ילדי העשור הבא

לפני כחודש ראיינתי את ביברס נאתכו, שסיפר באריכות על ההבדלים בין אלי גוטמן, המאמן הראשון שבאמת האמין בו ובאמת קידם אותו, לאלו שהדריכו את הפועל תל אביב לפניו, וגם על בני דורו שמצטיינים ומובילים קבוצות אחרות. כמעט בקרירות, ספק באדישות, נאתכו לא היסס להשוות בין הדור שלו לדור הזהב של הכדורגל הישראלי שהחל לצמוח בתחילת שנות ה-90 ואף יותר מרמז שעם קצת אמונה וקצת גוטמניות, הם יוכלו להביא את הגרוש שהיה חסר לברקוביץ', רביבו, בנין ושאר השחקנים המצוינים ששלמה שרף לא עזר להם להגשים את מה שהיו חייבים להגשים במסגרת הלאומית.

משבוע לשבוע, נאתכו ובני דורו מוכיחים שיש הרבה מאוד באותם דברים שאמר. יותר מ-20 שנה אחרי שהחל לצמוח אותו דור זהב מפוספס עולה לו, ערב העשור הנכנס, דור חדש שעומד להנהיג את הענף. דור שלא גדל בצילם של אותם ענקים, קבוצת שחקנים שאפשר לכנות אותה דור ב' של הכדורגל הישראלי באירופה. הדור שלא גדל עם רגשי הנחיתות של מי שראה את הקבוצות האירופיות דרך תכניות ספורות בטלוויזיה, אלא הדור שגדל לאור הלקחים של הכשלון האירופי המוקדם. דור שרובו נשען פחות על כוכבים אישיים, אלא על כוכבים קבוצתיים, דור שיכול לקעקע את התלות בשחקן אחד כמו בעידן בניון ואוהב ויודע לשחק שני משחקים בשבוע.

שכטר, כיאל, נאתכו, גולסה, ורמוט (למרות שהוא קצת מבוגר יותר), ארבייטמן, ידין, קינן, מורי, ורד, יצחקי, ברוכיאן, תמוז, בוזגלו ועטר. אלו, מי יותר ומי פחות, ילדי העשור הבא, אלו הילדים שחלקם למדו מהטעויות הישנות ויכולים גם יכולים לקחת את הכדורגל הישראלי לאן שהוא כבר לא מאמין שיגיע ברמת הנבחרות. זה הדור שעוד לא קולקל, הדור שצמח או הושפע מהצלחות הנבחרת הצעירה. ההצגה של הפועל תל אביב מול רעננה נתן עוד הצצה קטנה לכוחות העולים. מי שרצה למצוא שם ביטוי לחולשת הליגה מוזמן להמשיך, אבל אפשר גם לראות דברים אחרים אם מסתכלים אל האופק.

בקרוב מאוד, לקראת ה-18 בינואר, אבי לוזון יצטרך לבחור מאמן לאומי שהולך לקבל אחלה כלים לקראת מוקדמות היורו או המונדיאל. כלים שלא ספגו את רגשי הנחיתות של בני הדורות הקודמים. מי שאומר שזו בחירה לא חשובה וכל מי שיאמן לא יגיע לכלום, מי שמחפש לתת לאותו דור מאמן שהוא סוג של גימיק, כנראה לא ראה מספיק את המשחקים של הפועל תל אביב באירופה ולא הבין את מהפכת מכבי חיפה שפרצה בסיום העונה שעברה. תאמינו בהם, זה עובד.

