המאמי הלאומי

"זה היה המשחק השביעי נגד דן בוש”, נזכר ג'רון רוברטס בסדרת הגמר של 2007/08 בליגה ההולנדית, "פתחנו נורא, כלום לא הלך, כבר ברבע הראשון פיגרנו ב-15 הפרש. היינו מיואשים, אבל רק אריק המשיך להאמין בנו ולאורך כל המשחק אמר 'תילחמו, תילחמו, הם יישברו, אתם מסוגלים לנצח'. הוא נתן לנו השראה וביטחון, החזיר אותנו לעניינים, ולאט לאט האמנו שאפשר לעשות את זה. התחלנו לעשות מהלכים גדולים, וברבע האחרון מחקנו פיגור של 12 הפרש, והפכנו אותו לניצחון ב-9 הפרש. הקהל של אמסטרדם היה בטירוף, זאת הייתה אליפות מתוקה".

מאמנה החדש של נבחרת ישראל, אריק שיבק, נראה יותר כמו מורה למחשבים, מקצוע בו עסק בעבר, ופחות כמו מאמן הכדורסל הישראלי הטיפוסי, התיאטרלי, הכריזמטי, בעל הביטחון העצמי המופרז והפנים הזעופות, זה שיכול להדביק את שחקניו באמונה יוקדת ולגרום להם להפוך ערב איום לניצחון הרואי. אבל שיבק (Shivek, כך יש להגות), למרות דמותו האפורה, לא מפסיק להפתיע. הוא קיבל את המושכות למרות היותו המאמן הראשון מאז אברהם חמו שאימן את ישראל באמצע שנות ה-70, שמוביל את הנבחרת מבלי שאימן קודם לכן את מכבי תל אביב; הוא מעולם לא אימן קבוצת יורוליג כמו בלאט או לקח תואר בישראל כמו גרשון; יש ותיקים ממנו, בירנבוים למשל; הוא אימן בהולנד ובלגיה, ליגות שאינן נמנות על עילית היבשת, ותדמיתו היא של מאמן יסודי ומסור אך לא מבריק במיוחד. ובכל זאת, כשחברי הוועדה המקצועית נדרשו להחליט, לא הייתה התלבטות גדולה מדי, שיבק היה לשם היחיד שעלה לאימון הבוגרת, הידיים הונפו והמינוי אושר. “אני נגד הרפתקאות”, מסביר שאול אייזנברג, חבר הוועדה המקצועית, את הבחירה בשיבק, "לא היו התנגדויות, השם עלה ועבר חלק". אז איך שיבק, למרות רזומה יפה אך לא מזהיר, הפך לקונצנזוס של ענף הכדורסל, ולאיש שמוגדר על ידי רבים כזה ש"ראוי" להחזיר את הצבע הכחול-לבן ללחיי הנבחרת, אחרי הכישלון ביורובאסקט האחרון?

בתחילת דרכו שיבק היה רחוק מאוד מאותו מאמן שהלהיב את רוברטס וחבריו. הוא נחשב למאמן חרוץ שיודע לבנות קבוצות, אך גם לעקשן גדול, שמתקשה לאלתר פתרונות ומקובע בגישתו. הוא החל את הקריירה ב-1983 במכבי נתניה, ובהמשך שימש כעוזרו של גרשון במכבי חיפה, ומאמן הפועל גן שמואל ואליצור רמלה. ב-1990 עבר לאמן את הפועל אילת מהליגה השנייה, הצעיד אותה לליגה הראשונה והמשיך בה שנתיים נוספות. ההישג עם אילת סימן אותו כאחד ממאמני העתיד בכדורסל, והחותמת לכך התקבלה עם מינויו למאמן האלופה הפועל גליל עליון בעונת 1993/94. בעונת 1996/97 ירד לליגה השנייה כדי לאמן את מכבי רעננה, עמה העפיל בסוף אותה עונה לליגה הראשונה, ובשתי העונות הבאות הצעיד אותה למקום השני.

