רד, עלה, עלה ורד

אל הורפורד:

לאחר עונת סופמור מאכזבת שבה לא הציג הורפורד כל התקדמות לעומת עונת הרוקי שלו, נוצר הרושם שהשילוב של גילו המתקדם וסגנון המשחק שלו מבשרים על כך שמדובר בשחקן שהתקרה שלו נמצאת סנטימטרים בודדים מעל לראשו, במקרה הטוב. אלא שלעונתו השלישית בליגה הגיע שחקן אחר לגמרי. במקום הפאואר פורוורד הסולידי והחביב ששובץ בתפקיד לא-לו ומתקשה לעשות סל מעל ענקי הליגה, קיבלנו סנטר אמיתי שניצב כשווה מול כל גבוה שנקרה בדרכו. החגיגה הקבועה ברחבה של אטלנטה הפכה לסיוט עבור מרבית גבוהי הליגה, שחוטפים שם גגות על ימין ועל שמאל מהורפורד ומשותפו לקו הקדמי, ג'וש סמית' המצוין. בהתקפה, למד הורפורד להשתמש ביעילות בכוח ובאתלטיות שלו, והוא מייצר את הנקודות שלו בלא פחות מ- 60% מהשדה (לעומת 52% בעונה הקודמת). אבל מה שקנה להורפורד באופן סופי את מקומו בראש הטור הם השבועיים האחרונים, בהם הפך לאחת ממפלצות הצבע האימתניות בליגה: 18 נקודות, 12 ריבאונדים ולמעלה מ-2 גגות באחוזים מעולים מהשדה ומהקו, וזה עוד אחרי מפגש כפול עם קליבלנד שחתך את הממוצעים לא מעט. זה רק אני או שהכינוי 'ביג אל' הלך בטעות לבחור הלא נכון?

מאנו ג'ינובילי:

הברומטר של סן אנטוניו מוכיח שגם העונה על פיו יישק דבר באימפריה הטקסנית. הסיבה העיקרית לפתיחת העונה הנוראית של הספרס, והסיבה העיקרית להתאוששות המופלאה שלה הן התנודות החדות ביכולתו של הגאון המזדקמן מארגנטינה. בעונה שבה טוני פארקר רחוק מלהבריק והצוות המסייע רחוק מלסייע לדאנקן, הופך ג'ינובילי לאקס פקטור של הקבוצה, וכשהולך לו - כמו בשבועיים האחרונים, למשל - אז יש לא מעט שונאי ספרס שסובלים מסיוטי לילה. בחמשת המשחקים האחרונים (להוציא את המשחק הלילה) שלו מזכיר מאנו סוף כל סוף את השחקן המוכר לנו מעונות האליפות, עם מספרים ג'ינוביליים טיפוסיים של 15, 5, 6 ו-2 חטיפות למשחק, וההרגשה שכשבאמת מתחשק לו הוא מסוגל לעשות מה שהוא רוצה. אגב, כמה מפתיע – הספרס ניצחו בכל אותם חמישה משחקים מוזכרים, ובהפרש ממוצע של לא פחות מ-14 נקודות . אז נכון, אין ערובה לכך שבעוד שבועיים לא תראו אותו – או את סן אנטוניו כולה - באגף המאכזבים של הטור, אבל בינתיים הוא כאן.

קליבלנד קאבלירס:

הם פתחו את העונה בצליעה עם שני הפסדי בית, המשיכו בגמגום כשהם משתרכים במקום הרביעי במזרח לקול צקצוק לשונות המבקרים, אבל בשבועיים האחרונים אין ספק שקליבלנד היא הקבוצה החמה של הליגה, עם 7 נצחונות משכנעים ברצף (ו-12 מתוך ה-13 האחרונים), כולל נצחון כפול על אטלנטה, טיולים קלילים מול פיניקס ויוסטון, וכמובן המשחק המפורסם ההוא בכריסמס שבו הגיעו הקאבס לסטייפלס סנטר והשפילו את האלופה עם 15 הפרש וכמעט מחצית שלמה של גארבג' טיים. חודשיים לתוך העונה (ועל אף ההפסד הלילה לשארלוט), נראה שקליבלנד סופסוף למדה להשתמש נכון בשאקיל, להוציא את המקסימום מהשילוב של לברון ומו וויליאמס הנפלא, ובעיקר לנצל את יתרון העצום של הספסל הורסטילי עליו עבד דני פרי במשך כל הקיץ. מי שראה את הקאבס משחקים בחודש האחרון יכול היה להבחין באינטנסיביות שבה משחקת הקבוצה לאורך 48 דקות ובשימוש המדוייק במחליפים על מנת לסחוט את כל האנרגיות מהיריבות, שפשוט מתפרקות ברבע האחרון. כלומר, בהנחה שהמשחק עדיין נשאר רלוונטי. אליפות? עדיין מוקדם להגיד, אבל הסיכויים מתחילים להיראות הרבה הרבה יותר טובים.

