דצמבר האיום

"מריחים את הפלייאוף": אמצע דצמבר, שלושה מחזורים לסיום, יש המון דברים שמשתנים ויש כאלה שלא. כמו דאלאס, למשל

תומר ספירשטיין

"דצמבר ארוך ויש סיבה להאמין, אולי השנה תהיה טובה יותר מהאחרונה" (דצמבר ארוך, הקאונטינג קרואוס, 1996).

איי, דצמבר, אין כמו החורף בארצות הברית בדצמבר – ההרים המושלגים במיד-ווסט, הרוחות המקפיאות במזרח, השמש התמידית בחוף המערבי, הסיילים הגדולים של חג המולד, וכמובן, הסממן הגדול ביותר של דצמבר – ההיחנקות המופלאה של דאלאס. כן, הדברים שקרו מאז 1996 הם די רבים – קלינטון מצא את היהודייה היחידה בעולם שמוצצת כאופציה ראשונה, יציאתו לאור של הכותר "דיוק ניוקם", הוטל איסור על עישון בברים ומסעדות בלוס אנג'לס, הוגו צ'אבס מונה לנשיא ונצואלה, העולם נכנס למילניום חדש, באיירן מינכן זכתה בליגת האלופות וגינס חגגו 250 שנים של הבירה הטובה בעולם. ועדיין, מנהיג אמיתי שייקח את הקאובויס לסיבוב השני בפלייאוף לא נמצא. לא רק זה, אלא שבדאלאס – שחנכה השנה את אצטדיונה החדש והמפואר – הספיקו לפתוח בצמוד לחנות המזכרות את החנות לממכר רובים. הבעיה היא אחת – הקנים שלהם מופנים כלפי מטה. למה? נו באמת, כדי שתוכלו להיות קאובויס אמיתיים ותירו לעצמכם ברגל. אבל המחזור ה-14 סיפק לנו לא רק את הנפילה (הדי קבועה) של דאלאס.

עוד בוואלה! NEWS

הגל הבא של המסכות: נוחות, יפות ומגינות יותר - בהנחה מיוחדת לגולשי וואלה!

כתבה פרסומית
לכתבה המלאה
לו טום לנדרי (משמאל) היה יודע מה נהיה מהמורשת שלו, הוא בוודאי היה דופק שתי סלטות בקבר (צילום: AP)

הקבוצות החמות של החורף

AFC: זה לא שסן דייגו ניצחה את המשחק הזה כמו שדאלאס התעקשה להפסיד אותו, אבל בכל זאת צריך לתת מילה טובה לצ'ארג'רס, שכמו אינדיאנפוליס, מצליחים למצוא דרכים לנצח, וכעת עומדים על רצף של 8 ניצחונות (אחרי פתיחה של 3:2). משחק המסירה של הברקים עושה את המהלכים הגדולים (גם מול הג'איינטס זה היה), משחק הריצה מצליח למצוא את האנד-זון וגם ההגנה לא מאפשרת יותר מדי מהלכים גדולים ומצליחה לסגור את התקפות היריב (מקום 14 בליגה בספיגת נקודות, לעומת מקום 4 בצד ההתקפי). במחזור הבא הם מארחים את סינסינטי החורקת למשחק על המקום השני בחטיבה (ושבוע החופש) – למשחק שיהיה הרבה יותר קשה מהצפוי (הגנת הבנגאלס ממוקמת במקום הרביעי בליגה בספיגת נקודות), אך בכל זאת אין קבוצה אחרת ב-AFC, נכון לעכשיו, שהייתם חוששים לשחק מולה יותר מהקבוצה של נורב טרנר.

