ממלכת הקרנפים

יממה עברה מאז המשחק, ואני עדיין חושב על מה שקרה אתמול באינדיאנפוליס. וככל שעובר יותר זמן, זה מעצבן אותי יותר. קשה לי אפילו למצוא מילים כדי לתאר את ההחלטה המבזה, הלוזרית, הפחדנית והצ'וקרית הזאת. זו אולי ההחלטה הכי מכוערת והכי גרועה שנתקלתי בה בכל חיי במה שקשור לניהול קבוצת ספורט מקצוענית.

אני מקווה שההחלטה הזו תביא קללה על הארגון הזה. לא מגיע להם סופרבול, לא מגיע להם אפילו ניצחון אחד בפלייאוף. לא ממש עקבתי היום אחרי חדשות ספורט בארצות הברית, ככה שאני לא יודע אם יש קונצנזוס בכלל לגבי הביזיון הזה, או שיש הרבה פרשנים שתומכים במחדל. התגובה של הקהל של אינדי הייתה התגובה הכי ראויה לדבר הנורא הזה. אני במקום האוהדים גם לא הייתי מגיע לפלייאוף בכלל בתור מחאה, לא קונה אף כרטיס.

לראות את קאלדוול מסביר במסיבת העיתונאים ש"זו בכלל לא הייתה מטרה" וש"לא דיברו על זה" ועוד כל מיני דעות "שעדיף להם להיות 1:18 עם טבעת סופרבול ולא 1:18 בלי", זה עוד קשקוש מעצבן. איזו מין מורשת ספורט זו? מורשת דאנג'י הפחדן? איך אפשר להפסיד משחק בכוונה כשמה שעומד על הכף זו היסטוריה?

יש כאלה שחושבים על ההפסד של הפטריוטס בסופרבול 2007 כחטא היוהרה. אחרים חושבים במונחים של חטא ועונש. אני יותר מסתכל על זה במונחים של גורל ושל צדק אבסולוטי. אני לא חושב שאתה יכול לבנות פילוסופיה מנצחת וקבוצה של ווינרים כשאתה מפסיד משחקים בכוונה. לא ראיתי שזה עבד לאף קבוצה. זה לא קורה סתם, לא מקרי ולא עניין של מזל שבכל פעם קבוצות ויילד קארד מגיעות לסופרבול. בפוטבול יש המון עניין של מומנטום ושל אמונה, ואני לא מאמין שאתה יכול פתאום "לכבות" את הקבוצה כמו שהקולטס בכל פעם עושים, ובצדק גמור זה חוזר להם כבומרנג. רק להזכיר, כשהם כבר לקחו טבעת, הם ירקו דם בסיום העונה הרגילה ונאלצו לשחק עד הסוף.

בכל עונה הגעיל אותי מחדש הסיפור הזה, אבל השנה הם באמת עברו את הגבול. כל מי שיש לו טיפה כבוד למשחק רואה את זה. בעיניי, זה כמו להוציא פיצ'ר אחרי שמונה אינינגים מושלמים באינינג התשיעי עם שני אאוטס, כי החובט ממול שמאלי או כדי לשמור על הפיצ'ר לפלייאוף, או איזה תירוץ מופרך שלא יהיה. מי שאין לו כבוד להיסטוריה של המשחק, אין לו גם כבוד למשחק עצמו. מה שהקולטס עשו מבזה את האוהדים שלהם ואת כל האוהדים של המשחק באופן כללי, ובמיוחד מבזה את המועדון. להפסיד בכוונה משחק כשכל כך הרבה עומד מנגד בגלל פחדנות גרידא, זה לא פחות מגועל נפש ברמות הגבוהות ביותר.

מה שהכי דוחה היא תופעת האוהדים וכל מיני אנשים שאומרים "כן... רצינו עונה מושלמת, אבל אנחנו מבינים את השיקולים של הארגון ויותר חשוב לזכות בסופרבול". בעיני זה כמו להגיד: "אני אידיוט, אני מטומטם, אני טיפש, אני בולע את כל החרא שהקולטס מאכילים אותי, ואין לי מספיק שכל להבין שמבלבלים לי את המוח בשטויות לא קשורות. ואה, אני גם מגעיל מספיק כדי להתיישר עם 'מדיניות הארגון', ולקוות שהם יודעים מה הם עושים".

ההתקרנפות בשיא הדרה. כאילו שאם הם היו מנסים לנצח, הם היו מפסידים בהכרח בפלייאוף. אי אפשר להאשים אותי באהבה גדולה לביל בליצ'יק, אבל ברגעים כאלה אני פשוט מחזיק ממנו אליל. האנטי דאנג'י, האנטי לוזר. בסוף הוא לא לקח סופרבול באותה השנה, אבל בעיני הוא היה ונשאר ווינר משום שלא פחד לצאת לוזר.

ועוד מילה לגבי פייטון מאנינג: אני חושב שלפעמים צריך לנצל את המעמד שלך כדי להלחם על דברים שחשובים לך. אני לא חושב ש"להתיישר" לפי מה שהארגון רוצה תמיד טוב בהכרח. אם זה היה ככה, עדיין כל העולם היה חי בעידן מלוכני. לפעמים צריך לדפוק על השולחן, לפעמים צריך להגיד "עד כאן". לפעמים צריך לקום כנגד ולעשות מעשה. משחקן עם האישיות של מאנינג ובקליבר שלו, שחקן שהוא בעצם הפנים של המשחק היום, אני מצפה ליותר. כנראה שאני נאיבי. אני חושב שהייתה לו את היכולת לשנות את ההחלטה הזו לו באמת רצה, ואם הוא השתפן, לפחות יכול היה להגיב טיפה שונה אחרי המשחק. זרוק את זה על המאמן, תיראה עצבני, תעשה פרצוף מאוכזב, תראה לנו משהו.

כל הכבוד לאוהדי הקולטס שהגיעו למגרש. כל שאר האנשים שקשורים לארגון הזה רקובים.