שומרים בסתר

משחק ההתקפה בכדורסל לעולם יהיה מוערך יותר ממשחק ההגנה. ככה זה: ילדים לומדים לכדרר ולזרוק לפני שהם לומדים להזיז את הרגליים לצדדים ורוב צופי הכדורסל, בראותם משחק, מורגלים מן הסתם להתמקד ולעקוב אחר תנועת הכדור. סלים מבריקים (או הטבעות, או שלשות, או סתם נקודות) תמיד יתפסו את תשומת הלב ואת הכותרות, והאינטואיציה אומרת שקבוצה שקולעת יותר היא זו שתנצח.

עם זאת, בעשורים האחרונים ניכרת הכרה הולכת וגוברת בחשיבות ההגנה כהיבט משמעותי לא פחות מהתקפה לניצחון במשחק. אחת הקלישאות העתיקות בכדורסל בכלל וב-NBA בפרט היא שהתקפה מביאה ניצחונות אבל הגנה מביאה אליפויות, וכיום רווחת יותר ויותר ההכרה לפיה הקבוצה שתנצח ברוב המקרים את המשחק, לא תהיה בהכרח זו שקולעת יותר נקודות, אלא זו שסופגת פחות. אותה משמעות, תפיסה שונה. רוב האלופות של 20 השנים האחרונות הציגו לא רק שומרים אינדיבידואלים עצומים אלא גם בשורה הגנתית המבוססת על הבנה יסודית ומחויבות מוחלטת של כל שחקניה.

יתרה מכך, שחקני הגנה בולטים זוכים בשני העשורים האחרונים להערכה אמיתית וכנה, הן מצד הקהילה המקצועית בארה"ב והן מהקהל הרחב – מייקל ג'ורדן, קובי בריאנט ולברון ג'יימס לא היו זוכים למעמד התודעתי שהגיעו אליו אלמלא היו מציגים לנו את החבילה השלמה, שכוללת, בנוסף על ארסנל התקפי בלתי נגמר ויכולת ניהול משחק, גם הגנה רצחנית. דניס רודמן ובן וואלאס זכו להכרה כשניים מהשחקנים היעילים והמשמעותיים של תקופתם, חרף העובדה ששניהם, סביר להניח, קולעים פחות טוב מאשר חלק מקוראינו. ההיצע הסטטיסטי שאנו נחשפים אליו באתרי האינטרנט, הנגישו?ת שלנו לאותו מידע באמצעי התקשורת השונים, העניין העולה בליגות הפנטזי ויחס?ם של אנשי המקצוע (הן הכתבים והן אלה המפרשנים את המשחק בזמן-אמת), כל אלה מקבעים את מעמדה של ההגנה כאלמנט לא פחות חשוב לניצחון מאשר סלים או מסירות. אז יאללה, בואו ניכנס פנימה.

למשחק ההגנה בכדורסל שני היבטים בסיסיים - הגנה אישית והגנה קבוצתית. שמירה באחד-על-אחד, על הכדור, היא כמובן ההיבט הבסיסי: ככל שתמנע מהשחקן שאתה שומר עליו לקלוע נקודות, כך ירבו סיכוייך לנצח. אלמנטרי. ההגנה הקבוצתית, לעומת זאת, היא זו שלעתים נסתרת מן העין, זו שלעתים יישומה מסובך יותר, אם כי חיוני לא פחות. טעות נפוצה היא לנסות להעריך הגנה קבוצתית אך ורק באמצעות נתונים 'מדידים' - מבט על עמודת החסימות ועמודת החטיפות, והסקה מכך לגבי התרומה של אותו שחקן, כביכול. ואכן, הסתכלות חטופה על רשימת שחקני ההגנה המצטיינים של השנים האחרונות מלמדת שאנחנו לא לבד - גם נציגי התקשורת הבוחרים את מצטייני העונה נוטים להסתמך במידה רבה על אותן אינדיקציות מספריות, וכמעט תמיד יש להן משקל מכריע לזהו?ת שחקן ההגנה הנבחר. ב-12 מ-15 השנים האחרונות זכה בתואר היוקרתי אחד מחמשת החוסמים המובילים בליגה, וב-6 מתוך ה-15 היה זה החוסם שדורג ראשון. תואר אחד נוסף, בעונת 1995/96, הוענק לגארי פייטון, שהוביל את הליגה דווקא בחטיפות. את השאלה לגבי ההסתמכות על מספרים כאינדיקציה העיקרית (אם לא היחידה) להערכה של הגנה קבוצתית, או הגנה בכלל, ואת הקשר בינה לבין התרומה האמיתית של אותו שחקן למשחק ההגנה נשאיר בצריך-עיון, ונתמקד בהיבט אחד שנשכח קצת מאחור, בשל חוסר היכולת לתרגם אותו למספרים – ההיבט המנטאלי.