NFC: במבט ראשון, פילדלפיה הייתה אמורה להיות הקבוצה שמופיעה פה – בכל זאת, ניצחון מרשים על הג'איינטס ורצף של ארבעה ניצחונות – אבל האיגלס, מרשימים ככל שיהיו, עדיין לא הבטיחו לעצמם כלום ובכל מקרה הם בדרך כלל טובים בחורף. מי שכן מפתיעה לטובה היא הקבוצה של מייק מקארת'י. חמישה ניצחונות רצופים עם ממוצע נקודות של 25.8 (לעומת ממוצע ספיגה של 14.2), כשההגנה ממוקמת – למעט בספיגת הנקודות (9) – בטופ-3 של הליגה. גרין ביי כנראה לא תיהנה מיתרון ביתיות לכל אורך הפלייאוף, כך שבעוד שבועיים יהיה משחקה האחרון ב"למבו" לעונה (וזה חבל), אבל ניצחון על הסטילרס המפורקים במחזור הקרוב יבטיח לה סופית את הפלייאוף וישלח את הפאקרס – הקבוצה החמה ביותר בחטיבה כרגע – ככל הנראה לאריזונה, לשם הם גם יגיעו במחזור האחרון של העונה. המדור נוטה לתת סופרלטיבים למאנינג, בריידי, פארב ובריס אך דווקא פיליפ ריברס (שלמרות יכולתו מצליח להשניא עצמו על מרבית אוהדי הקבוצות האחרות בגלל האופי שלו, שנתפס כמתנשא ושחצני) וארון רוג'רס מצליחים להביא קבוצות הרבה פחות "מוכשרות" למצב הרבה יותר אידיאלי לתקופה החשובה באמת של העונה, והגיע הזמן שגם הם יקבלו את המחמאות הראויות להם.

מאז ההפסד המביך הזה לטמפה ביי, ארון רוג'רס והפאקרס לא מסתכלים לאחור (צילום: AP)

קר מהרגיל בעונה

AFC: בזמן שאריזונה הולכת לנפץ לנגד עינינו את "קללת המפסידה בסופרבול" ולהגיע לפלייאוף, האלופה מפיטסבורג הצליחה להתרסק באופן טוטאלי, דווקא מול קבוצות אותן הייתה צריכה לרמוס. בעוד שהפסדים לסינסינטי ובולטימור עוד היו הגיוניים, ההפסדים לקליבלנד, אוקלנד והצ'יפס הם פשוט ביזיון. אוהדי הסטילרס אולי חגגו בפברואר האחרון, אבל כעת – לאחר ההפסד האחרון והמביש ביותר למנג'יני – אולי כדאי להם לקחת את המגבת הנוראית שלהם ולעטוף איתה את פניהם. עם כל הכבוד ליכולתו המופלאה של טרוי פולמאלו, היעדרותו היא תירוץ עלוב להתפוצצות הפנימית של הקבוצה. ב-2006, בוב סאנדרס – שחקן ההגנה המרכזי של הקולטס – נפצע בתחילת העונה וחזר רק לקראת סופה, וזה לא מה שמנע מהקולטס להגיע לפלייאוף (תוך שהיא מנצחת קבוצות כמו סינסינטי, שנראתה אז לא רע). אז נכון שביג בן הוא לא פייטון מאנינג, אבל כרגע זה נראה כאילו הגנת הפלדות נראית יותר כמו הגנה של פאלטות, ועל זה דיק לבו חייב לתת את הדין (לא להתפטר, חס וחלילה, אבל מקצה שיפורים חייב להיעשות), וההתקפה? אוי ויי זמיר. רשארד מנדנהול השיג רק משחק אחד מעל 100 יארדים בריצה בכל חמשת ההפסדים, והקבוצה שמה בממוצע רק 16.6 נקודות למשחק. הגנת הריצה אמנם מדורגת במקום הראשון בליגה, אבל זה רק בגלל שפרט לטנסי (מחזור 1) ומינסוטה (מחזור 7), לא פגשה הקבוצה שום איום קרקעי ממשי במשך העונה. הפלדות יוצאים לחופש מוקדם מאוד מהצפוי, וזה מספיק זמן בשביל מייק טומלין להבין מה בדיוק קרה. ולא, פולמאלו זה עדיין לא תירוץ.