עם כל ההערכה הרבה לקאמבק הנהדר של גיא לוזון בבני יהודה, סימן שאלה אחד מני רבים איתם נכנס לתפקיד הוא עדיין לא מחק. הוא טרם הוכיח שהוא מאמן גדול לקבוצות הגדולות. ראוי? ועוד איך. מקצועי? מאוד. מוכשר? בהחלט, אבל לא ברור עד כמה. לוזון, ברוב הזמן, העמיד קבוצות חזקות, אבל אף אחת מהן לא הותירה חותם ממשי של מאמן מבריק. הרבה אגרסיביות, הרבה רצון, הרבה צעירים, אבל הניצוץ הזה שהופך מאמן ראוי וטוב למאמן צמרת אמיתי עדיין חסר. הניצוץ שהיה צריך לעזור כבר לבני יהודה לעשות דברים שהיא עוד לא עשתה. עם כל ההערכה הרבה לקאמבק הנהדר של גיא לוזון, גם ניצן שירזי לקח את בני יהודה לצמרת. לוזון, לפי איך שהוא מדבר, מצפה מעצמו ליותר.

למרות שזו לא פעם ראשונה שבני יהודה נשנקת במשחק גדול, אפשר היה לראות מול מכבי חיפה שגם לגיא לוזון יש חלק לא קטן בעניין. מילא שתכנית המשחק שלו חשפה באג ראשון כבר אחרי 20 שניות, אבל לעשות חילוף ראשון בדקה ה-76 כשהקבוצה בקושי מתפקדת? ועוד להוציא את אחד השחקנים היחידים שעוד מתפקדים על המגרש – עמרי אפק. אבל זה בקטנה. זה יכול לקרות לכל מאמן בכל משחק. ברמת המקרו, ממאמן שמגדיר את עצמו כמי ש"ראוי לאמן את נבחרת ישראל" מותר לצפות לזרים טובים יותר מליניץ'. ממאמן שעדיין חושב שיכול היה להוביל קבוצה כמו הפועל תל אביב להישגים מותר לצפות אחרי יותר משנה בתפקיד שכבר ימצא פתרון לחור בעמדת החלוץ השני ליד אלירן עטר, וגם יקל על הדרך על היהלום הגדול שלו שמתקשה מאוד כחלוץ בודד שכל ההגנה היריבה מתרכזת בו. מותר לצפות ממנו שלא רק יסדר את הראש לאלירן עטר אלא גם ילמד אותו מתי למסור וידריך אותו לא רק לחפש את ההברקה אלא גם את המהלך הטוב.

מותר במקביל לפרגן ללוזון על אחלה קבוצה. חשוב לפרגן לו במקביל. אבל גם לדייק: לוזון, נכון לעכשיו, הוא אחלה מאמן לבני יהודה אבל חסר שלב אחד משמעותי מלהיות מאמן שראוי לקבוצות בסדר הגודל של הפועל תל אביב. אלישע לוי, המאמן שפגש ביום ראשון, ניצח את מכבי חיפה פעמיים בעונה שקדמה להחתמה שלו יחד עם בני סכנין וניצח פעמיים את האלופה בית"ר ירושלים. לוזון חסר עדיין כמה קבלות כאלו.

שהקבוצה שמביאה הכי הרבה קהל למשחקיה הביתיים היא דווקא הפועל תל אביב, הקבוצה הקטנה מתוך ארבע הגדולות

1. ערב סגירת הסיבוב הראשון ופתיחת חלון ההעברות, כל כך מתבקש להחמיא לירון הוכנבוים. לא רק על אימון הפועל עכו, אלא על הניהול הכולל של מערכת צעירה ותמימה. כל כך מתבקש להנגיד בין מאמן הפועל עכו שאומר לשחקנים שלו שאין לו שום כוונות לעשות מהפכות בינואר ושהוא לא יבגוד בהם, לעומת מבול השמות שמוציאה מחלקת הרכש המלומדת של הפועל פתח תקווה, שמדברת כל הזמן על שישה שחקנים חדשים שאמורים לבוא ובאותו רגע יורקת (שוב) לשחקניה הקיימים בפנים. כל כך מתבקש לקוות שאלי מחפוד עוד ייענש על האופן שבו הוא מבזה את מקצוע המאמן והדרך שבה הוא משתף פעולה עם סגנון שכורת את הענף עליו הוא אמור לשבת, אבל מה לעשות שבתחתית עסקינן. ובהכרעות התחתית יש יותר אי צדק מהכרעות הצמרת. הדרך שם לא תמיד מנצחת וקיצורי הדרך לא פעם עובדים ומעוותים. בהרבה מקרים בשנים האחרונות, למשל, הקבוצות שירדו היו אלו שנתנו גב למאמן עד סוף העונה. בתחתית יש הרבה פרסים לרשעים.

