מהו אירוע העשור ב-NBA?

העשור האחרון סיפק לנו שתי סדרות סיבוב ראשון בלתי נשכחות. השנייה היא סדרת ההארכות בין בוסטון לשיקגו ממש לא מזמן, אך הסדרה שתיזכר כאירוע גדול התרחשה שנתיים לפניה. דאלאס בדיוק סיימה את העונה הרגילה הטובה בעשור ואחת הטובות בכל הזמנים, דירק נוביצקי זכה בתואר ה-MVP, ג'וש הווארד נראה כמו מספר 2 מושלם ואייברי ג'ונסון כמו המאמן הגדול הבא. גולדן סטייט, בתוך כך, נדחקה לפלייאוף ברגע האחרון עם חבורה לא יציבה שהנהיג בארון דיוויס הבעייתי ואימן דון נלסון המטורלל. למרות שהפסידו ללוחמים בכל שלושת המפגשים בעונה הרגילה, המאבריקס היו אמורים לטייל בסדרה הזו בדרך לחצי גמר המערב, אולי בדרך לטבעת הנחשקת.

אלא שלדיוויס ונלסון היו כוונות אחרות. הפוינט גארד נתן את הסדרה הטובה ביותר בקריירה שלו וכבר מהמשחק הראשון היה בלי ניתן לעצירה: הוא הנהיג, ניהל, קלע, מסר ובעיקר סחף את הקבוצה. הצגה גדולה שלו במשחק הראשון סידרה לווריירס ניצחון חוץ והכניסה את הקהל המצוין באוקלנד לטירוף לקראת משחקי הבית. נלי תרם את חלקו בפירוק לגורמים של ה-MVP הגרמני; הוא העמיד מול נוביצקי שומרים נמוכים ואתלטים, ארגן דאבל-טימים מתוזמנים ופשוט העלים לחלוטין את השחקן הטוב בליגה. דאלאס עוד נתנה פייט, אבל זה נגמר בשישה משחקים לגולדן סטייט באווירה של עולם אחר, ובאחד האפסטים הגדולים בהיסטוריה. רוב המעורבים מצד המאבס עדיין בשלבי התאוששות, בעוד רוב הגיבורים מצד הווריירס לא הצליחו לשחזר את ההישג הגדול, ומאז הם דועכים בקצב מדאיג.

העשור הזה היה משופע בהצגות אישיות גדולות. רובן הגיעו בפלייאוף, אך דווקא זו שהתרחשה בעונה הרגילה תישאר איתנו לעד. ב-22 לינואר 2006 קובי בריאנט הפך לשחקן השני בכל הזמנים שקולע יותר מ-80 נקודות במשחק. אנחנו, לתומנו, חשבנו שבקצב ובחוקים של היום לא ניתן לעשות דברים כאלה, אך קובי הוכיח שכשזה נוגע אליו, הכל ייתכן. 81 הנקודות מול טורונטו הושגו בעזרת 28 מ-46 מהשדה, 7 מ-13 משלוש ו-18 מ-20 מהקו והשאירו את עולם הכדורסל פעור פה.

רק ווילט צ'מברלין קלע יותר, במשחק 100 הנקודות המפורסם שלו, אך זה קרה בתקופה בה 147:169 הייתה תוצאה הגיונית למשחק. כדי להבין את גודל ההישג, נציין שבכל שלושת העשורים האחרונים היה רק עוד משחק אחד של יותר מ-70 נקודות (71 של דיוויד רובינסון ב-94'). כצפוי, המקטרגים לא אהבו את משחק 81 הנקודות. עבורם זה היה סמל לשחקן אנוכי שיודע רק לנפח סטטיסטיקות אישיות. מכיוון שזו הייתה תקופה בה קובי התקשה להוביל את הלייקרס לצמרת, הביקורת צברה תאוצה. כיום, במבט מפוכח לאחור, ניתן להתייחס למשחק ההוא כאל ציון דרך נוסף בקריירה של שחקן ענק.

עונת 2004/05 בקושי החלה וכבר העמידה פייבוריטית מעניינת באגף המזרחי - אינדיאנה. ג'רמיין אוניל פתח את העונה כמו MVP, רון ארטסט שיחק כמו אולסטאר ורג'י מילר הרגיש שעונת הפרישה שלו יכולה להביא לו את הטבעת המיוחלת. במשחק התשיעי של העונה הפייסרס הגיעו לפאלאס של דטרויט, האלופה והיריבה המושבעת, ומחצו אותה בקלות. כל מה שנשאר היה להעביר 46 שניות של גארבג' טיים. אלא שאז, הכל התהפך: אוהד שיכור זרק כוס בירה על רון ארטסט, שבתגובה עלה ליציע ונתן לו אגרוף. סטיבן ג'קסון הצטרף לרון-רון והתחיל לחבוט בכל מה שזז בסביבתו. זה הוביל למהומה רבתית – הגדולה בתולדות הליגה - בה אוהדים נכנסו למגרש כדי ללכת מכות עם שחקנים, ובעוד שהמאמנים ניסו להפריד, כסאות נזרקו מהיציע.

