ליגת ווינר

דירק נוביצקי:

היהפוך לוזר עורו ונמר חברבורותיו? לא יודע לגבי הנמר, אבל חודש וחצי לתוך העונה נראה שהבחור שהפך לשק החבטות של הפרשנים בשנים האחרונות החליט שעם כל הכבוד לדווין וויד או לגולדן סטייט, הוא עדיין אחד מגדולי הכדורסלנים של העשור האחרון, ומסתבר שגם מגדולי הווינרים של הליגה. לאחר שסופסוף ניצל נוביצקי את הקיץ כדי לנוח, לחזק את גופו, ובעיקר, לדבריו, את הצד המנטלי שלו, הגיע הסופרסטאר של דאלאס לפתיחת העונה כשהוא מפוקס מאי פעם תוך שהוא הופך כל רבע רביעי והארכה למטווח פרטי משלו. עד כה העונה אחראי דירק ליותר סלי נצחון ותצוגות קלאץ' מכל שחקן אחר בליגה, ולעובדה שדאלאס טרם הפסידה העונה ולו משחק אחד שניתן להגדיר כצמוד (פער של פחות מ-5 נקודות). נכון לעכשיו משחק נוביצקי לא פחות טוב מאשר בעונת ה-MVP שלו, ואם רק יוכל למשוך את היכולת הזו אל תוך הפלייאוף ייתכן ונזכה סוף כל סוף לתיקון העוול ההסטורי שנקרא גם גמר 2006, כל זאת כמובן בתנאי שפיית השיניים תעשה ג'סטה ותוציא את אלו של קארל לאנדרי מתוך המרפק שלו. אה, ואגב -

קארל לאנדרי:

אז מי הכוכב האמיתי בהצלחה (היחסית) של יוסטון עד כה? בזמן שלואיס סקולה ושיין באטייה מדשדשים וטרבור אריזה עסוק בלהכות רוקיז עלומי שם, מצליח שחקן ספסל בשם קארל לאנדרי להחזיק את יוסטון במאזן חיובי תוך שהוא מעמיד מספרים מפחידים ביעילותם, עם שתי שיניים פחות מכולם. עד כה בחודש דצמבר מוביל לאנדרי את יוסטון עם 19 נקודות למשחק ב – 64% שדה ו-87% נדירים מהקו, ואת כל זה הוא עושה בפחות מ-30 דקות למשחק. והכי מרשים? נכון להיום לאנדרי נמצא במקום השני (!) בליגה במספר הנקודות לרבע רביעי, שני רק לדווין וויד. מי שהנתונים האלה מפתיעים אותו כנראה שלא ראה העונה את הרוקטס משחקים ואת לאנדרי וה-2.05 מ' המסכנים שלו תופסים מקום בצבע התקפה אחרי התקפה וחופרים את דרכם לסל במהלך שמסתיים כמעט תמיד בסל או בעבירה. אם בעוד 5 חודשים תראו אותו מסתובב בטיילת הרברט סמואל עם פרס השחקן השישי של העונה והמרפק של דירק נוביצקי בפיו, תזכרו איפה קראתם את זה פעם ראשונה.

ממפיס גריזליס:

החוק ע"ש סטפון מארבורי ואלן אייברסון קובע: כאשר שחקן העונה לשם מארבורי או אייברסון עוזב קבוצה, מיד הופכת הקבוצה הזו לאחת הקבוצות הטובות בליגה ומביסה קונטנדריות על ימין ועל שמאל, וזה לא משנה בכלל אם הסגל שלה כולל ארבעה נגרים ואת גוני יזרעאלי. כשאייברסון נחתך עמדה ממפיס על מאזן מחפיר של נצחון אחד ו-8 הפסדים. מאז היא עם 10 נצחונות ו-7 הפסדים בלבד. נשמע הגיוני? לא ממש, אבל המספרים מדברים בעד עצמם. מאז שכתבתי על גיי וגאסול בטור הקודם נראה ששאר חבריהם החליטו להדביק פערים ואשכרה להפוך לקבוצת NBA, כזאת שמשחקת כדורסל. פתאום או ג'יי מאיו התחיל לקלוע, מייק קונלי התחיל לרכז, זאק ראנדולף התחיל לא ללכת לכתר המזרח במחצית, והתוצאה – נצחונות על פורטלנד, דאלאס וקליבלנד, וסחיטת מחמאה בלתי שגרתית מפול פירס, שהכריז שאם הם היו במזרח הם היו נמצאים בטופ 4 – הנחה שאמנם נכונה כלפי כל אחד מאיתנו וארבעה מחבריו, אבל בכל זאת. כבוד.

