איך זה שכוכב אחד הוא עז

1. די מדכא אותי לראות את קווין גארנט, אחת ההתגלמויות הכי מוחשיות שיש לבגידה של הגוף. אבל זה גם די מעודד: לא הכל אבוד. אינטליגנציה, בכדורסל ובענפים השונים של החיים, היא דבר נרכש. מענג ומרגש לראות את גארנט מחליף את האנרגיה המידבקת שלו ומדביק, כמו שפעת בנובמבר, את כל חבריו לקבוצה באינטליגנציית הגנה מופלאה.

2. ככה זה אולי נראה, מבחינת ההתלהבות, כשהמאמן שלך אומר שעה לפני המשחק (ובצדק), שחוזה הטלוויזיה של ה-NBA לא צריך להיות הסיבה שבגללה בחורים אמריקאיים עוזבים את הבית שלהם כדי לשחק כדורסל בכריסמס (מודלים לחיקוי אה, מר שטרן).

3. ההיעדרות של פול פירס לא השפיעה על הצורה שבה אני מסתכל על המשחק הזה. אני באמת מאמין שעונת האליפות של בוסטון פירקה את הברכיים של שלושת הכוכבים שלה, ולא אהיה מופתע אם אחד מהם לא ישחק במאי. הפציעה של מרקיז דניאלס קריטית עבורה, וזה לא משפט שאתה רוצה לקרוא על קבוצה שרצה לאליפות. במצב הדברים הזה אתה יכול ליהנות מהיעילות הלא מתכלה של ריי אלן או מהאמנות של קנדריק פרקינס בהגנה, אבל אלו לא הדברים שמחזירים קבוצה לגמר ה-NBA.

4. על הנייר, אין שום סיבה שאורלנדו לא תחזור לגמר. איבדו שם את טורקוגלו וקורטני לי, אבל אורלנדו היא קבוצה הרבה יותר עמוקה - כשריאן אנדרסון הוא השחקן העשירי שלך, אתה מועדון עם עומק. הבעיה שהויתור על טורקוגלו גרם לאורלנדו לאבד כל קשר לאינטליגנציה של כדורסל. וכשאתה משחק בבית, נגד קבוצה חבולה, במשחק של סטייטמנט והכוכב שלך זורק רק שבע פעמים לסל וקולע רק שתי נקודות, אז זה בדיוק מה שחסר לך: אינטליגנציה של כדורסל.

5. הפסקה בין שני המשחקים, וסטרצ'ינג לפני טנסי-סן דייגו. זה הזמן להמליץ על קריאה לשבת. והפעם, שני סיפורים על שני כדורסלנים: אחד שכל עולמו היה הכדורסל ומה קרה לו בעולם האמיתי ברגע שהכדורסל הפסיק להתקיים, והאחר שמצא חיים אחרי שקריירת הכדורסל נגמרה לו מוקדם מדי, רק כדי לגלות את הכדורסל מחדש. את הסיפור שובר הלב על קירק שנייד ר אתם יכולים לקרוא בלינק הראשון ואילו את הסיפור מעורר ההשראה על ג'ונתן בנדר אתם יכולים לקרוא בשני.

1. מחצית. סלים מחצי מגרש בסיום המחצית, אלי הופ לשחקנים ששם המשפחה שלהם מתרגם לירח. קליבלנד היא עדיין קבוצה של העונה הרגילה. כשהלייקרס לחצו על דוושת העצבנות בסוף החצי והתחילו לשחק כדורסל של פלייאוף (כולל שימוש מסיבי בשרירים הפיזיים והמטאפוריים של רון ארטסט), כשהם הפסיקו לתת לקליבלנד אימון קליעות, קליבלנד התקפלה (אנתוני פארקר היה היחיד שהלך לקו העונשין בחצי הראשון, שלוש פעמים). ה-NBA היא לא פוטבול. כאן הגנות מנצחות אליפויות.

2. סוף הרבע השלישי, שתי נקודות לספסל של הלייקרס. עשרים לספסל של קליבלנד, 17 הפרש לקליבלנד.

3. מי שמפחית בחשיבות של המשחק הזה, יכול לעשות זאת על אחריותו בלבד. אני יודע שרק דצמבר, אבל הלייקרס התעקשו על הצהרת כוונות בשני הניצחונות נגד קליבלנד אשתקד, זה בדיוק מה שקליבלנד מנסה לעשות. פיל ג'קסון לא מפחית מהחשיבות המנטאלית של המשחק: אחרי שלושה רבעים, קובי בריאנט עוד לא ראה שנייה מנוחה.

4. 15 ניסיונות מקו העונשין ברבע השלישי. אני יכול לחיות עם שיפוט מוטה, שיפוט לא מאוזן מוציא אותי מהכלים.

5. עשרים הפרש לקליבלנד, ארבע דקות לסוף. טנסי-סן דייגו מתחיל. איזה חגים יש לגויים הללו.