ארון ברוקס:

לא רבים האמינו שכבר בשנתו השלישית בליגה יוכל הרכז הננסי של יוסטון לשמש בתור הרבה יותר מקוריוז בליגה. בכל זאת, שחקן צעיר בגובה 1.80 שעובר הסבה מהירה מסקורר לרכז ומקבל את המפתחות לקבוצה צעירה נשמע כמו מתכון לקבלת החלטות מזעזעת, כדורים שעפים ליציע ומוטחים בקרש חלופות, וחברים מתוסכלים לקבוצה שמאיימים או לא מאיימים עליו בחדר ההלבשה עם אקדח טעון או לא טעון. אבל הנה, אותו ברוקס מתנוסס בראש רשימת הקלעים ומוסרי האסיסטים של הקבוצה עם 18 ו-5 בהתאמה, ומוביל אותה אל המקום השביעי והמכובד במערב הצפוף. קבלת ההחלטות עדיין לא מדהימה אולם גם באגף הזה נרשם שיפור, הרבה בזכות העובדה שריק אדלמן משחק עם ברוקס וקייל לאורי יחד בקו האחורי, מה שמאפשר לברוקס להתמקד בדבר שהוא הכי טוב בו – לעשות נקודות. בששת המשחקים האחרונים עומד ארון על 23 נקודות למשחק כולל 4 שלשות ו-46% סולידיים מהשדה, ואפשר להגיד כבר בוודאות שמדובר באחת ההפתעות הנעימות ביותר של העונה.

דטרויט:

חילופי העשורים שנחתו עלינו השבוע בלי התראה (הקלנדר שלי לא עובד, תהרגו אותי) לא יכלו לבוא במועד סימבולי יותר ובתיאום מושלם יותר עם קריסתה הסופית של הקבוצה ששלטה במזרח במשך מרבית העשור. אם לא תהיינה הפתעות מרעישות, אז לראשונה מזה, ובכן, עשור, תיאלץ דטרויט לצפות בפלייאוף דרך הטלווזיה, לאחר שפרויקט הבנייה מחדש לא חולל את האפקט המתבקש. באופן הפוך לחלוטין מכפי שניתן היה לחזות, חזרתם במקביל של בן גורדון, ריפ המילטון, טיישון פרינס וצ'רלי וילנואבה לא רק שלא סייעה לקבוצה לצאת מהמשברון שלה, אלא רק העמיקה אותו עוד יותר, ונכון לעכשיו ניצבת דטרויט עם 9 הפסדים רצופים ועם אחד הסגלים הפצועים והמאכזבים ביותר בליגה. המאכזב הגדול מכולם הוא כמובן צ'רלי וי, שכמו בשנה שעברה שוב מפסיד את המקום בחמישייה לרוקי אלמוני עם שם מוזר, אולם גם גורדון, ריפ, ואפילו סטאקי רחוקים מלספק את הסחורה. אלא אם תצליח הקבוצה להחתים סופרסטאר בקיץ 2010 הבא עלינו לטובה, עושה רושם שמחכות לה עוד לא מעט שנים של בהייה בגב של שארלוט ומילווקי. לא נעים.

כרמלו אנתוני:

