אינני אשם, אינני אשם

השבוע נתקלתי בתופעה שכל חובב פוטבול בארץ כנראה מכיר, תופעה שג'ורג' מ"סיינפלד" בוודאי היה מכנה אותה – עולמות מתנגשים. ישנן התנגשויות קלות, נניח אשתך רוצה לראות איזה תוכנית טפשית ביום ראשון בערב (כל תוכנית היא טפשית ביום ראשון בערב), אבל זאת לא בעיה כי בדיוק בשביל זה יש שתי טלוויזיות בבית. ישנן התנגשויות בינוניות, כשהבוס שלך נכנס לקוביה בדיוק כשאתה עסוק בלבחון את הרסיברים הפנויים בליגת הפנטזי שלך (שזה לא חוכמה, חלק נכבד מהזמן שלך אתה מבלה בלחפש רסיברים פנויים). אבל ישנן גם אלו החמורות, מהסוג שהיו לי השבוע – כשהוזמנתי למסיבת פרידה מחבר לעבודה דווקא ביום ראשון בערב. הבעיה היא לא לסרב, כמובן – יש מעט מאוד דברים שיותר חשובים מפוטבול, בטח בשבוע המכריע של העונה. הבעיה היא הפרצוף שאתה מקבל מאנשים שאיתם אתה עובד כל יום, שלא מבינים מה עובר עליך וגורם לך להרגיש קצת אידיוט כשאתה מנסה להסביר להם למה לא תוכל להגיע.

שלא תבינו לא נכון - יש הרבה יתרונות בלהיות אוהד פוטבול בארץ. שעות המשחקים נוחות בהרבה (וגם לשתות בירה, בואו נודה, יותר קל בשעה שמונה בערב) וצריך לגור באיזור סן פרנסיסקו ולקבל במשך ארבעה חודשים משחקים של הריידרס והניינרס כדי להעריך באמת את מה שאנחנו מקבלים מרשתות השידור פה, שבוחרות בשבילנו את המשחקים הטובים של השבוע (אם כי באיכות שידור, אפעס, שהגיעה מהימים שג'יזס עוד היה חי). אבל רק באותו ערב, כשמצאתי את עצמי בפאב מחליף דיעות על איכות הפאס ראש של הפטריוטס עם חובב פוטבול אחר, ירד לי האסימון שבעצם אני חי סוג של חיים כפולים.

בחיים הרגילים, היומיומיים, אני מתפקד כמו כל בן אדם נורמטיבי – אוכל, ישן, עובד. ואילו בחיים השניים שלי – אלו הנסתרים מהעין למרבית האנשים – אני מסוגל לנהל שיחה של שלוש שעות על יכולות האימון של ג'וש מקדניאלס ואחרי זה לבלות עוד שעתיים במחשב בחיפוש אחרי מציאות בפנטזי. ולמרות שזה נשמע מרתק, חיים כפולים זה לא הדבר הכי חביב בעולם. קשה עד בלתי אפשרי להגיע ביום שני לעבודה, אחרי לילה נטול שינה וכשאתה עדיין מפוצץ באדרנלין ורוצה לחלוק עם מישהו – כלשהו – את דעתך על ההחלטה של בליצ'יק ללכת על דאון רביעי או על קאלדוול ששולף את הפותחים שלו במקום ללכת לעונה מושלמת (סבלנות, נגיע גם לזה) – ואין לך עם מי לדבר. שלא לדבר על להסביר לאלו סביבך שאתה שבוז כי בריידי נראה כמו תחת. והכי מרגיז – אותם אנשים שחושבים שבגלל שאתה אוהב ספורט אמריקאי אז יעניין אותך לנהל איתם דיון על סל הניצחון של קובי אתמול בלילה. אני שונא NBA!!!

הא, לגבי המסיבה ההיא? ברור שלא הלכתי. היו לי עיסוקים חשובים יותר. ברור, לא?

