מיהו מאמן העשור בכדורגל העולמי?

הגרמני סיים את העשור עם כרטיס למונדיאל כמאמן נבחרת שוויץ, בעוד באיירן מינכן, הקבוצה המזוהה ביותר עם היצפלד, עדיין לא מצאה לו את המחליף הראוי. בעשור הזה היצפלד קיבע את מעמדו כאחד מבכירי מאמני היבשת והתארים מדברים בעד עצמם. הזכייה המדהימה עם באיירן מינכן בליגת האלופות (2001) הפכה אותו למאמן היחיד בעולם שזכה בתואר הבכיר עם שתי קבוצות שונות. בנוסף, הוביל המאמן את הקבוצה הבווארית לזכייה בארבע אליפויות ושלושה גביעים. תחת היצפלד, הדומיננטיות של באיירן בבונדסליגה לא הוטלה לרגע בספק והקבוצה הייתה חברה קבועה בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות.

באיירן הוא לא מועדון שקל לעבוד בו. לא פשוט להיות נתון למרותם של שחקני עבר שמחזיקים בעמדות מפתח ובראשם, הקייזר הכל יכול שנהנה ממעמד על ויורה הצהרות לכל עבר. אלא שהיצפלד הפך את באיירן כולה לתלויה בו. הוא נהנה מתמיכה גורפת של שחקנים, עיתונאים ואוהדים וידע להשליט את מרותו וסגנון העבודה הקפדני שלו. כשהקבוצה נקראה לעונה קשה תחת הדרכתו של פליקס מגאת, היצפלד נקרא אל הדגל מיד. מאז עזיבתו ב-2008, באליאנץ ארנה מחפשים יורש. יורגן קלינסמן לא עמד בציפיות, לואיס ואן חאל ספג שלל ביקורות והבלגאן במועדון הפאר חוגג. היצפלד מצידו יפתח את העשור הבא במונדיאל בדרום אפריקה, לאחר הצלחה כבירה בתפקידו הראשון כמאמן נבחרת.

בשבוע שעבר נבחר קאפלו לתואר מאמן השנה בבריטניה של ה-BBC. על התואר, אגב, מתמודדים מאמנים מכל ענפי הספורט וקאפלו הוא מאמן הכדורגל הראשון שמקבל את הבחירה מאז 2005. האיטלקי בן ה-63 הוביל את אנגליה למונדיאל בקמפיין מוקדמות מרשים, שהפך אותה, לראשונה מזה זמן רב, למועמדת אמיתית להתמודד על התואר. ההצלחה עם אנגליה הייתה עוד חלק בעשור של קאפלו. עשור שכלל תארים רבים לצד שערוריות ושמועות שמנעו ממנו מיקום גבוה יותר בחמישייה. ב-2001 הוביל קאפלו את רומא לסקודטו השלישי בתולדותיה, אך אוהדי הג'אלורוסי לא סלחו לו על כך שלקח עמו שחקנים ליובנטוס אחרי עזיבתו.

הסיפור חזר על עצמו שוב. קאפלו הוביל את הביאנקונרי לשתי אליפויות רצופות שנשללו מהמועדון בשל פרשת הקלצ'ופולי. שמו של האיטלקי מעולם לא שורבב לפרשה, אך קאפלו, בניגוד לחלק מהשחקנים, החליט לנטוש את הספינה ולקח עמו את פאביו קנבארו ואמרסון לריאל מדריד. בברנבאו, הקדנציה השנייה של המאמן הסתיימה עם אליפות וסכסוך ממושך עם דייויד בקהאם. באנגליה, כאמור, החיים של קאפלו נהדרים. התקשורת מאוהבת, השחקנים מפרגנים והתוצאות מדברות בעד עצמן. קאפלו שמר בעשור הזה על הסטטוס הבכיר שלו בטופ מאמני היבשת. על הדרך, הסגנון והאישיות אפשר להתווכח, אבל אי אפשר לקחת מקאפלו את היותו אחד המאמנים המשפיעים ביותר בתולדות המשחק.

בשנות ה-90, הוביל ליפי את יובנטוס לאחת מתקופות הזוהר בהיסטוריה שלה ובנה את שמו כמאמן. הכדורגל המודרני שלו שינה סדרי עולם בארץ המגף ותרם לתהליך הפיכת הסריה A לטובה באירופה באותם ימים. העשור הנוכחי היה לא פחות מוצלח עבור הטקטיקן. יובה של תחילת העשור הייתה קבוצת ליפי טיפוסית. מאומנת היטב, מאורגנת למופת, עם שילוב מושלם של שחקנים בשלים בשיא כושרם לצד וותיקים שהוסיפו את הניסיון. היה זה רק טבעי שליפי יקבל על עצמו את תפקיד מאמן הנבחרת ולא היה ראוי ממנו מלזכות בגביע עולמי ראשון לסקוודרה אזורה לאחר 24 שנים.