NFC: זה לא שטוני רומו מתפקד בצורה נוראית (והוא יכול לתפקד בצורה נוראית), זה פשוט שחסר לקבוצה הזו מדאלאס משהו בסיסי שיש לכל שאר הקבוצות שכרגע בפלייאוף – מנהיג אמיתי על המגרש. היחידי בדאלאס שעוד עשה קולות של מנהיג הוא דמרקוס וור, וראינו בדיוק כמה טוב זה עשה לבוקרים ביום ראשון האחרון. כמובן, זה לא מה שהפיל את דאלאס מראשות בית המזרח – מה שהפיל אותם היה הסקנדרי ששוב נתן ליריבה לעשות מהלכים גדולים, וג'ייסון גארט, שלא ברור מה הוא עושה בתור מתאם התקפה בקבוצה הזאת. רק לשם המחשה, ניתן את המהלך שלא רק הגדיר את הצורה שבה נראתה דאלאס מול הצ'ארג'רס, אלא את הצורה שבה היא נראית לכל אורך העונה: דאון ראשון וגול מקו הארבע. מהלך ראשון – מריון בארבר. ריצה דרך האמצע. שלושה יארדים. דאון שני וגול מקו האחד. מריון בארבר. ריצה דרך האמצע. כלום. דאון שלישי וגול מקו האחד. מריון בארבר. ריצה דרך האמצע. נאדה. דאון רביעי וגול מקו האחד. רוצים לנחש? מריון בארבר. ריצה דרך האמצע. גורנישט וכדור של הצ'ארג'רס. קצת אחרי זה הצליח טרנס ניומן לחטוף את ריברס, מה שהביא את הקאובויס להשיג, ובכן, החטאת פילד גול. אוהדי הקאובויס כבר רגילים – למעלה מעשור – לכך שאין נביא בעירם, אבל האימפוטנטיות ההתקפית שלהם בשנים האחרונות, למרות כל הכלים ההתקפיים שמביאים לרומו, מביאה את המדור למסקנה שאם ווייד פיליפס לא יעיף את גארט בעצמו, מישהו יצטרך לעשות את זה במקומו, ועם כל הכבוד לפיליפס (בכל זאת, ההגנה לרוב משאירה את הקבוצה במשחקים), המישהו הזה ככל הנראה יהיה מייק שאנאהן.

כולם מדברים על הפציעה שלו, שהיא לא יותר מתירוץ. פולמאלו (צילום: AP)

עוד לא אבדה תקוותנו

סן פרנסיסקו, בולטימור, הג'טס ומיאמי – ארבע הקבוצות הללו שמרו לעצמן סיכוי תיאורטי לפלייאוף עם הניצחונות במחזור האחרון (ניצחונות? פרט למיאמי, שלוש האחרות אנסו את היריבות שלהן), אך היחידה שנותנת פייט רציני לוויילד קארד היא בולטימור, שעם מעידה של ג'קסונוויל תמצא עצמה בפלייאוף (וזה מאוד אפשרי, עם משחקים מול אינדי והפטריוטס). מצד שני, זו הקבוצה היחידה מבין הארבע שלא שיערנו בתחילת העונה שתזדקק לחסדי אחרים בשביל לעלות מהמקום השישי בחטיבה. שלוש האחרות יכולות להביא תירוצים לגיטימיים: הג'טס הם קבוצה עם מאמן וק"ב רוקי, למיאמי נפצעו הק"ב הפותח והרץ העיקרי ואילו סן פרנסיסקו נמצאת בעונת בנייה (היי, זה לא אותו מקום שבו היא נמצאת מאז שסטיב יאנג פרש?). ג'ון הארבו, שבינתיים דווקא מתפקד לא רע בתור מאמן ראשי, חייב לגשת בסוף העונה – איך שזו לא תסתיים – אל ה-GM שלו ולדרוש כסף עבור רסיברים, כי אם הרייבנס מצפים למטרות שתגענה מהדראפט, כדאי שימשיכו לחלום. מצד שני, הרייבנס מתפקדים הרבה יותר טוב מהקבוצה השנייה שהייתה במעמדם אשתקד. גם הפאלקונס עדיין יכולים, תיאורטית, להגיע לפלייאוף, אבל מצד שני, תיאורטית, גם סטיבן הוקינג יכול יום אחד לקום מהכיסא ולרקוד טוויסט. יודעים מה – תיאורטית, לסטיבן הוקינג יש יותר סיכוי להגיע לפלייאוף מאשר לפאלקונס.

