זה מה שנשאר

להזדקן בכבוד זה לא סיפור פשוט. להזדקן בכבוד כספורטאי זו משימה קשה מאוד שרוב האנשים שצוללים אליה נכשלים. להזדקן בכבוד ככוכב NBA ענק שמרגיש שלא מיצה את עצמו בקריירה - זה כבר כמעט בלתי אפשרי. אחרי סאגת אלן אייברסון שהסתיימה, בינתיים, באיחוד מרגש, מגיע השם הגדול המרוסק הבא - טרייסי מקגריידי.

הנקודה העצובה ביותר בסיפור של טי-מאק היא שהוא בסך הכל בן 30: צעיר בשנה מקובי בריאנט ודירק נוביצקי הנמצאים בשיא תפארתם, בשלוש שנים מטים דאנקן שעדיין לא נס ליחו ובחמש שנים מסטיב נאש, שממשיך להנהיג את אחת הקבוצות המלהיבות בתבל. למרות זאת, לפחות בשנתיים האחרונות, מקגריידי אינו שם רלוונטי ב-NBA. פציעות בגב ובברכיים גרמו לו לשחק מעט מאוד כדורסל בשנתיים האלה, ובדקות המעטות שכן שיחק הוא נראה מוגבל ולא אפקטיבי.

לא שלפני כן הכל היה ורוד. מקגריידי היה אחד הכוכבים הגדולים בליגה, מלך הסלים שנתיים במדי אורלנדו ואולסטאר קבוע, אבל מעולם לא עבר סיבוב פלייאוף ושלוש פעמים הפסיד במשחק 7. הוא מסוג השחקנים שכל המשחק חייב לעבור דרכם כדי שיתפקדו ופרשנים רבים פקפקו, מפקפקים, וככל הנראה גם ימשיכו לפקפק ביעילותו. בעונה שעברה הוא ראה על אזרחי את יוסטון עושה בלעדיו מה שלא הצליחה לעשות איתו ועוברת סיבוב, מה שרק הגדיל את התחושה שהוא לא ממש היה חלק מהפתרון, כי אם חלק מרכזי בבעיה.

בחודש האחרון טי-מאק ניסה לבצע קאמבק לאחר ניתוח מיקרופראקצ'ר שעבר לפני כמעט שנה - אותו ניתוח ידוע לשמצה שעברו בשנים האחרונות גם אמארה סטודומאייר, גילברט ארינאס וגרג אודן - וגילה להפתעתו שביוסטון ממש לא מתכוונים לעזור לו לחזור לעניינים. המאמן הנהדר ריק אדלמן בנה, בהיעדרם של מקגריידי ויאו מינג, חבורה לוחמת ומגובשת שמצליחה להתברג בצמרת המערב למרות מחסור חמור בכשרון וכנגד רוב הציפיות. הרוקטס משחקים בקצב מהיר שאינו מתאים לטי-מאק ואדלמן פחד שניסיון החזרה של הסופרסטאר יפגע בכימיה הקבוצתית יוצאת הדופן. הוא כנראה גם הרגיש שטי-מאק אינו מוכן לחזור עדיין ובסך הכל מנסה לזרז תהליכים כי החוזה שלו נגמר בקיץ והוא רוצה להספיק להרשים כדי לקבל חוזה חדש, גבוה גם כן, הפעם בקבוצה אחרת.

אדלמן דווקא ידוע כבחור נחמד, אבל הפעם הוא בחר בטקטיקה שידע שתביא לפיצוץ מהיר. הוא נתן למקגריידי לשחק בדיוק 7 דקות, 34 שניות ו-12 מאיות בכל משחק. בדיוק. כצפוי, לאחר שישה משחקים טי-מאק כבר דרש הבהרות והצהיר שהוא רוצה לשחק יותר, מה שהוביל בזריזות להחלטה על סוף דרכו ברוקטס. בארבעת המשחקים האחרונים הוא לא היה עם הקבוצה וכרגע, אם תנסו לתפוס בטלפון את הג'נרל מנג'ר דריל מורי, סביר להניח שהקו יהיה תפוס.

מרגע הפיצוץ, הטלפון של מורי לא מפסיק לצלצל. הוא מקבל הצעות מכל רחבי הליגה ומנסה ליזום כמה אחרות כדי להעביר את הקומבינציה החידתית שכוללת כוכב מזדקן, שחקן בעייתי, אגו מנופח וחוזה מופרך ומנופח עוד יותר, שמסתיים בקיץ הקרוב. בעוד שהאוהדים (אותם אוהדים שדואגים לכך שכרגע מקגריידי נמצא בחמישיית המערב לאולסטאר) מפנטזים על הסופרסטאר שטי-מאק לא יהיה יותר, מנהלי הקבוצות רואים בעיקר שחקן שלא תפקד בשנתיים האחרונות, שלא מזמן שקל לפרוש, שאיבד את רוב היכולות האתלטיות שלו, שלא יודע לקבל על עצמו תפקיד משני ושיחשוב בעיקר על שיקום הקריירה שלו ופחות על הקבוצה. במילים אחרות - סוג של אייברסון; מינוס הכעס, פלוס הפציעות.

למרות זאת, מורי לא ממהר לקפוץ על כל אקדוחן שמציעים לו. ראשית בגלל שהוא לא רוצה לפגוע באיזון העדין של הקבוצה שלו וכבר הצהיר שאם לא תגיע הצעה טובה הוא יוותר על טרייד ויחכה שהחוזה של טי-מאק יסתיים בקיץ. אך הצהרה זו היא, ככל הנראה, רק חלק ממשחק הפוקר של אחד המנהלים הטובים בליגה שיודע שהוא מחזיק באחד הנכסים המבוקשים ב-NBA. כי מרגע שמתחילים לדבר על האופציות לטרייד אין יותר "טרייסי מקגריידי", יש רק "החוזה הנגמר של 23 מיליון דולר של טרייסי מקגריידי", ששווה, אגב, הרבה יותר מהשם והטייטל לבדו. לעומת השחקן, על החוזה יהיו לא מעט קופצים. כרגע, ליוסטון כולה ולמקגריידי עצמו יש ארבע אופציות הגיוניות להמשך הקריירה. ואלה שמות:

לפנות מקום לסופרסטאר בסגנון לברון זה הכי-לפני-חודשיים, הטרנד החדש הוא לנסות לפנות מקום לשני סופרסטארים בסגנון לברון ו-וויד. הניקס, נניח, יצטרכו, להיפטר מהחוזה של אדי קרי שנגמר רק ב-2011, ואם יוסטון תהיה מוכנה לקחת אותו הניו יורקים בוודאי יהיו מוכנים לרפד אותם בכל מה שהם מסוגלים - אל הרינגטון, דנילו גלינארי, ג'ורדן היל וכל מיני בחירות דראפט בהחלט באות בחשבון. גם שיקגו תשמח להיפטר מאחד מהחוזים הלא נגמרים שלה (היינריך או סלמונס) וכבר היו דיבורים על טרייד כזה, אולי אפילו הקליפרס ינסו להיפטר מחוזה אחד (קיימן?) כדי לשפר עמדות לקראת הקיץ. אופציה מעניינת נוספת היא קליבלנד עצמה, שאם תבנה חבילה של אילגאוסקס, דלונטה ווסט, דני גיבסון וג'מאריו מון תגיע למצב בו היא תוכל גם להשאיר את לברון וגם להוסיף לו את וויד או בוש. אכן, פיתוי.