שמירה על ריכוז, הקפדה על ביצוע מדויק של הוראות המאמנים, מיקום נכון, תקשורת בין שחקני הקבוצה ונכונות לספוג מגע פיזי - כל אלה אלמנטים חשובים לאין-ערוך להצלחת הקבוצה או לתפקוד של שחקן, אבל הם, מה לעשות, נתונים מעט פחות סקסיים, כאלה שלא נזכרים בדפי הסטטיסטיקה וכאלה שהצופה המזדמן לרוב ימעיט מערכם או שיתעלם או יפספס אותם לגמרי. בעוד חסימות וחטיפות נגזרות בעיקר מיכולות פיזיות כגון מהירות מתפרצת, זריזות וניתור, יכולות שדו?הו?ת עם הגיל - הרי שמערכי הגנה קבוצתיים דורשים דווקא אינטליגנציית משחק וניסיון. שימו לב, למשל, לנטייה של עמרי כספי להוריד את העיניים מהשחקן שלו כשהכדור נמצא בחלק אחר של המגרש – נטייה אופיינית כמעט לכל שחקן בשנתו הראשונה, ואחד מהדברים שכספי ילמד וישפר ככל שיצבור יותר ניסיון.

ב-NBA מספיק לעתים מצמוץ אחד, והו?פ – השחקן ששמרת עליו רק הרגע נעלם לקרש-סל. איבוד קשר עין, עזיבת שחקן בכדי לנסות לחטוף כדור או ביצוע עבירות מיותרות, אלה סימפטומים שכיחים של חוסר ניסיון, עודף או חוסר במוטיבציה, או פשוט חוסר הבנה של מה בדיוק המאמן רוצה. אתלטים צעירים יוכלו לנצל את נתוניהם האישיים להעמדת שורה יפה בקטגוריות הסטטיסטיות, הרבה לפני שיפנימו את הזוויות המדויקות בהן עליהם להימצא כאשר חבריהם מבצעים שמירה כפולה, וזו גם הסיבה ששחקני הגנה פיקחים ימצאו דרכים לסייע לקבוצתם גם לאחר שאיבדו את המהירות הלטרלית או את הניתור. ג'ייסון קיד, טים דאנקן וסטיב נאש – כן, סטיב נאש - הם כמה דוגמאות בולטות לכך. אין מה לעשות; הכל מתחיל בראש.

עבור מי שצופה במשחקי קליבלנד, קל שלא להבחין בשחקנים נוספים לצידו של לברון. אלא שלצד קינג ג'יימס, ולצד הצוות המסייע המדובר שלו, טס מתחת לרדאר השחקן שקל ונוח להמעיט מחלקו בהצלחה של הקבאלירס בארבע העונות האחרונות, שחקן שהוא אולי השומר הקבוצתי הטוב בכדורסל היום, ועל כן הדוגמא הטובה ביותר שלנו עד כה – בדיוק: אנדרסון ורז'או. הפורוורד הברזילאי בן ה-29, עם תספורת ה"סייד-שואו בוב" שלו, ממחיש בדיוק כמה משמעותיים יכולים להיות כל אותם אלמנטים שלא נרשמים בסטטיסטיקה להצלחה של קבוצה. אל תתנו לעובדה שהוא עולה מהספסל העונה להטעות אתכם – ורז'או הוא לב ההגנה של קליבלנד ושחקן הפנים המשמעותי ביותר שלה. כן, לפני שאקיל.

יש חזקים ממנו, יש שמנתרים גבוה יותר, אבל אם תשאלו כל שחקן פנים ב-NBA, אין שחקן מולו ירצו פחות לשחק מאשר ורז'או. למרות שפיתח כמה תנועות יפות, "אנדי" שלנו מקפיד לשמר דווקא את המוניטין שלו כשחקן ההגנה המציק ביותר בליגה. לא שזה כל מה שורז'או מביא לשולחן – רגליו המהירות הופכות אותו לנכס נדיר בהגנה על הפיק-אנד-רול, אולי האלמנט ההתקפי החשוב ביותר בכדורסל של ימינו; יש לו יכולת מיקום מופלאה, הוא יודע להגן מול שחקני פוסט-אפ ומצוין גם בריבאונד; אבל מה שהופך אותו לשחקן כה מיוחד זה הרצון, האנרגיה האינסופית שכבר הפכה לסימן ההיכר שלו, ומעל הכל – היכולת לקרוא מהלכים קדימה ולהגיע למקום הנכון בזמן הנכון. חרף הרושם הראשוני שהוא מותיר, ורז'או הוא אחד השחקנים הפיקחים בליגה. בארבע העונות האחרונות הוא סחט, בממוצע לדקה, יותר עבירות תוקף מכל פורוורד אחר, ומעטים הם השחקנים שעשו שימוש כה נרחב ביכולת התיאטרלית שלהם בכדי להוציא את יריביהם מהכלים. ייתכן שאם לא היה משחק ב-NBA, ורז'או יכול היה לעשות קריירה יפה בברודוויי, ולא רק הודות לטייפ-קאסט המתבקש בגירסת הבמה של משפחת סימפסון.

