כיוון שקצת כמו ניק הורנבי ב'קדחת המגרש', ביתי נמצא במרחק הליכה מהפלא השמיני הידוע גם בכינוי האצטדיון ע"ש ארתור וסרמיל, יוצא לי לא אחת לעבור ליד מגרש האימונים הקטן הסמוך אליו. פעם קראנו למגרש ההוא "בן" ע"ש בן יעקב המיתולוגי שבליגה שלו צמחה הפועל באר שבע. אין אוהד כדורגל שיעבור ליד מגרש, ולא חשוב מי ישחק בו, ויוכל להמשיך מבלי להביט בנעשה על הדשא, בטח ובטח כשהילדים לובשים את החולצה של הקבוצה שאתה כל כך אוהב. ותמיד, אבל ממש תמיד, רגע אחרי שאני מעיף מבט בילדים האלו, אני שואל עצמי כמה אם בכלל מהילדים האלו ירטיטו יום אחד את ליבי. מי מהם יזכה לחיות את החלום ולהיות שחקן הפועל באר שבע, אבל על אמת. זאת אומרת עם אצטדיון מלא ובעזרת השם גם חוגג אחרי איזה ניצחון גדול, שלא לדבר על לחגוג תואר. שעוד יבוא. אני בטוח.
למרות שמה שאנחנו עושים הכי טוב בעולם זה לגמד את השחקן הישראלי, לא מדובר בעניין פשוט בכלל להיות שחקן.
להצליח לעלות קבוצות, לא להיפצע בצורה קשה מידי ולדעת להתגבר על הפציעות שכן נפצעת. להיות בעמדה הנכונה, בזמן הנכון ובכושר המתאים על מנת להיות זה שיצליח לעבור את כל הפירמידה עד ההרכב. כשאני רואה את ראם משחק כדורגל, ובאמת שאני לא אובייקטיבי אבל לילד יש בעיטה לא רעה, אני חושב אם להמשיך לפמפם לו שהוא יהיה שחקן בהפועל באר שבע. דילמה של ממש. הרי רוב הסיכויים שאת המסע המפרך הזה כל ילד יסיים עם מפח נפש.
בתחילת העונה, כשהתבקשתי לכתוב כאן חמישה דברים שיעשו את העונה של הפועל באר שבע, ציינתי את יוסי אלקיים כמי שחייב לקבל לפחות 900 דקות. יכול להיות גם שלפני מספר שנים הוא התרוצץ על המגרש ההוא באחת הפעמים בהן עברתי ליד. ראיתי כבר שחקנים מוכשרים יותר מאלקיים (למרות שהוא מוכשר מאוד), ראיתי אתלטים יותר ווירטואוזים יותר, אבל לאלקיים יש תכונה שאין להרבה שחקנים שראיתי, בטח לא כאלו שגדלו בהפועל באר שבע: חוצפה חיובית ברמות לא נתפסות. לאיזה שחקן יש אומץ לקחת כבר במשחק הראשון שלו בבוגרים את הכדורים החופשיים? לאיזה שחקן יש ביצים לכוון את הכדורים האלה לקורה הקרובה, משל היה איציק זוהר? לאיזה שחקן יש את האופי לסמן לקהל לעודד במשחק שבו הוא שורק בוז וכמעט כל השחקנים מתקשים לתפקד?
אותו אלקיים, שעבר את כל התחנות ממגרש האימונים הקטן ועד לוסרמיל הגדול, שכבש במשחק הראשון שלו, שהצטיין גם בלא מעט אחרים ושסומן ולא רק על ידי כדבר הבא, שמע בשבוע שעבר שהוא לא הולך לשחק הרבה העונה והבין שהוא צריך לחפש לו מקום שבו כן יוכל לשחק. למרבה הצער, למקום הזה לא קוראים הפועל באר שבע. יש מי שיטען שאלקיים נוטה להיפצע, ויתכן שיש משהו בטענה, אבל מועדון רציני מנסה קודם לברר למה. אבל בהפועל באר שבע אין שום מדיניות אמיתית בתחום הזה, מדיניות שאמורה להגיע מלמעלה ולהכתיב מראש את ההתנהלות המקצועית של המאמן.
אם תחפשו החמצה בעונה הזו של הפועל באר שבע, היא שם: בהחתמה הבלתי נגמרת של זרים, רובם מוזרים, חלקם עם רזומה של משחקים בסופר ליגות של אלבניה ואזרביג'אן וכיוון שכבר הובאו בלא מעט כסף, הם נהנים מהעדפה ברורה ומעצבנת. מה זה עושה למועדון שצריך לדעת את מי לטפח ואת מי כדאי לו להרוויח להרבה שנים? זה מובן. שלא לדבר על השאלה מה זה עושה לילדים ממגרש האימונים.
בקטנה:
לפני כחודש מוחמד אדמו הגיע למבחנים בהפועל באר שבע, נפצע בגב ונשלח בחזרה הביתה לגאנה. אימון ורבע לאחר שחזר אלינו בריא, כבר היה ברור שגם הוא יהיה שחקן הפועל באר שבע. ואני שואל: אם הוחלט להחתים אותו עוד לפני חודש, למה היו צריכים לשלוח אותו לגאנה ומשם בחזרה לישראל? אין משכבי כאבים ופיזיותרפיסטים אצלנו? יש מצב שהרפואה בגאנה כל כך מתקדמת?