"הוא מאוד יסודי”, נזכר ברק פלג בימיו כשחקן צעיר ברעננה של שיבק, "הוא היה בא לאימון עם הדברים כתובים ומסודרים, וידע בדיוק מה הוא רוצה להוציא מהשחקנים. הוא היה אז עקשן גדול, אבל אני חייב לו חלק גדול מאיך שהתעצבתי כשחקן. יש לו גישה של 'אני מתעקש ומתעצבן עליך בגלל שאני אוהב אותך'. באותה תקופה באתי מהצבא, שיחקתי איזה שנה-שנתיים ולא יכולתי לקלוע סל משני מטר. הוא היה נשאר איתי אחרי אימונים ולא נותן לי ללכת הביתה עד שאני קולע 18 מ-20 לשלוש. לפעמים הייתי מת לעוף, אבל היום אני מודה לו על זה מאוד. הדברים האלה, יחד עם הנושא של גישה למשחק ולאימונים, נשארו איתי כל הקריירה".

שיבק בנה קבוצות שהפכו לכוח עולה בכדורסל הישראלי, אך לא הצליח להעלות אותן מדרגה אחת למעלה. גם רעננה (עם דרוקר) וגם אילת (עם ויינקרנץ) הגיעו לגמר הפלייאוף רק אחרי שעזב. מדי פעם הוא ניצח את מכבי או ירושלים, אך לא השיג הישג ממשי. התדמית שנוצרה לו היא של מאמן שמכין היטב את הקבוצה ומגיע עם תוכנית משחק סדורה, אך לא מנהל את המשחק טוב ולא מצליח לאלתר כשהעסק נתקע. בנבחרת, שבה גורלך נקבע במשחק אחד או שניים וההכנה המוקדמת פחות משמעותית, מדובר בתכונה שעלולה להיות בעייתית. דומה כי כיום פני הדברים שונים.

"הוא מקבל החלטות בצורה מתודית, חכמה, שחקנים יודעים מה לעשות על המגרש, ולמה לצפות", אומר שמעון אמסלם, ששיחק תחתיו בהפועל תל אביב. "בהתחלה הוא היה הולך לפי הסכמה שהוא מאמין בה, דבק בשיטה שלו”, מוסיף פלג. "במהלך השנים יצא לי לדבר עם שחקנים, גם בבלגיה, והתברר שהוא התרכך, לא מקובע אלא רץ קדימה, לומד, בקיא, מעודכן כל הזמן. דווקא אריק שהוא מאמן 'שיטתי' אוהב את ה'חוצפה' שמאפיינת את הכדורסלן הישראלי".

רוברטס טוען כי דווקא אותו משחק גמר בהולנד מוכיח כי שיבק הוא מאמן שחי את המשחק. "יש לו תוכנית, כמו שלכל מאמן יש, אבל הוא פתוח לאלתורים, בהנחה שיש בהם היגיון. יש לו ידע רב בכדורסל. בפסקי הזמן הוא אומר בפשטות מה צריך לעשות ומה לא. בגדול, הוא מורה, לא רק מאמן שאומר לך לאן ללכת ומה לעשות, אלא מלמד אותך את המשחק בצורה עמוקה יותר. אני אהבתי לשחק בשבילו ומצאתי שהוא מאוד פתוח לרעיונות”.

לאחר שאימן את בני הרצליה ועירוני רמת גן, עמה הגיע לרבע גמר גביע קוראץ', חזר שיבק ב-2001 לליגה השנייה והוביל את הפועל תל אביב לליגת העל. באותה תקופה ולדימיר גוסינסקי הזרים מיליונים לקבוצה מאוסישקין, שיבק בנה סגל מוכשר והציפיות היו בשמים. אבל כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה. שיבק קיבל לראשונה בחייו קבוצה גדולה, עם תקציב גדול, וכשל.