2. קשה באמת להבין איך מאמן כמו ג'ון גרגורי מגיע לאמן בקבוצה כמו אחי נצרת, מוקדם גם להעריך כמה השפעה תהיה למאמן שרגיל לעבוד עם כלים אחרים על הכלים שהוא ימצא בנצרת. אבל דבר אחד חשוב אולי כן קרה בעצם המהלך הזה. אחי נצרת, אולי ההחמצה הגדולה ביותר של המגזר הערבי בתחום הכדורגל, סופסוף מעבירה את שרביט הובלת הקבוצה מההנהלה למאמן. סופסוף המאמן הוא הדמות הבכירה, הדמות החזקה, ולא איזו בובה של היו"ר. אם גרגורי יצליח, נצרת אולי תבין שזו הדרך, שזו ההיררכיה להתנהל לפיה בליגות הבכירות. גרגורי לא רק יכול לנצח את סכנין במחזור הקרוב, הוא גם יכול לסיים את העונה מעל היריבה הכי גדולה של נצרת. זה בהחלט יהיה צעד ראשון בדרך של גרגורי ובדרך של נצרת אל הליגה שבה המאמן זה לא עוד ג'וב בקבוצה.

1. זה קצת מעוות למצוא נקודת אור בקללות ומקללים, אבל עדיין צריך לשבח את אוהדי מכבי חיפה שדואגים כבר שבועיים לחמם את האווירה לקראת הדרבי החיפאי על ידי נאצות לערן לוי. יפה לראות שיש עדיין הרבה אוהדי מכבי חיפה שחיפה עדיין חשובה להם ושהיריבות הישנה עדיין קיימת, עדיין חלק חשוב בהגדרת המועדון הנשלט על ידי טייקון שגר ברמת גן. אחרי ליגת האלופות, אחרי שלל האליפויות ולמרות שהפועל חיפה כמעט ולא מאיימת עליהם, אוהדי מכבי חיפה זוכרים מאיפה הם באו ומהן אבני היסוד עליהן נבנה המועדון שלהם.

2. חשוב גם לומר עוד משהו על היריבות האמיתית איתה מתמודדת מכבי חיפה, זו מול הפועל תל אביב. זו אולי היריבות הכי מפרה שיש בכדורגל הישראלי, היריבות שלוקחת את הענף לפסגות הכי גבוהות. היא אולי פחות יצרית מזו שיש להפועל מול בית"ר ירושלים. היא אולי פחות היסטורית מזו שיש למכבי חיפה מול מכבי תל אביב, אבל בגלל שהיריבות הזו מתבססת על ויכוח מקצועי נטו היא מובילה לשיאים חדשים. שיאים חדשים שרק מבקשים להישבר על-ידי היריבה לצמרת. בתחילת העשור, היריבות הזו הולידה את השנתיים הכי יפות של הכדורגל הישראלי במסגרת האירופית עם המסע המופלא של הפועל תל אביב בגביע אופ"א וההצלחה של מכבי חיפה בליגת האלופות. העונה, הויכוח המקצועי הזה לא פחות פורה ומפרה. הכובשים המצטיינים מדהימים את טבלת מלך השערים מדי שבוע, ההתקפות מתחרות על מאזן הכיבושים והנקודות מדי מחזור ואף קבוצה לא נותנת ליריבתה להירדם אפילו לדקה. בטח לא ערב דרבי עירוני.