ואם כבר בבית הדרום עסקינן, אז הנה שאלה: דאלאס, טמפה ביי וקרוליינה. מישהו מוכן להמר נגד עונה מושלמת של שון פייטון והקדושים מניו אורלינס?

הם בוודאי לא חשבו שיזדקקו לחסדי אחרים בשלב זה של העונה. אוהדי בולטימור (צילום: AP)

שקט שקט בייבי

אם תהיתם מה עבודה בלי לחץ עושה לבנאדם, בא אנדי ריד וחתם על הארכת חוזה לשלוש שנים, והעמיד את האיגלס על ארבעה ניצחונות רצופים שהביאו אותם לראשות הבית. יש שיטענו – ובצדק – שריד עשה את שלו והגיע הזמן לשנות אווירה (בכל זאת, רק פעם אחת להגיע לסופרבול ולהפסיד בו זה קצת יותר מדי בשביל אוהדי האיגלס), אבל מנגד יבואו כאלה שיכולים לטעון – בצדק גם כן – שהקבוצה שריד בנה השנה תיתן ריצה מדהימה לסופרבול בשנה הבאה. הקבוצה הצעירה הזו הראתה, ולא בפעם הראשונה העונה, איזו תצוגה היא יכולה לתת. השקט שאנדי ריד זוכה לו בפילדלפיה הוא מצרך נדיר בימינו – למעשה, רק בולטימור, פיטסבורג ואינדיאנפוליס נתנו כזה שקט למאמנם, ושלושתן גם החליפו מאמנים לאחרונה – ואם הוא יצליח להפוך את הקבוצה הכול כך מוכשרת הזו לקונטנדרית של ממש בשנתיים-שלוש הקרובות, גם אם הוא ילך בסופו של דבר, למקבלי ההחלטות בפילדלפיה יהיה הרבה יותר קל למשוך מישהו לתפקיד הזה. בכל מקרה, אנדי ריד זוכה כאן לתואר מאמן המחזור (למרות שמייק סינגלטרי נתן לו פייט), לו רק אם זה בזכות מופעי הביזאר שזכינו להם במשחק מול היריבה מניו יורק.

שמן, שמן, אבל יודע את העבודה. ריד (צילום: AP)