“עשו לו עוול, האוהדים והתקשורת חשבו שייקחו את גביע אירופה בשנה, אני לא האמנתי בכל הנסים האלה", נזכר שאול אייזנברג בימים שעוד הייתה תקווה באוסישקין. "הוא פוטר בתקופה שהייתי מנהל מקצועי בהפועל תל אביב”, אומר רני כהנא, שטוען כי זאת טעות להסתכל על העונה ההיא ככישלון. "הבעלים השקיע ורצה הצלחה מיידית, היו לנו שלושה-ארבעה הפסדים רצופים, והקבוצה לא נראתה טוב כי סגל השחקנים, עם הזר בילי קיז, לא התגבש כמו שצריך. קורה. כשהפסדנו לגליל בבית, ראיתי על הפנים של צבי חפץ, שהיה הנציג של גוסינסקי, שהוא רוצה לבצע זעזוע. גם אני פוטרתי בקריירה, אפילו רלף קליין הגדול פוטר, זה קורה לכל מאמן, יש מצב שדברים לא מסתדרים. חפץ הזמין אותו לשיחה בארבע עיניים ופיטר אותו בלב כבד מאוד".

דווקא בנקודה בה הקריירה של שיבק נראתה כמקרטעת, הוא הצליח לפרוץ לדרך חדשה. "ממה שאני יודע ורואה, הוא הרבה יותר שקול, רגוע, בטוח, מחויך, לא סתם הוא מחזיק מעמד בכל קבוצה שבה הוא נמצא”, מעיד פלג, "הוא מאוד מחויב למערכת שהוא עובד בה, אבל מצליח ששחקנים ישחקו בשבילו, וזאת גדולה של מאמן בעיניי. הוא נותן תחושה שהוא דואג לך, ושחקנים רוצים להחזיר לו. הוא איש של מערכות יחסים ארוכות".

שיבק הוא חבר של כולם. הוא תמיד מעיר בצורה הוגנת, הביקורת שלו בונה, הוא נעים הליכות, ובענף רווי סכסוכים, הוא נשאר צח וזך. אצלו לא יהיו סכסוכים מתוקשרים מביכים עם שחקנים, כפי ששרף ואליהו סיפקו. מנגד, לא בטוח שיש בו את הנחישות לדפוק על השולחן כשיצטרך לדרוש עוד ימי אימון. אולי אלה היו הסיבות שהביאו את חברי הוועדה המקצועית למנותו לתפקיד. “מאמן מורכב מסמכות מקצועית וגם מאישיות, ולא לכל המאמנים יש את שני המרכיבים האלה. לאריק בהחלט יש אותם”, אומר אמסלם. אייזנברג, חברו לאותה ועדה, מוסיף ש“התדמית שלו אפורה כי הוא בן אדם הגון וישר, וזה צריך להיות לטובתו ולא לרעתו”.

קונצנזוס מלווה תמיד בריח של פשרה. באיגוד היו יכולים למנות מאמן מבריק כמו אדלשטיין או כריזמטי כמו קטש, אבל העדיפו את איש המערכת הוותיק, את המאמן שבעיקר "מגיע לו". שיבק הוא אחד העובדים הוותיקים באיגוד הכדורסל. הוא אימן את נבחרת הנשים של ישראל, כיהן כעוזר מאמן נבחרת הגברים, ולשיאו הגיע כמאמן נבחרת העתודה עמה זכה במדליית הכסף באליפות אירופה ב-2004. ההישג הוביל את ישראל לאליפות העולם ב-2005, אבל שם שיבק ושחקניו פחות הרשימו וסיימו במקום העשירי.

בעתודה באה לידי ביטוי תכונה שאולי תסייע לו כמאמן הנבחרת הבוגרת: היכולת להכין שחקנים למשימה בתוך פרק זמן קצר. שחקנים ששיחקו תחתיו באותה נבחרת עתודה מספרים על מאמן שידע להיכנס לראש שלהם ולחזק נקודות מסוימות. לראיה, ארז קוחנסקי, שחקן בינוני ומטה שלא נודע במשחק ההגנה שלו, עבד מקרוב עם שיבק, והפך באותה אליפות לשומר הכי טוב של ישראל, כשזכורה במיוחד יכולת ההגנה שלו מול כוכבי אותה תקופה איבן קולייביץ הסרבי וסטראטוס פרפרוגלו היווני. "הרגשנו מאוד בנוכחות שלו, זה כאילו שהיו לנו שני מאמנים”, מספר רוברטס על העזרה שקיבל משיבק בנבחרת. "הימים הראשונים שלי היו קשים, לא הצגתי יכולת גבוהה, והוא עזר לי מאוד להתאקלם, הוא הכין אותי מצוין ליורובאסקט בספרד ועזר לי להרים את הרמה שלי".

בשש העונות האחרונות שיבק זכה בשלוש אליפויות וגביע בהולנד, הוכתר פעמיים למאמן העונה בהולנד והניף גביע בבלגיה. אבל עבור חובב הכדורסל הישראלי הממוצע, הוא היה רחוק מהעין ולכן גם קצת רחוק מהלב. הוא לא חווה את סיר הלחץ של מכבי ואפילו לא זכה לאמן במלחה, ולכן תמיד ייתפס חשוד בהתאמתו לרמות הגבוהות ביותר. "אני לא חושב שמאמן נבחרת זו פוזיציה שונה מאימון קבוצה לחוצה, אתה לא חייב לאמן את מכבי או ירושלים כדי להיות מאמן נבחרת מדהים, ולהפך, אריק בא מלמטה ובנה את עצמו אבן אחרי אבן", טוען פלג. "יש לו ניסיון על פני הדור הצעיר יותר”, מוסיף אמסלם, "זה רק יתרון שהוא הגיע לאן שהגיע בלי לעבור במכבי תל אביב. לפעמים יותר קל לאמן קבוצה עם כוכבים וכישרון, מאשר קבוצה שנלחמת על החיים שלה ומשיגה את היעדים שלה בכל שנה מחדש. יש לו יכולת מוכחת במצבים קיצוניים כמו שחווה בשנים האחרונות. גם ההיכרות שלו עם הכדורסל האירופי אחרי שנים בחו"ל, נותנת לו יתרון".

הכדורסל הישראלי אינו משופע בכישרון, ולכן המשימה שתוטל על כתפיו של שיבק אינה קלה. הוא יידרש לשיא יכולתו המקצועית כדי להפוך את אסופת השחקנים בכחול-לבן לנבחרת מפתיעה ולוחמת המגיעה להישגים, או לכל הפחות, אחרי היורובאסקט האחרון, כזו שמביאה גאווה. "אריק בהחלט מאמן ראוי”, אומר משה ויינקרנץ, "אבל כל שם שהיה עולה מבחינתי היה ראוי. למה? כי אני לא חושב שיש השפעה גדולה לשם המאמן בנבחרת הבוגרת. אנחנו לא בנויים פה מכישרונות על, יש את כספי ויותם, אבל השאר לא גליקים גדולים. אני לא חושב שעמדת המאמן הייתה אי פעם הבעיה של נבחרת ישראל. הערך המוסף ששיבק יביא איתו זה האישיות שלו, כי קוזי'קרו יישאר אותו קוז'יקרו, ולכן אין משמעות לשם המאמן כשיש מקבץ כישרונות מוגבל. זהות המאמן חשובה, אך זהות השחקנים יותר חשובה, צביקה שרף הוא דוגמה להצלחה וכישלון ביורובאסקט. פעם אחת עם טפירו – הצליח, פעם בלי טפירו – לא הצליח".

"על אחד אומרים שהוא מעביר אימון טוב אבל טקטיקן בינוני, על השני אומרים שהוא טקטיקן גדול אבל לא מצליח להעביר את הידע”, מסכם כהנא, "כשמשכללים את כל התכונות – יכולת העברת אימון, קשר עם שחקנים, ידע בכדורסל והעברתו לשחקן, ניהול משחק, אישיות – אריק הוא אחד הטובים בארץ. אין בעולם מאמן מושלם שמקבל ציון 10 בכל המרכיבים". שיבק יוצא לדרך חדשה בקריירה שלו. לא מדובר במונס הבלגית או רעננה הצנועה, אלא בחלון הראווה של הכדורסל הישראלי, והוא האיש שנבחר למרק אותו השכם וערב. השאלה העומדת בפנינו כעת, היא איזה סוג של קונצנזוס יהיה סביבו גם בתום הקדנציה, של הצלחה או כישלון.