ועדרת פני זקן

פעם בשלושה-ארבעה חודשים כזה, כמו שעון שוויצרי, הילד שלנו מחליט שנמאס לו לישון לבד ובמשך מספר ימים הוא לא מוכן שנעזוב אותו כשהוא עולה למיטה ואנחנו נאלצים לבלות איתו שעות ארוכות עד שהוא נרדם. באיזהשהו שלב כמובן שנשבר לנו, ואז אנחנו מחליטים לעשות לו סדרת חינוך שבסופה הוא מגיע למסקנה שאולי עדיף ללכת לישון מאשר לבכות במיטה במשך שעתיים, אבל בינתיים הוא עושה לנו טרור שהורג לנו את הלילות וגורם, בין השאר, לזה שכתבות נשלחות באיחור.

בדיוק כמו הילד שלנו, אם כי לא באותה תדירות, גם בליגה של הגדולים יש מישהו שדורש את מנת תשומת הלב שלו, ואם הוא לא מקבל אותה אז הוא דואג להרעיש עולמות. כן, אתם יודעים על מי אני מדבר. ההבדל היחיד בינו לבין הילד שלנו הוא שברט פארב הוא זה שמעביר את סדרת החינוך למאמן/מנהל/קהל אוהדים שלו. אה, עוד הבדל הוא שכנראה הילד בן השנתיים שלנו יותר בוגר מפארב.

אז אחרי הריב התורן בין פארב למאמן שלו על מידת תשומת הלב שפארב מקבל, הגיע הזמן פשוט להודות, בריש גלי, באמת הפשוטה. אני לא סובל את ברט פארב. לא סובל אותו. במשך כל השנה החזקתי את זה בבטן, סבלתי בשקט את ההצלחה של מינסוטה, את ההתלקקות היותר גרועה מתמיד של התקשורת ואת הקמפיינים המופרכים ל-MVP (מופרכים, כי מי שלא מצביע למאנינג גם למקום ראשון, גם לשני וגם לשלישי צריך לבדוק אם הוא ראוי לתואר עיתונאי ספורט). אבל עד כאן. אני לעולם לא אתווכח על הגדולה של פארב כק"ב, זה מעבר לכל דיון, אבל את האיש עצמו אני כבר פשוט לא מסוגל לראות. אני לא סובל את האגו המנופח של הילד בן השלוש שלו שרוצה תשומת לב בלתי נפסקת מהתקשורת. לא סובל את מה שהוא עשה לאוהדים של גרין ביי שצריכים לראות אותו משחק במדים של הקבוצה השנואה עליהם. לא סובל את הזיפים שלו, שאותם הוא דואג לקצוץ בדיוק לאורך שייראה כאילו הוא לא התאמץ להתגלח היום. לא סובל את זה שהוא ממשיך לשחק לתוך גיל 40, לאו דווקא כי הוא טוב (והוא טוב, הבן ...) אלא בשביל שלפייטון יהיה יותר קשה לשבור את השיאים שלו בעתיד (וכמובן, כי הוא לא יכול בלי אור הזרקורים). לצערי, אין לי את אדריאן פיטרסון בפנטזי, כי אז גם יכולתי לא לסבול אותו כי הוא לוקח לו נשיאות. זהו, הוצאתי את זה מהמערכת. מה שיקרה עכשיו זה די ברור, נכון?

מזל טוב לפארב ולווייקינגס על טבעת הסופרבול הקרובה שלהם.

זה, כמובן, לא היה הדבר היחיד ששיגע אותי במחזור האחרון. האמת, זה היה שבוע די משוגע ובסופו אנחנו מוצאים את עצמנו עם איזה עשר קבוצות עדיין במירוץ לפלייאוף ב-AFC ואם אתה לא אוהד של אחת הקבוצות, אתה בטח מתפלל לניצחונות של פיטסבורג על בולטימור ופילדלפיה על דנבר כדי לקבל מחזור אחרון משוגע לחלוטין (אם זה יקרה, דרך אגב, אתם כמובן יכולים לרשום כבר מעכשיו את התלונה שלי לשבוע הבא– למה לעזאזל הם משחקים בזמנים שונים?!). אבל במחזור הזה קיבלנו הדגמה לא רק לכמה קבוצות מסוימות בליגה נראות רע אלא גם לתופעה שלטעמי הופכת למחלה – חוסר היכולת לתקל כמו שצריך.