כן, קראתם נכון. כרמלו הוא השחקן הראשון שזוכה להיכנס לטור הזה פעמיים העונה, והפעם דווקא לא מהצד החיובי. אז איך זה שאחד מכוכבי העונה מוצא את עצמו ברשימת המאכזבים של השבועיים האחרונים? ובכן, מאז הפציעה של צ'ונסי בילאפס עומדת דנבר של כרמלו על מאזן מאד לא מחמיא של נצחון אחד לעומת חמישה הפסדים, למרות לוח משחקים נוח למדי, וכדי לזרות מלח על הפצעים, אז דווקא אמש, כשכרמלו הצטרף לבילאפס על ספסל הפצועים, מצאה דנבר את הנצחון המיוחל, ועוד בסולט לייק סיטי. האם זה אומר שכרמלו אנתוני מזיק לקבוצה? בוודאי שלא. האם ייתכן שמדובר בסתם צירוף מקרים? אולי. אבל בשורה התחתונה, קשה שלא לקבל את הרושם שעם כל הפרגון שקיבל אנתוני העונה, הוא בסה"כ עדיין המוציא לפועל בקבוצה שהבוס האמיתי שלה הוא צ'ונסי, ועדיין לא מספר אחד אמיתי של קבוצה מנצחת. אולי לעולם לא יהיה.

מייקל רד:

11, 25, 7, 3, 14, 32, 6, 2, 6, 27. לא, זו לא הגרלת המספרים השבועית של הלוטו, אלא מספר הנקודות שקלע מייקל רד בכל אחד ממשחקיו מאז שחזר מפציעה. הממוצע של כל אלו, במקרה ותהיתם, הוא 13.5, בערך כמו הממוצע של ארסן איליאסובה. אם חשבנו שהעונה הקודמת היתה שיא השפל בקריירה של הכוכב הדועך ממילווקי אז מסתבר שמתחת לשפל יש עוד תהום עמוקה מאד לצנוח אליה, ומייקל רד נראה על הדרך הבטוחה לשם. להזכירכם, מדובר בסקורר מחונן שלא ירד מ-21 נקודות למשחק ב- 6 העונות הקודמות, שמשחק בקבוצה שמרבית הסגל שלה לא היה מתקבל לליגה האדריאטית, ובכל זאת, העונה רד מצליח להיראות כמו הגרסה החיוורת של דווין בראון. גם אם סביר שיתאושש מהשפל הנוכחי, הרי שימיו כפרנצ'ייז פלייר כבר מאחוריו. טוויסט עצוב מאד בקריירה של אחד מסיפורי הסינדרלה היותר יפים שהיו בליגה הזו בעשור הקודם.

אינדיאנה פייסרס:

והפעם הולך הלוקיישן האקסקלוסיבי של הטור לקבוצה היחידה בליגה שיכולה לגרום לגולדן סטייט להיראות הגיונית. התכנון המקורי היה להעניק את הכבוד לגילברט ארינאס, השולף המהיר במזרח, אולם ברגע האחרון התקבלה במערכת תלונתו של דון נלסון על כך שנמצאה קבוצה עם הירארכיה משונה יותר משל הווריורס שלו. נלסון אמנם הבטיח לתקן את המעוות ולעלות עם רוני טוריאף בתור הרכז הפותח במשחק מחר, אבל בינתיים בואו נדבר על הפייסרס, פשוט כי מישהו חייב לעשות את זה. האמת – אין לי מושג מה לעזאזל הולך שם, ועושה רושם שגם לא לאף אחד אחר.

השחקנים שונאים את המאמן ושובתים איטלקית על הפרקט, המאמן שונא את השחקנים ומספסל אותם בהטלת קוביה, ולארי בירד שונא את האוהדים ומסרב להשליט סדר באנארכיה. דני גריינג'ר, שהיה אמור להנהיג את הקבוצה, כרת לעצמו את העקב רק כדי לא לקחת חלק בפארסה, וטרוי מרפי, שהיה אמור להחליף אותו בתפקיד, הדביק את עצמו באבולה, וכרגע בהרכב מככבים – אהמ... - ארל ווטסון ורוי היברט. לא, רגע, לות'ר הד וסלומון ג'ונס. כן. לא. רגע, שניה אחת, בעצם אלה דאנטיי ג'ונס ודג סלמון. מה שבטוח זה שהשחקנים שסומנו בתור אבני היסוד של הקבוצה – מייק דאנליבי, טי ג'יי פורד וברנדון ראש - לא מצליחים להוציא מעצמם שום דבר שקשור לכדורסל, ועם כל הכבוד ללות'ר הד, ככה זה לא יכול להימשך. בין אם יוחלף ג'ים אובריאן ובין אם תוחלף חצי קבוצה, אינדיאנה של השנה הספיקה כבר לתפוס לעצמה מקום של כבוד בין גולדן סטייט לניקס של אייזאה, ואל תתנו לנצחון הקלוש על מינסוטה להטעות אתכם – העסק שם מתפרק, ובגדול.