"זה היה המחזה המכוער ביותר שראיתי כמאמן וכשחקן", סיפר לארי בראון, מאמנה של דטרויט דאז, שראה לא מעט בקריירה. התגרה הפכה מייד למייצגת של כל מה שרע ב-NBA ובחברה האמריקאית, והאפילה גם על כל מה שקרה בליגה בחודשים הבאים. דיוויד סטרן הרחיק את ארטסט לכל העונה, גם סטיבן ג'קסון וג'רמיין אוניל הפסידו זמן משמעותי. אינדיאנה עוד גירדה פלייאוף באותה עונה ואפילו עברה סיבוב רק כדי להיות מודחת בידי (כמה צפוי) דטרויט, אבל שם זה נגמר. רג'י פרש בלי טבעת, אוניל מעולם לא שחזר את היכולת של אותה עונה ובעיקר, אינדיאנה לא העמידה קבוצה ראויה מאז ועדיין לא החלה להתאושש מהתגרה. גם ארטסט התקשה לחזור ולהוות פקטור בליגה ולא הסתדר בשום מקום, אך כיום אוהדי הפייסרס יכולים לראות אותו רץ לאליפות עם הלייקרס. מעניין מה מתחשק להם לעשות בפעם הבאה שהוא יגיע לביקור.

כמה פעמים אליפות מוכרעת על זריקה אחת? לכמה שחקנים רשומה ברזומה זריקה שכנראה עשתה את ההבדל בין הפסד ואליפות? מהראש אני יכול לחשוב על הבייבי הוק של מג'יק ג'ונסון ב-87', השלשה של ג'ון פקסון מול פיניקס ב-93' והסל המפורסם של מייקל ג'ורדן מול יוטה ב-98'. עכשיו, כמה שחקנים יכולים להגיד שהם עשו את זה פעמיים? שלום, וברוכים הבאים לעולם של ביג שוט רוב. הורי השיג בעשור הזה חמש טבעות שהשלימו לשבע, וזה ממש לא מקרה. שתיים מתוך החמש הגיעו הודות לשלשה ענקית שלו, ומכיוון שייעשה עוול אם נבחר אחת על חשבון האחרת, החלטנו לתת כבוד לשתיהן.

הראשונה הייתה ב-2002, במדי הלייקרס מול סקרמנטו. הקינגס הנפלאים הובילו 1:2 והיו בדרך לנצח את המשחק הרביעי בחוץ, אלא שאז, בסוף של הסוף של הסוף, ולאדי דיבאץ' הדף ריבאונד אל קשת השלוש – וההמשך חרוט בזיכרונותיהם של אוהדי סקרמנטו באשר הם: הורי תופס, משחרר, נועץ. סוף הסיפור. הלייקרס מנצחים, וממשיכים הלאה. משם הם כבר לא ייעצרו, ואילולי הזריקה ההיא, הם גם לא היו חוזרים מפיגור 3:1 עם שני משחקי חוץ טו גו. השלשה הגדולה השנייה הייתה ב-2005, במדי הספרס מול דטרויט. המשחק החמישי של הגמר הנפלא הזה הגיע להארכה, בה הספרס היו בפיגור שתי נקודות במהלך האחרון. הכדור הגיע אל ביג שוט בוב, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה: לכולם היה ברור לאן זה הולך, סן אנטוניו ניצחה בחוץ ועלתה ל-2:3 שבלעדיו כנראה לא הייתה זוכה באליפות. אז הרי לכם, רול פלייר אחד עם לב בגודל של טקסס מכריע שתי אליפויות, ונוגע בעוד כמה אחרות. אבל את זה נשאיר לפעם אחרת.

האירוע הגדול של פלייאוף 2004 אמור היה להיות סל ה-0.4 שניות של דרק פישר - אותו סל לא הגיוני (שהגיע אחרי סל משוגע לא פחות של טים דאנקן) שהוביל את הלייקרס לנצחון בחצי גמר המערב על הספרס ולפי כל התחזיות – השלב הבא חייב היה להיות אליפות. שום דבר לא היה אמור לעצור אותם, בטח לא דטרויט החביבה והמגובשת שהגיעה לגמר על תקן נציגת המזרח. מאז הפרישה של מייקל ג'ורדן אף קבוצה מהמזרח לא זכתה באליפות או אפילו דגדגה את נציגת המערב. דטרויט, אם ככה, לא הייתה אמורה להיות הראשונה.

אבל היא היתה, ועוד איך היתה. בילאפס, המילטון, פרינס, הוואלאסים, לינדזי האנטר, אלדן קמפבל, קורליס וויליאמסון ומהמט אוקור - אלה השמות שאחראים על האליפות המפתיעה ביותר של העשור. בדיעבד זה עוד נראה הגיוני, אך בזמן אמת זו הייתה סנסציה בלתי נתפסת. בכל שלב – גם ברבע האחרון של המשחק האחרון - עוד הייתה תחושה שמתישהו נתעורר ונגלה שהלייקרס השתלטו על הסדרה, אבל לא. זה לא קרה. החבורה הלוחמת של לארי בראון התבססה על הגנה אישית מושלמת של כל השחקנים, הגנה קבוצתית בטירוף בניצוחם של ביג בן והאנטר והתקפה מסודרת ונטולת היררכיה בניהולו של בילאפס. לא היה שם כוכב, לכל אחד היה תפקיד והוא ביצע אותו באופן מושלם. הקבוצה הנפלאה הזאת לא סתם לקחה אליפות, היא שחטה ארבעה הול אוף פיימרים עתידיים בלי רחמים בחמישה משחקים קלים, כאשר גם הנצחון היחיד של הלייקרס הושג בפוקס. מתמטית, דבר כזה יכול לקרות רק פעם בעשור; מעשית, זה בדיוק מה שקרה.