שאק בתחת

אני מודה שאין הרבה ספורטאים על הגלובוס שאני לא סובל כמו שאני לא סובל את שאקיל אוניל. את הדיון המקצועי על אוניל אפשר לנהל מפה ועד להודעה חדשה: בטח שאי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא אחת מתופעות הטבע המיוחדות שאלוהים הוריד לפרקט ושהוא אחד הסנטרים הטובים אי פעם, אבל גם אין שום ספק שאוניל לא הוציא מעצמו את כל מה שהיה בו - הוא מעולם לא עבד ברצינות על קליעת העונשין שלו והוא היה עצלן מדי, בעיקר בפגרות, מכדי להכין את עצמו בצורה רצינית לעונה הרגילה. הפציעות הכרוניות לקחו מאוניל כמעט 300 משחקים בקריירה. אם מכפילים את זה בממוצע הנקודות של אוניל, אנחנו מדברים פה על 7,000 נקודות. הרבה ניצחונות.

אבל המיסטיקה של אוניל מחוץ למגרש, הפער העצום בין האישיות שאוניל שיווק לעולם לבין מי שהוא באמת, היא זו שמטה את הכף אצלי כשאני מסתכל עליו. מהאיש ששיווק את עצמו כביג אריסטוטל, סופרמן ועוד שורה של שמות כינוי שהיו אמורים להרים אותו מעל הקהילה, נשאר רק ילד שלא התבגר, איש מדון, פחדן שצריך לברוח ממקום הקרב כדי להגיד לחבר-אויב שלו בדיוק מה הוא חושב עליו. הרשימה לא נגמרת: פני הרדאוויי ובריאן היל באורלנדו, קובי בריאנט ופיל ג'קסון (ג'קסון אולי כתב פרקים על בריאנט, אבל הוא חזר לאמן את הקבוצה ברגע שאוניל נופנף ממנה), פט ריילי ודווין וויד. לאוניל יש ריב מכוער עם דוויט הווארד ואפילו על סטיב נאש וגרנט היל, שני ספורטאים עם סופר סובלנות, הוא הצליח להמאיס את עצמו. תנו לו קצת זמן והוא יריב גם עם לברון.

שניים מהריבים של אוניל התגלגלו למקומות מאוד מכוערים. שירת הראפ של אוניל על בריאנט (שענה לו באליפות רביעית) וסימן השאלה שהעמיד מעל מיניותו של דווין וויד (שענה לו עם העונה הטובה ביותר בקריירה), היו יכולים להפוך לריב כנופיות זב דם. כדורסל הוא עולם שמתקיים לצידו של עולם ההיפ הופ. ההיסטוריה לימדה אותנו היטב למה יכולים היעלבות וסימני שאלה מעל זהויות מיניות להוביל בעולם זה. למזלנו, וויד ובריאנט (וגם כריס בוש, ששאקיל תשאל בפומבי גם את הגבריות שלו) הם אנשים יותר אחראים.

בטח יותר אחראיים מהאזרח שומר החוק. אם אוניל היה באמת מחובר לעולם הגטאות השחור כמו שהוא אוהב להציג את עצמו, אני בטוח שהוא היה יודע איזה אימאג' יש ללובשי המדים בעולם הזה. אם אוניל היה בן אדם קצת פחות מגוחך, הוא היה פונה לקריירה אחרת, אחת שבאמת יכולה להוות מודל לחיקוי לשחורים קשי יום. אבל הציפיות שלי מאוניל לא נמצאות בעננים: אחרי הכל מדובר בבן אדם שבמשך כל הקריירה שלו סבל מבעיות משקל, שפרסם בלי למצמץ ג'אנק פוד, ולא חיכה פעמיים כדי לקחת על עצמו תוכנית ריאליטי שהייתה אמורה להילחם בתופעת עודף המשקל של צעירים באמריקה.

ולמה אני מוציא את כל הקיטור הזה? כי בכמו בכל כריסמס, בעשר השנים האחרונות מצלמות הטלוויזיה והעיתונות הכתובה שוב תפסו את אוניל קונה מתנות לילדים שאין להם ולאנשי הכוחות המיוחדים. וכמו בכל כריסמס, האנ.בי.איי גייסה את השחקנים שהיא חטפה מחיק משפחותיהם ביום הכריסמס כדי לאחל חג מולד שמח ואולי אפילו שנה טובה. חלק מהשחקנים בירכו את המשפחות שלהם, חלקם את העם האמריקאי. שאקיל אוניל, האיש שלא החטיא הזדמנות אחת לשווק את עצמו, סיים את הסגמנט שלו בהצדעה ובברכה מיוחדת לאנשי הצבא האמריקאיים.

אני לא מצפה מאוניל, מוסלמי בדתו, שיקנה מתנות בסתר לילדים עיראקיים שנכתשים במלחמה שקרית על ידי חיילים אמריקאיים שחלק לא מבוטל מהם ומהן התגלו כבעלי אמות מוסריים נחותים. אני ממש לא מצפה ממנו שילך בדרך שאותה סלל ספורטאי על מוסלמי אחר שהימר על הקריירה שלו כדי להחרים מלחמה (אבל הייתי רוצה להיות שם אם אוניל ועלי היו נפגשים בסמטה חשוכה).

אני מצפה מאוניל שיגיד כן כשתגיע ההצעה מפוקס ניוז.