בדומה לורז'או, ועם תסרוקות קצת יותר קונבנציונליות, ישנם בליגה כמה וכמה שומרים קבוצתיים מצוינים שאף אחד לא יודע שהם כאלה. אז הנה יתר החמישייה שלי – שחקני ההגנה הפחות מוערכים בליגה, בכפוף לשלוש מגבלות: לאף אחד מהם אין את המספרים שיעידו על כך, כולם ממלאים תפקיד משמעותי בקבוצותיהם, ואף אחד מהם לא נבחר מעולם לאף אחת מחמישיות ההגנה. ובכל זאת:

פישר ממשיך לקבל קרדיט מפיל ג'קסון כפוינט גארד הפותח של הלייקרס, אם כי הרוטציה המסייעת סביבו הולכת ומתרחבת. בגיל 35, כבר אין לו את הרגליים לשמור על גארדים מהירים, והמשימות האלה מתחלקות בין הסייחים הצעירים שאנון בראון וג'ורדן פארמר, אבל בהגנה הקבוצתית, הרי לכם הוכחה עד כמה לב גדול ואינטליגנציית משחק עשויים להיות חיוניים לקבוצה מנצחת. פישר מחפה עם הניסיון שנתנו לו השנים על מה שאותן השנים בדיוק לקחו, ומשחקו בהגנה נעדר טעויות כמעט לחלוטין. הוא מגיע בזמן לעזור, מוכן לשכב על הגדר ולהקריב את הגוף בכל רגע נתון, וש?כלל את סחיטת עבירות התוקף לכדי אומנות.

קירק היינריך, מאידך, היה אחד הראשונים לשבור את התדמית הרכה שדבקה בגארדים לבנים. על אף הבייבי-פייס והיד הרכה מבחוץ, ועל אף חיסרון בכמה סנטימטרים, האיש הוא קמיקאזה שיידבק כמו עלוקה לסקוררים יריבים, יזנק לפארקט אחרי כל כדור תועה, וישליך עצמו מתחת לגלגלים של שחקנים גדולים ממנו בהרבה. יסודות הגנה מושלמים, יכולת לראות מהלכים קדימה וגאווה אמיתית בהגנה שלו, הופכים את היינריך לתעודת ביטוח אידיאלית בקו האחורי של הבולס, בייחוד כאשר כל התכונות הנ"ל כה חסרות דווקא אצל רכז העתיד של המועדון.

על ורז'או כבר דיברנו, אז בואו נעבור לבוריס דיאו הצרפתי, אחד השחקנים – והשומרים - הרב גוניים בליגה, ובתוך כך אחת מחוליות המפתח במערך ההגנתי של לארי בראון בשארלוט, ואחת הסיבות העיקריות שאחרי קצת יותר מרבע עונה, הגנת הבובקאטס מדורגת שניה בליגה (כן, קראתם נכון) עם ממוצע ספיגה של 91.5 נקודות למשחק בלבד, ורביעית באחוזי קליעה של היריב, עם קצת יותר מ-44%. דיאו מסתדר עם יריבים ב-4 עמדות, מהיר מספיק כדי להתחלף במהירות בכל סוג של רוטציה, והמנטליות האובר-קבוצתית שלו, שבגינה כנראה לעולם לא יממש את הפוטנציאל האישי הטמון בו בהתקפה, היא שהופכת אותו לשומר קבוצתי כה יעיל. הוא עושה את כל הדברים הקטנים, נטול אגו לגמרי, ומתעלם בדרך כמעט מכל אינדיקציה סטטיסטית. מבלי לחסום, לחטוף או אפילו לתת יד על הלוחות, מדובר באחד משחקני ההגנה האלמוניים הטובים בליגה.

אחד הריבאונדים הטובים בשנים האחרונות מוצא עצמו פעם אחר פעם עם סמכויות נרחבות יותר מאשר ייו?עדו לו טרם העונה. שמו המוזר אולי לא אומר הרבה לרובנו, אבל האיש הוא מפלצת אמיתית מתחת לסלים, עם חבילה הגנתית שכוללת גוף גדול ואתלטיות מפתיעה. אמת, לפרזיבילה אין את הנוכחות הפיזית של גרג אודן באיזור הצבע, אבל הוא שומר קבוצתי נפלא, עם נכונות וידע לגבי איך ומתי לבוא לעזור. אם וכאשר יתברר שהבלייזרס סבלו מפציעתו של אודן הרבה פחות משציפינו, תנו למבט שלכם לנדוד לכיוון פריזבילה. שם תהיה התשובה לשאלה.