מי שראה את המשחק בין קרוליינה למינסוטה, יכול היה לראות את אדריאן פיטרסון נכנס לאנדזון אחרי ששני מגנים כבר ממש תפסו אותו, אבל אף אחד מהם לא בא עם טכניקה נכונה וזה הספיק לפיטרסון להשתחרר מהם ולהכנס לט"ד שלא היה אמור לקרות (אני בטוח שפארב היה מאוכזב). מי שראה את המשחק בין קליבלנד לקנזס סיטי (ולאותו אחד יש לי רק להגיד – תשיג חיים!) יכול היה לראות את ג'וש קריבס מחזיר שתי בעיטות פתיחה לט"ד, כשבמהלך הראשון ממהשניים הוא השתחרר מלפחות ארבעה או חמישה מגינים, שהתחרו ביניהם מי עושה חיקוי של תיקול הכי טוב. ודוגמאות נוספות, ברוך השם, לא חסר. למה זה קורה, תשאלו? טוב, כמו ביבי, גם אני תמיד מאשים את העיתונות. הגלוריפיקציה המוגזמת שנעשתה לתיקולים אכזריים, בהם לא עוטפים את השחקן אלא נכנסים בו בשיא הכוח, גרמה לשחקנים לזנוח את טכניקת התיקול הנכונה, ויותר ויותר אנחנו רואים שחקנים שמגיעים לליגה עם טכניקת תיקול ירודה ומטה. ובתור אוהד פוטבול, זה הופך ליותר ויותר מעצבן לראות.

אי אפשר בלי עוד כמה תלונות, כמובן:

- איך, איך אפשר להפסיד לג'מארקוס ראסל כשניצחון יבטיח לך מקום בפלייאוף?

- ומה תגידו על ג'מארקוס ראסל? אם וינס יאנג קיבל על הדרייב ההוא מלפני שלושה שבועות את התואר האולטימטיבי ווינר, אז גם ראסל זכאי למשהו, לא? בטטת הניצחון, אולי? הצעות נוספות יתקבלו בברכה.

- חוץ מזה, ראיתם איזה ווינר יאנג יצא עוד פעם? איזה דרייב ניצחון גדול בהארכה! אז מה אם הם עשו אפס יארד עם שלוש ריצות דרך האמצע לפני שרוב בירונאס (זה נגד המדיניות של המדור להגיד מילה טובה על מישהו, אבל יש שחקן שלו מגיע זה בירונאס) ניצח את המשחק? דרייב ניצחון זה דרייב ניצחון!

- ואם חשבתם שאחרי הביצועים האחרונים של יאנג אתם תזכו לסוג של התקפלות לגביו, אחרי הירידות עליו לפני כחודש, ובכן - אתם בבירור לא מכירים אותי.

- ולחשוב שבשבוע שעבר קיטרתי בתור אוהד פאטס על איך הקבוצה שלי נראית – אם הייתי אוהד ג'טס או פאלקונס, הייתי שוקל להחליף קבוצות אחרי המשחק המזעזע בין הקבוצות ביום ראשון האחרון.

עוד שבועיים נותרו לסיום העונה, והסיכויים שלי לסיים עם מאזן חיובי קיבלו תפנית חיובית שבוע שעבר עם ניצחון הטייטאנס על מיאמי, אבל אני עדיין צריך לפגוע פעמיים בול בשבועיים הקרובים כדי לקבל את הבונוס המיוחל מרוזנטל (מכונת הגילוח של ברט פארב, כמובן). אני מתפתה מאוד להגיד שהג'טס ינצחו את אינדי השבוע, כי הקולטס מגיעים בבירור בלי הפוקוס המתאים, אבל אחרי שראיתי את התקפת הג'טס בשבוע שעבר, אני לא בטוח שמארק סאנצ'ז לא ימסור איטרספשן גם אם הקבוצה השלישית של הקולטס תשחק בהגנה. עדיין, אני הולך דווקא עם קבוצה שכל הסימנים מצביעים שהיא הולכת להתקפל בפעם המאה ברציפות בסוף העונה, לא, לא דאלאס (בהם נשבעתי שאני לא אגע) – דווקא הברונקוס יגיעו לפילדלפיה ביום ראשון וינצחו את האיגלס כדי להבטיח את מקומם בפלייאוף.