אפילו יותר מקיץ 2010, הגורם שמניע את רוב בעלי הקבוצות כיום הוא המשבר הכלכלי. חלקם הפסידו כסף, הקהל לא מגיע ותקרת השכר תרד באופן משמעותי בקיץ ועשויה לגרום להם לשלם מס על קבוצה כושלת. האפשרות להיפטר מחוזה ארוך טווח, אפילו של שחקן משמעותי, קורצת במיוחד. וושינגטון כבר הציעה ליוסטון את גילברט ארינאס והחוזה העצום שלו ודריל מורי לא צחק עליהם בפרצוף רק כי הוא מנומס. עכשיו יש שמועות שפילדלפיה מציעה את אנדרה איגודאלה ובטח תנסה לדחוף גם את החוזה שיש לאלטון ברנד עד 2045. החשודות הקבועות, כשזה מגיע לחסכון, הן ממפיס, מילווקי וניו אורלינס (דיוויד ווסט או אוקאפור?), אבל השנה הרבה יותר קבוצות באות בחשבון ולא מן הנמנע שסקרמנטו, למשל, תשווק את קווין מרטין (מהלך נכון גם מקצועית), גולדן סטייט את מונטה אליס ויוטה את כל מה שאפשר. במידה וטי-מאק יגיע לנמושה, תתעורר גם האופציה של ביי-אאוט שאחריה הוא ימצא את עצמו בקונטנדרית שזקוקה לשחקן כנף על הספסל ומאמינה שתוכל להשתמש בו כרול פלייר (רמז - הספסל של הלייקרס קולע כרגע מינוס שמונה נקודות למשחק). אבל רגע, לאט לאט.

מכיוון שיוסטון זקוקה לסופרסטארים, זאת האופציה שאמורה לעניין את מורי במיוחד ומכיוון ששום דבר לא באמת בוער לו, הוא ינסה לחכות בעיקר לה. ככל שהעונה תתקדם יותר קבוצות אמורות להבין שאין להן סיכוי להשאיר את השחקן שמסיים חוזה (או שיש לו אופציית יציאה) בקיץ וינסו להרוויח עליו כמה שיותר. החוזה הגמור של טי-מאק, והיכולת של יוסטון להוסיף שחקנים סולידיים מכל הבא ליד ולקחת על עצמה חוזים כבדים, יכולה להפוך את האפשרות הזאת למעניינת. הבעייה היא שרוב האופציות האלה דווקא לא נראות רלוונטיות - קליבלנד ומיאמי ממש לא מתכננות לוותר על הכוכב שלהן ואטלנטה (ג'ו ג'ונסון) ופיניקס (אמארה) מרגישות כמו סוג של קונטנדריות. לכן נשארות רק מילווקי עם מייקל רד הלא מפתה, ובעיקר טורונטו - עם כריס בוש המאוד מפתה. אם יוסטון תסכים לקחת את החוזים המעיקים של הראפטורס (כולל זה של חוזה קלדרון המאכזב) ולתת בתמורה גם שחקנים כמו ארון ברוקס וקרל לאנדרי המצוינים, יכול להיות שהיא תהיה זו שתזכה בג'ק-פוט ובסופרסטאר שיכול לשחק גם עם יאו, במידה והסיני יחזור אי פעם, וגם במקומו.

אם מורי לא יקבל אף הצעה שתלהיב אותו בחודשיים הקרובים, סביר שהוא פשוט יחכה לקיץ, אז החוזה העצום יירד מהספרים, מה שיאפשר לו (אולי בצוותא עם מהלך קטן נוסף), להפוך לאחת הקבוצות שמסוגלות לפתות את שלל הסופרסטארים של קיץ 2010. זו לגמרי לא אופציה מופרכת וגם היא עשויה לכלול ביי-אאוט ומעבר של מקגריידי לקבוצה שהוא עשוי להועיל לה. אגב, קיימת גם אופציה בה קבוצה כלשהי מאמינה במקגריידי השחקן – ולא רק מקגריידי החוזה – אך, אפעס, היא הקלושה מכולן. האמת? זה, כנראה, אומר הכל.