טוב, בטח לא חשבתם שאני אתן לאירוע המרכזי של השבוע – השליפה של פותחי הקולטס מול הג'טס – לעבור בקלות, נכון? אז האמת היא שפחות או יותר נאמר כבר הכל בנושא ועל עיקרי הדברים. אני מסכים עם עמיתי משה ברקוביץ' (אם כי לא בקיצוניות שהוא ביטא, כמובן), שבהחלטה הזאת הקולטס הפכו את עצמם לארגון פחדן ואנטי ספורטיבי. שלא תתנו לסיפורים של פוליאן ואחרים להטעות אתכם – ההוצאה של פייטון מאנינג וחבריו לא נגעה לשמירה על בריאותם ובטח לא היתה בגלל ש-"השיאים ההיסטוריים לא מעניינים אותנו, מעניין אותנו רק סופרבול", כמו שהם טענו מתחת לכל עץ רענן. אם זה היה נכון, אז פייטון מאנינג לא היה רואה דקת משחק, כי הרי כל מה שמעניין אותם זה סופרבול ולא השיא ההיסטורי של רצף המשחקים. או יוצא אחרי הסדרה הראשונה, כי הרי כל מה שמעניין אותם זה סופרבול ולא שפייטון ישיג 50,000 יארד והאמת, גם לא בשבוע שעבר, אז כבר הובטח המקום בפלייאוף, כי הרי כל מה שמעניין אותם זה סופרבול ולא השיא "ההיסטורי" של הכי הרבה ניצחונות בעשור (שזה אחד השיאים הכי פחות מענינים שאני יכול לחשוב עליו, דרך אגב. מישהו שמע עליו לפני השבוע שעבר?). הסיבה היחידה לזה שהקולטס משכו את הפותחים שלהם זה שהם פחדו להגיע לפלייאוף עם עונה מושלמת. ולארגון שמפחד משלמות, אין לנו אלא לקרוא – פחדן ומוג לב. מהיום אמרו – אינדינפוליס קווארדס, זה הולם אותם הרבה יותר.

דווקא בנושא של פייטון מאנינג, אני לא מסכים עם מר ברקוביץ' הנכבד – לא משום שאני לא חושב שפייטון היה צריך להילחם על להשאר במגרש (אם כי אני לא אלך לקיצוניות של לסרב לצאת ממנו, בשביל זה יש מאמן), אלא מכיוון שזה מה שמאנינג הרגיל אותנו אליו לאורך השנים – ביצועים מושלמים על המגרש והזדהות מוחלטת עם הארגון תוך נטיה לעורר כמה שפחות עימותים. מאנינג מעולם לא היה ברט פארב ואין שום סיבה לצפות ממנו פתאום להתנהג כמוהו. מה שכן, הייתי רוצה להזכיר לאדון מאנינג את הפעם הבודדת שהוא סירב ליישר קו עם הארגון וממש בכוח זרק מהמגרש את הקבוצה המיוחדת כדי ללכת על דאון רביעי – ובאילו תוצאות זה הסתיים אז.

חשוב להזכיר בנושא הזה את הקבוצה של האח של פייטון, שלפני שנתיים כבר הבטיחה את מקומה בפלייאוף ועדיין – העלתה את הקבוצה הראשונה שלה למגרש ונלחמה כמיטב יכולתה כדי למנוע – לא להשיג! – מהפטריוטס את העונה המושלמת שלהם. זאת קבוצה עם כבוד להיסטוריה, ועם כמה שאני לא מאמין בקארמה, הרי שההחלטה הזאת השתלמה להם בגדול ארבעה שבועות מאוחר יותר. כולי תקווה שהקווארדס ישלמו על ההחלטה שלהם, לא רק השנה, אלא בכל השנים הבאות, כי למי שאין כבוד להיסטוריה – להיסטוריה לא צריך להיות כבוד אליו.

- אני מודה, זה שהג'איינטס מחוץ לפלייאוף עושה לי טוב. אף פעם לא החזקתי משהו מטום קאפלין, והעובדה שהמאמן הזה הצליח לקחת אליפות מבליצ'יק עדיין כואבת לי, ולכן שמחתי לראות השנה איך הוא מצדיק את מה שחשבתי עליו תמיד, כשמתאם ההגנה המוכשר שלו כבר לא איתו.

- תחזיקו אצבעות. תתפללו חזק חזק. תעשו מה שאתם צריכים – רק שלא נקבל את מינסוטה נגד גרין ביי בסיבוב הראשון של הפלייאוף. יש גבול לקיטש שאפשר לסבול.


- כמה עונות של 8-9 ניצחונות צריכים בג'קסונוויל כדי להבין שג'ק דל ריו גמר את הסוס?

- ושבפיטסבורג ובדנבר יפסיקו כבר לבכות על הקולטס או סינסי שלא יתאמצו במחזורים האחרונים – למי שמפסיד לאוקלנד או לקנזס סיטי אין שום זכות לבכות, נקודה.

הימור אחרון לשנה הנוכחית, אחרי ש-50 אחוז כבר לא נשיג (נו, דנבר – כרגיל, קרובים אבל לא מספיק), חייב להיות על אחד המשחקים המכריעים. נהוג לחשוב שמי שצריך לנצח במחזור האחרון יעשה את זה מול מי שזה פחות חשוב לו, אבל כמעט תמיד אנחנו רואים קבוצה כזאת שמפשלת במאני טיים. ובכן, איזו קבוצה יכולה לפשל ככה יותר מהג'טס? כן פותחים, לא פותחים, בסאנדיי נייט סינסי יעיפו את הג'טס מהפלייאוף.