ליפי אמנם ספג לא אחת ביקורת על הסגנון הסגור והלא מלהיב של הנבחרת בתקופתו והותקף גם בנושא בחירת שחקני הסגל וההתעלמות משחקנים כמו אנטוניו קסאנו לדוגמה, אבל בסופו של יום, האיטלקים סומכים עליו בעיניים עצומות. אחרי הפיאסקו של רוברטו דונאדוני, ולמרות הביקורות, לא נמצא חולק בעניין חזרתו לנבחרת. הוא הוגדר כמושיע והציפיות ממנו הן לשחזר את ההישג בדרום אפריקה, על אף ודווקא בשל עליבות הסריה A בשנים האחרונות. נכון שליפי הוא לא המאמן הצעיר והחדשני שהיה בעבר, לא פורץ הדרך של העשור הקודם ואפילו לא המאמן ההתקפי שהכריז על "מות הקטנאצ'ו", אבל בהחלט ראוי למקומו כאחד המאמנים המשפיעים גם בעשור האחרון.

העשור של סר אלכס כלל זכייה בשש אליפויות אנגליה, בגביע האנגלי, פעמיים בגביע הליגה וכמובן בליגת האלופות על חשבונה של צ'לסי. בניגוד לקאפלו וליפי, פרגוסון ממשיך להמציא עצמו מחדש בכל עונה. בכל עונה הוא מגדל ומשבח דורות של צעירים, פוגע בשחקני רכש איכותיים ומלמד אותנו כיצד אפשר להפוך שחקנים אפורים כמו דארן פלטשר, מייקל קאריק וג'י סונג פארק לסופרסטארים מהשורה הראשונה באירופה.

פרגוסון הוא הקונצנזוס הגדול באירופה, מאמן ששמו ייכתב בהיסטוריה של המשחק ואחד ששום ביקורת כלפיו לא נתפסת כלגיטימית. בדיוק בגלל הסיבות הללו הבחירה בפרגוסון כמאמן העשור גם בעשור הנוכחי היא קלה מדי. ההישגים שלו לא מבוטלים, הוא הצליח לשמור על המעמד הרם שלו ונשאר רעב להצלחות גם כשהוא נושק לגיל 70. ההצלחה שלו פנטסטית, אבל בטח לא סנסציונית ודרמטית כמו זו של השם הבא ברשימה.

בתחילת העשור, מוריניו היה שם לא מוכר שחיפש לפרוץ בתחום האימון, כיום, אין חובב כדורגל שלא מכיר את האיש שעשה התקדמות מטאורית. הוא עשה נפלאות בלייריה הקטנה והוביל אותה למקום החמישי, הדהים את אירופה כשזכה בליגת האלופות עם פורטו והצליח לתת תמורה להשקעה על אברמוביץ' בצ'לסי, שם המציא אימפריה שלא היתה קיימת בתחילת העשור. מעבר להצלחות, מוריניו הוסיף מימד חדש לתפקיד האפור וכפוי הטובה של המאמן. מדובר בטקטיקן בחסד עליון שמנהל משחקים כאילו היו קרב שחמט, גאון בשוק ההעברות ובד בבד, טיפוס צבעוני שמבין שכדורגל, על כל שחקני המשנה שלו, הוא שואו.

את ההצגה מספק מוריניו באמצעות שלל השערוריות שהפה הגדול שלו ייצר בשנים האחרונות. המלחמות המילוליות שלו עם מאמנים באנגליה ובאיטליה עוזרות למוריניו לשלוט בתקשורת, שרודפת אחרי הכותרות האינסופיות שהוא מייצר. במשך פרק זמן קצר יחסית, מוריניו הצליח להסתכסך עם כמה מבכירי הקולגות שלו ובכך להוסיף לבאז ולעניין. יש הטוענים כי מוריניו גונב את ההצגה משחקניו והפך עצמו לדבר העיקרי, אבל נראה נכון יותר לקבוע שהאיש יודע לשלוט בתקשורת בצורה מושלמת ולנווט אותה לצרכיו. מוריניו אמנם פוטר מצ'לסי, אבל עוד יחזור לפרמיירליג בדלת הראשית. הוא לא הצליח, בינתיים, להעלות את אינטר לעמדת קונטנדרית אמיתית בליגת האלופות, אבל תהיו בטוחים שהוא כאן כדי להישאר. זו גם הסיבה לבחירה בו. מוריניו שלט בעשור והשפיע עליו יותר מכל אחד אחר – הן בגלל הפריצה המטאורית והן בגלל העניין, הדרמה והפלפל שהוא הכניס לעולם הכדורגל.