שיקגו בולס:

שיקגו של השבועות האחרונים היא בבחינת תמונת מראה של ממפיס – קבוצה שפתחה את העונה לא רע, קבוצה עם מומנטום, עם סגל צעיר ומבטיח, ועם כל הסיבות להתברג חזק בפלייאוף - מוצאת את עצמה באמצע דצמבר כשהיא צמודה לאינדיאנה וניו יורק בתחתית המזרח עם 11 הפסדים מתוך 14 המשחקים האחרונים שלה. כל זה לא היה נורא כל כך אילו ההפסדים הללו הגיעו בהפרש ממוצע בלתי נתפס של 19 נקודות וכללו תצוגות מזעזעות כמו הפסד בית לטורונטו ב-32 הפרש, הפסד באטלנטה ב-35 נקודות הפרש, והעובדה המביכה שבכל הרצף הזה עברה הקבוצה את מחסום ה-100 נקודות רק פעם אחת, וגם זה היה בהפסד לנועלת הטבלה מניו ג'רזי. אלא שכל הזוועות הנ"ל מתגמדות לעומת סבלו של פרשן הכדורסל האומלל (אני) שנאלץ לחזות בלא פחות משלושה מהמשחקים האלה בשידור חי, כולל 200 פסקי זמן בערך, במהלכם נראו הבולס כמו הקבוצה המפורקת ביותר בתבל כשאפילו תרגיל ההתקפה היחידי שלימד דל-נגרו אי שם בקיץ (משהו עם כדור) כבר נשכח. בשבוע שעבר במסגרת התכנית "אנשים מבוסטון אומרים דברים מטופשים" יצא דוק ריברס להגנתו של דל נגרו ואמר שהוא לא אשם. ובכן, הוא טועה.

טייסון צ'נדלר:

זה שבגיל 27 טייסון צ'נדלר כבר נמצא בדרך הבטוחה לשומקום (שעוברת, אגב, בשארלוט), את זה כבר ידענו. אבל 6 נקודות ו-6 ריבאונדים למשחק? ממוצע איבודים גבוה יותר מסכום האסיסטים+חטיפות+בלוקים? שחיקה במעמד לטובתו של נאזי מוחמד? אפילו אלו מאיתנו שהעריכו אותו פחות מאחרים (אני, למשל) לא חשבו שהסוף המר יגיע כך כך מהר וכל כך חזק. בימים כתיקונם לא הייתי טורח להיטפל לצ'נדלר ומניח לו להמשיך לפשל בנחת בעיר שכוחת האל, אלא שאז הגיע המשחק מול סן אנטוניו שטוען לכתר "המשחק הכי גרוע של שחקן כדורסל אי פעם, איפשהו" שבו העמיד צ'נדלר את השורה ההזוייה של 4 נקודות, 2 כדורים חוזרים, 8 איבודים ואסיסט. כן, קראתם נכון: אסיסט!

