גשם? ברכה

עד שכבר יש פה יום אחד של חורף אמיתי במונחים ארצישראלים, כולם מקטרים. איזה קור, מה זה הגשם הזה, הרוחות הורסות לי את השיער, תוריד נעליים אתה מלא בוץ ושלל קיטורים. מחר, או מקסימום בעוד יומיים, תצא השמש מבעד העננים והאזרחים ייצאו לחגוג ברחובות. "איך התגעגענו לשמש", הם יביטו השמיימה בערגה וימלאו את בתי הקפה. גם החבר'ה מהמבורג קיטרו אתמול, וזה עוד היה לפני שהתחיל המשחק. הם לא רגילים למזג אויר כזה, הם סבלו מהחום. חוץ מזה, גם סיפרו להם שכדורגל בישראל משחקים בהליכה, לריצת אמוק הם בכלל לא היו מוכנים.

אני דווקא אוהב את החורף, אם אפשר לקרוא כך למה שתוקף אותנו בסוף השבוע. שמונה חודשים יש פה רק שמש והרבה לחות, טי-שרטס, ברמודה וכפכפים. אתמול, לראשונה העונה, חנכתי את המעיל ואת כובע הצמר (וכמובן שכחתי מטריה), ככה צריך להתלבש לכדורגל, קצת להרגיש אירופה, בכל זאת, לא כל יום יורד גשם בתל אביב, ויותר מזה, לא בכל יום מגיעה המבורג לבלומפילד.

בלומפילד לא נראה יפה כל כך כבר הרבה זמן, אין ספק הגשם עשה את שלו: היציעים היו נטולי אבק ומלאי מטריות צבעוניות, טיפות הגשם נראו כפתיתי שלג תחת אור הזרקורים, הדשא מעולם לא נראה ירוק כל כך ואפילו הניקוז עבר בהצלחה. גם הפועל כבר מזמן לא נראתה יפה כל כך, בעיקר נאתכו ובן דיין שפשוט נראים שחקנים טובים יותר עם שיער רטוב. ובכלל, נראה היה שהגשם שטף עמו את כל תחלואי הכדורגל הישראלי על המגרש: פתאום הבחורים באדום רצים כמו מטורפים, משחקים בנגיעה בכדור, לוקחים את כדורי הגובה ולא סופגים ממצבים נייחים, או שמא נגיד לא סופגים כלל. חגיגה באדום, וכל זאת בכלל בחג המכבים ולא נגד היוונים. נו טוב, גם לנצח גרמנים זה יום חג.

העונה הזו מזכירה לי את המסע האחרון של הפועל באירופה והניצחון הגדול בפריס. גם שם ירד גשם. אולם חרף ההישג הגדול, הגאווה והציפייה לחוויה בשלב הבא, תקפו אותי מחשבות שליליות (בכל זאת, אוהד הפועל). הרי לאחר סיבוב ההופעות האחרון האירופאים לקחו לנו את טועמה, ברדה וגילי ורמוט. הפעם יהיו אלה שכטר, אניימה, יבואה, דה סילבה וכן, שוב פעם ורמוט. בינתיים נמלא את עצמנו שוב במחשבות חיוביות ונתרכז בשלב הבא. ואם כבר חורף, קיבלנו נסיעה לקאזאן בשיאו של הכפור הרוסי. העיקר שימשיך החורף. בינתיים, הוא דווקא די חם.