העשור הזה שייך לפאט טילמן

לפני מספר שנים יצא לי לשבת בכנס עיתונאות ספורט ברוד איילנד לארוחת צהריים עם סנדי פאדוויי, אחד ממארגני הכנס ואחד מהעורכים והמורים הדגולים ביותר של עיתונאות הספורט האמריקאית, ועם בוב לי, המארח של תוכנית התחקירים המצוינת של ESPN, "מחוץ לקווים" (אאוטסייד דה ליינס). כמה שבועות לפני כן, פאדוויי (שהייתה לי הזכות להיות תלמיד שלו באוניברסיטת קולומביה) נתן לי לעיין במסמכים לגבי נסיבות מותו של פאט טילמן. פאדוויי היה האחראי לתחקיר ענק שהתפרסם בנושא באתר של ESPN, תחקיר ששימש בסיס לאחת התוכניות של "מחוץ לקווים" (למי שמעוניין ולמי שיש זמן פנוי, אפשר לקרוא את התחקיר המפואר בלינק המצורף).

בשלב מסוים בשיחה, לי שאל אותי מה אני חושב. גמרתי לבלוע פוזילי עם מוצרלה ואמרתי לשניהם שכל הנושא פשוט מאוד בעיני: פאט טילמן שבר קודים של התנהגות ביחידות עלית, פאט טילמן היה חייב למות. טילמן לא נהרג בקרב הרואי ולא מאש ידידותית (מה זה?). טילמן נרצח. הזמן עשה להשערה שלי רק טוב. מהלך חייו ומותו של טילמן עושים אותו, בלי מתחרים בכלל, ספורטאי העשור שלי.

טילמן היה ספורטאי טוב. לא אחד שהקבוצה שלו עמדה לחתוך אותו, אבל לא אחד שהיה הפנים של הליגה. בכל מקרה, ובניגוד להרבה אתלטים מקצועניים, היכולת הספורטיבית שלו עמדה בצל אישיותו. אחרי מתקפת ספטמבר 2001, כשאמריקה הכריזה על סוף עידן התמימות, טילמן עשה את המעשה הכי תמים, כמעט מטופש בתמימותו, ועזב קריירה מקצוענית של מיליוני דולרים כדי להצטרף לצבא האמריקאי. ג'ון קנדי היה אמור להתגלגל בקברו מגאווה ביום שבו טילמן הכריז על השירות הלאומי שלו.

שאר הסיפור ידוע: טילמן התגייס ביחד עם אחיו ליחידת עלית, הגיע להחלטה שזו לא המלחמה שאליה הוא התנדב להילחם, יצא כנגדה, תכנן להיפגש עם שמאלנים כמו נועם חומסקי, ונרצח בקרב שהיה מבוים או לא. האיש שהיה אמור להיות הפנים שבזכותם יצליח ממשל בוש לגייס עוד ועוד לוחמים, איבד את הזכות שלו לחיות ברגע שהפנה את גבו לחבורת האקדוחנים בבית הלבן. החקירות שהגיעו אחרי הירצחו גוללו מסכת של שקרים וכיסוי ראיות שהביאו להתפטרותם של גנרלים בצבא האמריקאי.

היה פשוט לכתוב שהרצח של טילמן הוא מראה לאמריקה, לאומה שהפנתה גבה למי שבאמת הרגיש שהוא חייב לשאול מה הוא צריך לעשות עבור האומה. היה פשוט לכתוב שהרצח של טילמן הוא פוסטר החוצות לממשל שקרי, חסר אחריות, שחוסר המוסר שלו התמתח מפקיסטן, דרך שכבת האוזון בואכה ניו אורלינס. שזה מה שצופן העתיד למי שמחליט לנהוג נגד כיוון התנועה שמפריטה, אחת לאחד, את הלאומיות שלה. אפשר להיות ציניים ולכתוב שטילמן נרצח על מזבח האליברטון.

אבל אני חושב שהדרך היחידה לכבד את זכרו את טילמן היא בסיפור הפשוט: נולד, שיחק, פרש, התנדב, מחה, נרצח. בין כל המילים הללו מסתתר סיפור אנושי ענק, סיפור שמגמד עוד גרנד סלאם של פדרר או טייגר, שמאט את בולט, שהופך את לאנס ארמסטרונג לבן תמותה. האמת הטהורה של טילמן נוגעת בי הרבה יותר מהאימאג'ים של הספורטאים שהזכרתי כאן ועוד כמה שהצטיינו בעשור הזה.

מוחמד עלי נחשב לספורטאי הגדול ביותר בכל הזמנים. הוא הרוויח את התואר הזה בשורה מזהירה של קרבות זירה, וגם בפעילות שהפכה אותו לאחד הפרצופים המזוהים ביותר עם תרבות הנגד של שנות השישים. טילמן לא הגיע לקרסוליים של עלי בתחום המקצועני נטו. עלי שילם בשלוש שנים מחייו המקצועיים כדי לעמוד על העקרונות שלו, טילמן שילם בחייו. במתמטיקה שלי, מגיע לטילמן עשור.