דווין האריס:

כשקבוצה פותחת עונה במאזן של 2 נצחונות מול 26 הפסדים, סביר מאד להניח שלכשלון יש הרבה, הרבה מאוד אבות. אבל מבין כל השחקנים הכושלים והמאמנים החובבנים שמסתובבים השנה בניו ג'רזי, אין ספק כי האשם העיקרי הוא זה שהופקד הקיץ על המושכות בקבוצה ומאז מגלה כישורי מנהיגות שסילבן שלום וודאי היה מתבייש בהם, והכוונה היא כמובן לדווין האריס. עזבו את זה שהוא נפצע כל יומיים, עזבו את זה שהוא מחלק עבירות קשות על ימין ועל שמאל כמי שמתחנן שירחיקו אותו מהמגרשים; גם כאשר האריס משחק הוא עושה הרבה יותר נזק מתועלת. עד כה הוא עומד על 16.5 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק לעומת 21 ו-7 בשנה שעברה, והכי גרוע - הוא עושה את זה ב-36 אחוזי שדה שאין תואר שלילי מספיק כדי לתאר אותם. מדובר בנסיגה יוצאת דופן ובלתי מוסברת בכושרו של מי שרק לפני שנה נראה קרוב להצטרף למשחקי האולסטאר דרך קבע, ומיום ליום נראה שהמספרים האלה אינם אנומליה סטטיסטית, ושהאריס הוא לא השחקן שמסוגל לשאת על כתפיו קבוצה בדרך לפלייאוף, אפילו לא בדרך למקום ה-29 בליגה.

קבוצת מנויי צ'רלטון בארץ קטנה היא, קבוצת חובבי ה-NBA מתוך מנויי צ'רלטון – כמעט בלתי קיימת. אבל גם עבור אותם בודדים שהרהיבו עוז בנפשם ורכשו מנוי לערוצים 53, 54 על מנת לצפות בניחותא בשידור המוקדם של ימי ראשון לא מגיעה החוויה הביזארית של המפגש השבועי עם פרשן צ'רלטון לענייני NBA – לייזי גורדון. אפילו במדינה בעלת תרבות ספורט חובבנית כשלנו שבה אייל ברקוביץ' הוא פרשן ספורט מוביל, נמצא לייזי בספירה משל עצמו: הוא מלווה את השידור בלהג אינסופי וחסר פשר שאפילו גדולי הסטלנים היו מתביישים בו. במקום לפרשן את המשחק מתעסק לייזי בעיקר בקידום האלבומים וההופעות שלו, ניתוחים פסיכולוגיים מאולצים שנשמעים כאילו נלקחו מספר ניו אייג' גרוע במיוחד, ופלאשבקים בלתי מוסברים בהם הוא נזכר באיזה מהלך כדורסל מהליגה הבולגרית בשנות ה-80 ומתחיל לנתח אותו, למקרה שהמעורבים ימצאו מכונת זמן ויוכלו לחזור ולתקן את המעוות.

כל קשר לנעשה במשחק המשודר או בעונת הכדורסל הנוכחית הנו מקרי בהחלט, כאשר חוסר היכרותו עם הנעשה בליגה מקומם לא פחות מאשר הוא מביך. במשחק של יוסטון מול טורונטו בשבוע שעבר לא הפסיק גיבורנו – אוהד יוסטון, לדבריו - לדבר על כך שהקבוצה מנסה כרגע למשוך זמן עד לחזרתו המיוחלת של טימאק שיקח אותם אל הפלייאוף, זאת בשעה שהעיתונות האמריקאית מלאה בסיפורים על כך שיוסטון עושה כל שביכולתה כדי לטרפד את חזרתו של מקגריידי ושהיא אינה מעוניינת בשירותיו כלל. כשאריזה ביצע עבירה לא ספורטיבית עבר לייזי לשחק ב"לו הייתי דיוויד סטרן" תוך שהוא מתעלם מתחנוניו של רון ברבש לחזור ולהתייחס לנעשה על המגרש, וברבע הרביעי שבו טחן לאנדרי את טורונטו התקפה אחרי התקפה, העדיף לייזי לחזור ולדבר על טימאק ולבסוף פשוט נעלם מהשידור לכמעט עשר דקות. אין בכוונתי כאן להכפיש את גורדון, טיפוס חיובי בסה"כ ונטול כל מודעות עצמית או ידע מקצועי מתאים, אלא פשוט לבקש קבל עם ועדה ממושלי צ'רלטון שיתחילו לקחת את העבודה שלהם קצת יותר ברצינות וידאגו לנו לפרשן מוצלח יותר. עם או בלי מבטא אמריקאי. תודה.