טו סמולר דה גאווה

הידיעה על אבישי סמולר נדחקה לעמודים היותר פנימיים של מדורי הספורט, לתחתיות של אתרי האינטרנט. זה לא שציפיתי שידווחו על המעבר שלו ללמגו כפי שמדווחים על כל שינוי בצריכת הקורנפלקס של עמרי כספי, אבל בכל זאת: אבישי סמולר חתם בלמגו. או במונחים שאנחנו קצת יותר מכירים: ההחתמה של סמולר שקולה לתסריט לפיו בעוד שנתיים הלייקרס יציעו חוזה לכספי כדי שיתחרה על המקום בחמישייה עם למאר אודום. אלו הם הפרופורציות, ומי שמבטל את ההשוואה בין ה-NBA לליגת הכדוריד הגרמנית, עושה זאת על אחריותו בלבד, ובטח בלי שנכח מעולם במשחק כדוריד בגרמניה.

בדיוק לפני שנה נסעתי לראות את סמולר משחק. הכתבה מעולם לא פורסמה בגלל המלחמה שהתחוללה בעזה באותה תקופה ואני מביא אותה כאן כלשונה. ספורטאי ישראלי בחור גרמני מונע בדלק של מצוינות. אני זוכר שכל הדרך חזרה, בנהיגה, לא יכולתי להירגע מעד כמה שסמולר היה מרשים. המשחק שראיתי היה משחק גרוע שלו, אבל כל דרך ההתנהלות שלו, הפוקוס, הפרספקטיבה והחתירה הבלתי נגמרת למטרה שלו שמו גושפנקא למצוינות שלו. אני זוכר שאמרתי לעצמי שמדובר בחומרים שמהם עשויים ספורטאים גדולים.

אבישי סמולר הוא חתיכת סיוט עיתונאי. המאמנים שלו אומרים שהוא שחקן מעולה, החברים שלו לקבוצה אומרים שהוא משקיען ורציני, וחבריו מהפועל ראשון לציון מספרים שהוא אלוף העולם בביקורי חולים ובבר מצוות. אפילו כשהוא מגיע לביקור מולדת, הוא מגיע למשחקי הכדוריד של קבוצות הילדים, מצטלם ומפזר חתימות. אנשים שמכירים אותו אומרים שהוא בן למופת ותלמיד נהדר (במגמה ריאלית לפיזיקה) ואם לא היה ספורטאי, בטח כבר היה קצין באיזו סיירת מובחרת.

אז איך זה שלא שמעתם עליו? איך זה שכל גרעפס של פיני בלילי בטורקיה מעורר הד גדול יותר, שהמלוקקים האלו ממשרדי ההלוגן עוד לא בנו עליו קמפיין? איך זה שעורכי הספורט לא מוצאים לו מקום קטן, אפילו באותיות הקטנות? אולי בגלל שספורט הוא חלק מהתרבות, ולמצוינות השקטה של סמולר אין מקום בתרבות הישראלית מודל 2009.

ווצלאר היא אחת הערים שמתאפיינות בכך שהיא קרובה לעיר אמיתית. היא מקום הולדתה של יצרנית המצלמות "לייקוס", בסיס צבאי אמריקאי גדול, 76 קמ"ר, כמעט 53 אלף תושבים, וכן 70 קילומטר צפונית לפרנקפורט. חוץ ממרכז קניות שמתחיל במסילות הרכבת שנכנסות לעיר ובו עוגנים תרבותיים כמו בורגר קינג וזארה, יש גם קבוצת כדוריד בליגה הגרמנית הראשונה, קבוצה שהיא גאוות העיירה ולקיצוני הימני שלה, שזורק דווקא ביד שמאל, קוראים אבישי סמולר, ילד מראשון.

הלכתי לראות את ווצלאר מארחת את המבורג מהצמרת במשחק שנערך בתפר שבין כריסמס והשנה החדשה, בימים שבהם עזה ושדרות שיחקו מחניים עם חומרי נפץ. הדרך לווצלאר רצופה בגשרים שחולפים מעל שדות מוריקים ובתים מסודרים עם גגות אדומים, ערים, שכמו ווצלאר אתה יכול לרשום עליהן את הכתובת ולשלוח בתור גלויה. ערים שרק הכניסה אליהן יכולה לגלות עד כמה הגלויה מוכתמת ומקומטת. במגרש עצמו היו קרוב ל-4,400 צופים. משפחות שלמות, זקנים וצעירים, זרוקים ומעונבים. כולם לבושים בירוק, הצבע של הקבוצה המקומית. לפני המשחק כולם התאספו ברחבה שלפני הכניסות, אכלו נקניקיות ושתו בירה, כמו הגיעו לאופרה.

רק בפנים הלמו התופים של היציע המערבי. שורה שנייה, כיסאות 7-14, שמונה תופים ו-16 זרועות שלא הפסיקו להלום לאורך כל המשחק. אחרי המשחק סמולר אומר שבכל פעם שהוא נמצא במנהרה לפני שהם עולים לפרקט, הוא מקבל צמרמורות מהקהל, ששערות הגוף שלו סומרות. “יומים לפני המשחק אני לא יכול לישון מהאדרנלין ומהטירוף. לפני המשחק אני מרגיש כמו ראסל קראו בגלדיאטור", הוא אומר.

מרק שיפר, שמכסה את ווצלאר כבר שבע שנים עבור העיתון האיזורי "גיסן אלגמניה צייטונג", אומר שסמולר לא היה יכול להגיע בזמן טוב יותר. “גרמניה תמיד גדולה בכדוריד, בעיקר באיזורים כמו ווצלאר או בערים אוניברסיטאיות שם הכדוריד צמח ושם הוא מקבל כיסוי נרחב יותר בתקשורת", מסביר שיפר, שכתב השנה על סמולר במגזין הכדוריד הארצי "אייץ'.אם" תחת הכותרת "הקוסם מראשון". “אבל אחרי אליפות העולם שבה זכינו ב-2007 עם 30,000 צופים באולם בקלן, הכדוריד קיבל עוד דחיפה בפופולאריות". "ההצטיינות של סמולר כבר בשנה הראשונה שלו בליגה, שבה הגיע למקום השני בדירוג 'רוקי השנה'", מסביר שיפר, "קיצר עבורו תהליכים". שחקנים זרים מליגות לא מוכרות מגיעים לליגה הראשונה בגרמניה אחרי ששיחקו בליגה השנייה או בליגה הצרפתית או השוויצרית", הוא מסביר. “סמולר הגיע לקבוצה בליגה הראשונה והוא אחד השחקנים החשובים ביותר בהישארות שלה בליגה למרות התקציב השני הכי נמוך. הוא על הרדאר ואני לא מאמין שייקח לו יותר משנתיים לחתום בקבוצה גדולה".

סמולר עלה על הרדאר של שיפר ועורכי העיתונים בשנה שעברה, אחרי שהראה להם דברים שהם לא ראו אף פעם. “כן, הוא מאוד מהיר והוא מצוין באחד על אחד", אומר שיפר כשבשלב הזה האישונים שלו גדלים כמו אחד שראה עב"ם נוחת לו במרפסת, “אבל הוא היה מתיישב על הספסל באמצע ההתקפה של ווצלאר ופתאום קם, מצטרף להתקפה ומבקיע. זה דברים שלא עשו אף פעם בגרמניה".

שיפר חושב שאין שום מצב שסמולר יישאר בווצלאר מעבר לשלוש שנות החוזה שלו. הוא חושב שווצלאר היא רק מקפצה בשביל השחקן הישראלי, שכבר היום נחשב לאחד הטובים בתפקיד שלו ושהעיר כבר קטנה עליו. אם סמולר רק ילמד שכדוריד זה הרבה עבודה קשה וקצת קסמים, ולא להיפך, השמיים יכולים להיות הגבול הדרומי למקום שהוא יכול להגיע.

האצטדיון שנבנה רק לפני שלוש שנים מפוצץ. יש מופע אורות לפני שהשחקנים מוצגים ומוזיקה מחרישת אוזניים. מופע אורקולי אמריקאי עם נגיעות של שמאלץ גרמני. סמולר לא עוזב את הכדור בדקות שלפני המשחק. משתעשע-מתעלל בו. דקה לפני שריקת הפתיחה הוא עובר משחקן לשחקן ומחבק אותו. אחר כך הוא מתיישב בפינה שלו, במקום שבו קווי הרוחב והאורך נפגשים, ומחכה שההתקפה תבוא אליו. שחקן הגנה אחד תמיד מופקד עליו.

אחרי שמונה דקות רגועות, סמולר מקבל את הכדור בפינה, מתעופף באוויר חצי מטר אנכית לקרקע, ומשחיל את הכדור בין השוער הענק לקורה השמאלית, כמו מכת ביליארד. אחרי חמש דקות נוספות סמולר חוטף כדור ויוצא למתפרצת לבד מול השוער. הנשימה הקולקטיבית נעצרת לרגע בצפייה. סמולר מתרומם גבוה, מסובב את פרק היד ומנסה כדור שטוח, בניגוד לתנועתו, אבל השוער בולם את הכדור.

מפה המשחק של סמולר מידרדר. הוא יוצא למתפרצות לפני שהקבוצה שלו השתלטה על הכדור, בניגוד להוראות שקיבלו לפני המשחק להיזהר מהריבאונדים. אחרי הפעם השנייה המאמן מחליף אותו, מסובב את הגב שלו למגרש ומסביר לסמולר למה הוא יושב על הספסל. סמולר גם לא עולה למחצית השנייה. הוא יושב על הספסל, בפה פעור, מגבת על ברכיו והוא נראה מנותק מהמשחק.

סמולר עולה לשחק אחרי 16 דקות במחצית השנייה. הוא מנסה להיות מעורב יותר ונע בהתקפה לאורך המגרש, אבל הוא מאבד מיידית שני כדורים. 47 שניות לסוף המבורג עולה ליתרון 28:29. אחרי פסק זמן, סמולר סוחט מכת שבע, אבל ווצלאר מחטיאה ומצליחה לחטוף את הכדור. ארבע שניות לסוף הכדור מגיע לסמולר, שמתרומם, מניף את ידו השמאלית, שתי שניות, ויורה כדור לכיוון הקורה השמאלית הרחוקה, אבל השוער הודף וסמולר נשאר לשכב דקות ארוכות על המשטח, מאוכזב.

המירוץ לצמרת של סמולר מונע על ידי דלק חלליות. מאמנו לשעבר בהפועל ראשון, סער פרנקל, זוכר שכבר כשסמולר היה בכיתה ו' היה ברור שהוא הדבר הבא בכדוריד הישראלי. עידן מימון, אותו סמולר אמור להחליף בהגמוניה של הכדוריד הישראלי, זוכר שאימן את סמולר בגיל 14. “הכל כבר היה שם מבחינת היכולת, האתלטיות, הרצון, התשוקה למשחק, והרצינות באימונים ואיך שהוא שמר על עצמו מחוץ לכדוריד", נזכר מימון, ששיחק שנתיים בליגה השנייה בגרמניה. “אבל מה שבאמת בלט אצלו היה הרצון לשמוע ממני על החוויה של לשחק כדוריד מקצועני בגרמניה. הוא סימן לעצמו מטרה והתביית עליה. אני ממש לא מופתע שהוא הגיע לגרמניה, אני רק מופתע שהוא הגיע לשם כל כך מהר".

האמת שגם על סמולר גרמניה נפלה בהפתעה עצומה. הוא בכלל הגיע לכדוריד רק בגלל שרצה להגיע לנבחרת בית הספר ולטוס איתה לחו"ל (וגם בגלל שראשון לכדורידנים היא מה שאתיופיה לרצים למרחקים ארוכים), ובגיל 15 הוא כבר הגיע לקבוצה הבוגרת, ואחרי שחצי עולם היה צריך לשכנע אותו שאין לו מה לחפש ביחידה קרבית והוא יתרום הרבה יותר על המגרש, סמולר התחיל להבין שאירופה היא התחנה הבאה. הוא הכין DVD ושלח, שלח ושלח.

לפני שנתיים הגיעה למגו, אלופת גרמניה ואלופת אירופה לשעבר, למשחק נגד מכבי ראשון. סמולר ישב שם כצופה כשאדם רחב מימדים ניגש אליו והציג את עצמו. “קוראים לי פיין הולפרט ואני המנכ"ל של למגו. אנחנו רוצים להצעיר את הקבוצה ושמענו עליך המון, בעיקר המאמן שלנו וולקר מודרו. למה שלא תשלח לנו DVD שלך?”. סמולר שלח עוד DVD, אבל לא שמע מעולם מלמגו. מספר שבועות לאחר מכן הוא קיבל שיחת טלפון מאבא שלו. “התקשר עכשיו מאמן אחד בשם וולקר מודרו ואמר שהוא רוצה להחתים אותך בווצלאר. הוא רוצה שנגיע תוך יומיים". סמולר היה בטוח שהוא קורבן למתיחה, אבל מתברר שוולקר פוטר מלמגו, מונה כמאמן ווצלאר ואחת ההחתמות הראשונות שלו היה השחקן המהיר הזה מה-DVD מישראל. אחרי יומיים סמולר הגיע לווצלאר, המנכ"ל הוציא דפים, וסמולר, בפה פעור, חתם על חוזה לשלוש שנים.

סמולר יוצא מחדר ההלבשה אחרי שעה ארוכה ואחרי שדאג להסיר מעצמו את האכזבה וריח הבושם הזול ששלט באולם. הוא מטפס בעצלתיים במדרגות שעולות לחדר האח"מים, שם מתאספים השחקנים, ההנהלה והאוהדים השרופים לבירה ואוכל. “זה עוד יום באוניברסיטה של הספורט", הוא עונה לאוהדים שבאים לנחם אותו. עונה בגרמנית שוטפת, תוצאה של לימוד אינטנסיבי וסירוב מוחלט של חבריו לקבוצה לדבר איתו באנגלית. ”אני מגשים פה חלום של ילד, ומה זה החטאה של כדור לעומת הגשמת חלום? חוץ מזה שאני אומר לך שהייתי אוכל את עצמי אם מישהו אחר היה לוקח את הזריקה ולא אני".

הבירה משחררת קצת מהטקס הישבני. אוהד אחד, מודאג, שואל את סמולר אם הוא באמת נוסע לישראל מחר (המשחק נגד המבורג היה האחרון לפני הפגרה) ואם הוא יהיה בטוח ולא יקרה לו כלום, כי הם ממש צריכים אותו פה. אוהדת צעירה אחרת ניגשת לסמולר ומעניקה לו שי לכריסמס. הוא מלמד אותה איך לכתוב את השם שלה בעברית. סמולר גר בדוטנהופן, פרבר סמוך לווצלאר (שזה כמו להגיד פרבר של קרית עקרון). מחוץ לבית חונה מכונית פורד פוקוס עם לוגו המועדון. סמולר, שבכלל רצה רק אופניים, פונק על ידי אחד המאמצים במכונית ספורט שתי דלתות. הדירה בקומה ראשונה בקומפלקס בן שש דירות מצוידת בכל מה שצריך רווק צעיר: גיטרה על הספה, לוח שש בש, פוסטר של צ'ה ומחשב שעובד שעות נוספות על הסקייפ.

סמולר מסדר את הדירה לפני שאני נכנס. "בשביל אמא", הוא אומר. בשנה שעברה הוא גר עם חברתו, אבל הם נפרדו וכעת הוא די לבד (חן פומרנץ עבר השנה לווצלאר, אבל הוא היה פצוע במרבית השנה ולפני הפגרה הוא נסע לישראל לטיפולים). למזלו, הוא אומר, הוא נפל על קבוצה עם אינטילגנציה רגשית מאוד גבוהה. הוא מתאמן פעמיים ביום ולוקח קורסים לתואר בכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה.

הוא מנער באלגנטיות שאלות על פרסום. "היה נחמד לקבל טפיחה על השכם, הכרה בשגרירותי", הוא אומר, "אבל זה לא חשוב. מי שצריך לדעת יודע. הקושי האמיתי היה שהם יקבלו אותי ואת סגנון המשחק שלי", הוא אומר. “המשמעת הטקטית פה גבוהה מאוד ולי קשה להיות רובוט, אני חייב לאלתר ואני מרגיש מחויבות לתת שואו לקהל. אז זה היה הקושי הכי גדול והדרך להתגבר עליו היה להגיד לעצמי 'אבישי, זה מה שהביא אותך לפה, אל תשתנה". הוא שומר על קשר רצוף עם הארץ. קצת נבוך משיחות עם חברים שמשתפים אותו בצרות המילואים. מדבר כל יום עם ההורים, לפעמים הקו מלא בשתיקות. הוא מייחס את הבגרות שלו לעובדה שאחיו ואחותו גדולים ממנו ב-10 ו-13 שנים ושתמיד הוא היה צריך להסתדר עם החברים שלהם. הוא זוכר שהוא הצטרף לאימון הכדוריד הראשון שלו בכיתה ב' כשחבר בא וביקש ממנו להגיע, וסמולר הצטרף רק בגלל שהבטיחו ארוחה בבורגר ראנץ' לכל מי שיגיע. הוא מאמין שהגיע לכאן בגלל שרצה יותר מאחרים, אבל גם בגלל שאלילת המזל די מחבבת את אלו שרוצים.

בינתיים סמולר עסוק בתדלוק הדרייב שלו, הדרייב הספורטאי של האתלטים הגדולים באמת, אלו שמגשימים את החלום שלהם בגיל צעיר וממשיכים לחלום במקום להישרף באש ההגשמה. בשאר הזמן הוא מתאקלם. “הם קצת מוזרים", הוא אומר על הגרמנים. “יש את הקטע הזה שצריכים לשלם עבור שקיות בסופרמרקט, שאני ממש מסרב לעשות את זה, אבל מה שהורג אותי זה היחס הבינאישיים. אני מתקשר לחבר ואומר לו שאני בא והוא שואל מה נעשה, ואני צריך להסביר לו שלא נעשה שום דבר, רק שנעשה את זה ביחד, וזה קונספט שהיה לי ממש קשה להסביר לשחקנים פה".

וברגע שסמולר מסיים את המשפט, הוא מקבל טלפון וחבר לקבוצה מודיע שהוא תיכף מגיע, לעשות כלום אבל ביחד. טימו זלצר מגיע אחרי עשר דקות, מתפעל מהניקיון והסדר, מוצא כרית חימום שסמולר לווה מביתו בלי לבקש ולפני שאנחנו מתיישבים הוא מתלונן שסמולר תמיד גונב ממנו דברים, תמיד ממציא חוקים חדשים בשש בש, ושרק דרך סמולר הוא למד שיש עם מסוים שתמיד משקר ברגע שהוא אומר "תאמין לי".