אין אהבה בשיקגו

אם כבר התחלנו לדבר על מאמנים, בואו נמשיך. עזבו כרגע את הנושא של ביל בליצ'יק, הדאון הרביעי (האם זה הפך לטרנד או שמא מדובר בחשיפה סלקטיבית?) ורנדי מוס – זה משהו שהמשחק הבא יוכיח לנו לגבי זה – לכאן או לכאן. על ווייד פיליפס אנחנו מדברים כאן מתחילת השנה, כמו גם על ג'ק דל ריו וג'ון פוקס, כמאמנים שעלולים למצוא עצמם חותמים בלשכת הסעד בשנה הבאה. אבל הנה עוד שם שנוסף לרשימה – לאבי סמית'. אחרי עונת ההבלחה ב-2006, בסופה הגיעה לסופרבול, חזרה שיקאגו למעמקי הבינוניות, וכעת גם נראה שהטרייד המהולל שהביא את ג'יי קאטלר לברס במה שנראה כק"ב האיכותי הראשון אי פעם ששיחק בסולג'רס פילד הוא הטרייד הגרוע של השנה. הברס מציגים יכולת טובה רק בהגנת המסירה (8 בליגה), וההתקפה שלהם פשוט מזעזעת. קריאות לפיטוריו של סמית' כבר נשמעות מכל עבר, אבל המדור חושב שעם מתאם התקפה טוב ורסיברים טובים אולי בשנה הבאה יוכלו הברס (עם חזרתו של אורלכר) להיות המפלצת שכולם חשבו שהם יהיו בתחילת העונה. אבל בשביל זה יצטרך מייקל מקסקי (הבעלים) להוציא הרבה כסף בשביל להביא רסיברים (מי יודע, אולי בשנה הבאה רנדי מוס וטרל אואנס יהיו פנויים?) ולהחליף את פפ המילטון (מאמן הק"ב), טים ספנסר (מאמן הרצים) ורון טרנר (מתאם ההתקפה) במאמנים טובים יותר. זה הרבה כסף בשביל פרק שאולי יחזיק עונה אחת בלבד, בסיומה יפוטר סמית' והמאמן החדש יביא עוזרים חדשים. אוהדי הדובים יכולים להתנחם בכך שהם לא סיאטל, טמפה ביי, קליבלנד, וושינגטון או אוקלנד, אבל לא בהרבה יותר מכך. מצד שני, יש איזה אחד – צ'ארלי וייס – בלי עבודה כרגע. מי יודע, אומרים שבפעם האחרונה שהוא היה בליגה טום בריידי לקח שלוש טבעות. ואם מייק הולמגרן הולך להיות המנהל של קליבלנד, אז אולי גם על הדרך יביאו לשם איזה מאמן?

"הריח של בתי חולים בחורף, וההרגשה שזה הכל הרבה צדפות, אבל ללא פנינים"

undefined undefined

ראשונים בתחומם

יארדים במסירה:

1. פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס) - 3,905
2. דרו בריס (ניו אורלינס) - 3,832
3. טום בריידי (ניו אינגלנד) - 3,830
4. מאט שאוב (יוסטון) - 3,814
5. פיליפ ריברס (סן דייגו) - 3,583

יארדים בריצה:

1. כריס ג'ונסון (טנסי) - 1,626
2. סטיבן ג'קסון (סט. לואיס) - 1,271
3. אדריאן פיטרסון (מינסוטה) - 1,200
4. תומאס ג'ונס (ניו יורק ג'טס) - 1,167
5. מוריס ג'ונס-דרו (ג'קסונוויל) - 1,136

יארדים בתפיסה:

1. אנדרה ג'ונסון (יוסטון) - 1,237
2. ווס וולקר (ניו אינגלנד) - 1,158
3. סנטוניו הולמס (פיטסבורג) - 1,080
4. רג'י ויין (אינדיאנפוליס) - 1,078
5. סידני רייס (מינסוטה) - 1,075

תיקולים:

1. פטריק וויליס (סן פרנסיסקו) - 132
2. ג'ון ביסון (קרוליינה), קרטיס לופטון (אטלנטה), לונדון פלטשר (וושינגטון) - 118
5. בארט רוד (טמפה ביי) - 113

הפלות קוורטרבק:

1. אלוויס דומרוויל (דנבר) - 15
2. ג'רד אלן (מינסוטה) - 12.5
3. דווייט פריני (אינדיאנפוליס) - 11.5
4. אנדרה קרטר, בריאן אוראקפו (וושינגטון) - 11

חטיפות:

1. ג'יירוס בירד (בפאלו) - 9
2. דארן שארפר (ניו אורלינס), צ'רלס וודסון (גרין ביי) - 8
4. אסאנטה סמואל (פילדלפיה) - 7
5. ניק קולינס (גרין ביי) - 6

מודים אנו לפניך. אנדרה ג'ונסון (צילום: AP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully