פוטבול: כמה שזה היה צפוי

השבוע יצא לי, אחרי הפסקה ארוכה, להעזר בשירותיה האדיבים של רכבת ישראל, וכמו תמיד לא עברו יותר ממספר דקות לפני שהתחלתי להתחרט על ההחלטה לתת את האוטו לאשה (נכון, צריך להוציא את הילד מהגן. אז שיילך ברגל. אז מה אם הוא בן שנתיים, אני בגילו כבר פרנסתי את המשפחה). בתור מיזנטרופ עם דיפלומה, הקונספט של תחבורה ציבורית תמיד היה מתועב בעיניי, אבל דווקא הרכבת, זאת שאמורה להיות מדויקת, נקיה וללא פקקים היא-היא שתמיד הייתה הכי שנואה עליי, אם כי אף פעם לא בדיוק הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה לכך – עד השבוע. לא, זו לא הזקנה שהתיישבה מולי והעירה אותי בצווחות רוסיות לתוך המכשיר הסלולרי. זה גם לא הערסים הקטנים שחושבים שזה נורא מגניב שכולם ישמעו את המוזיקה שיש להם בפלאפון בקולי קולות וזה גם לא הצפונבונית שישבה מאחורי וטחנה בשכל לחברה שלה על הבעיות עם חבר שלה (באמת, אנשים, מה קרה לפרטיות היום?).

לכל אלו אלוהים (כלומר, סטיב ג'ובס) המציא פתרון פשוט בשם האיי-פוד. מה שבאמת מפריע לי ברכבת זה שהיא מגיעה בדיוק בזמן. כן, כן, מה שאתם שומעים. עם כל כלי תחבורה אחר – אפילו עם מטוס – תמיד קיים הסיכוי שאיכשהו תגיעו טיפה מוקדם מהמתוכנן, למרות שרוב הסיכויים הם שתיתקע בפקק של שעתיים על איילון (כן, גם מטוס יכול להתקע בפקק על איילון, עד כדי כך זה גרוע). אבל עם הרכבת? אין סיכוי! הרי היא חייבת לעצור בתחנות מסוימות בזמנים קבועים, לא יעזור בית דין. אפילו אם היא תקדים להגיע לתחנה היא תיאלץ להמתין בה עד השעה היעודה – מה שרק מתסכל אותך עוד יותר. אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו – בוא'נה, האיש הזה דפוק. אתם מוזמנים לספר לי משהו שאני לא יודע.

ולמה אני נזכר ברכבת עכשיו? כי בדיוק כמו רכבת, שמגיעה לתחנה בדיוק בשעה היעודה, לא משנה מה, כך גם בעונת ה-NFL יש את אותן תחנות קבועות שעונה לא תהיה עונת פוטבול בלעדיהן. למשל:

- אינדיאנפוליס מבטיחה את אליפות הבית שלה חודש לפני סוף העונה ונותנת לפותחים שלה לנוח, רק כדי להתחרט על זה בפלייאוף – ולעשות אותו דבר שנה אחרי.

- סן פרנסיסקו פורטי ניינרס מאבדת את הסיכוי לפלייאוף ומתחילה לשחק. ואז פתאום יש לה סיכוי תיאורטי והיא מפסידה. ואז מאבדים סיכוי - ומנצחים. אתם חושבים שאני צוחק? חכו תראו איך הם מנצחים את אריזונה ביום שני (מאנדיי נייט? זה מאנדיי נייט? לאן העולם הזה התדרדר?).

- וכמובן, הק"ב של הניינרס נותן רצף של שני משחקים נורמלים, מה שגורם לצוות ההנהלה לבנות עליו לשנה הבאה ולא לבחור ק"ב בדראפט, רק כדי להצטער על כך שנה הבאה.

- טוני רומו

- ברט פארב חושב על פרישה ואז חוזר, ושוב פורש וחוזר. טוב, זה רק עוד חודשיים מהיום, אבל אני מכין אתכם.

- כל מיני אנשים משועממים מתחילים לדבר על כמה שיטת האליפות של המכללות גרועה. ידעתם שהקונגרס העביר החלטה שאסור לקרוא לגמר המכללות אליפות? זה ושלום עולמי הם כל מה שנשאר להם להשיג.

- דונובן מקנאב גומר את העונה. הא, אופס

עוד משהו שקורה בשלב הזה של העונה הוא, כמובן, שמזג האוויר מתחיל להשתגע, ואנחנו רואים פוטבול כמו שאלוהים יתכוון שפוטבול ישוחק (בשלג, כמובן), ועבדכם הנאמן מתחיל לקטר על קבוצות דום שהורסות את חווית הפוטבול. גם השנה לא יוצאת דופן, כמובן, אבל השנה התיעוב שלי כלפי אותן קבוצות דום רק מתגבר כשחושבים על הפלייאוף – הזמן שבו מזג האוויר הופך באמת מושלם לפוטבול. הקולטס הולכים להבטיח את יתרון הביתיות לכל אורך הפלייאוף תוך שבוע או שבועיים וב-NFC, מינסוטה וניו אורלינס – שתיהן קבוצות דום – הולכות אף הן לארח את כל המשחקים שלהן, כשגם אריזונה כנראה תארח לפחות משחק אחד. עם מה זה משאיר אותנו? רק עם התקווה שדנבר ולא הצ'ארג'רס יקחו את ה-AFC מערב (תראו לאן התדרדרתי, אני בעד דנבר, אלוהים ישמור), שניו אינגלנד איכשהו תיקח את ה-AFC מזרח ולא חלילה מיאמי הקיצית, והכי חשוב – שחס וחלילה דאלאס לא תזכה ב-NFC מזרח. ואפילו אם כל זה יקרה אנחנו עשויים לראות מצב שבו כמעט כל חצאי הגמר והגמרים האיזוריים ישוחקו באיצטדיונים שמורים. יפוצצו הדומים לאלתר!

נושא אחרון שאני רוצה להוציא עליו קיטור ושהיה חם בחדשות לפני שבוע אבל הייתי עסוק מכדי להגיב עליו, הוא התחום החם מאוד של זעזועי המוח של שחקנים בליגה. מה היה לנו שם? בריאן ווסטברוק הספיק לחטוף זעזוע מוח, לחזור לשחק אחרי שבועיים ולחטוף עוד אחד שהוציא אותו מהמשחק לתקופה ארוכה. בן רות'לסברגר חטף זעזוע מוח מספר אלוהים יודע כמה והחליט לא לשחק בשבוע שאחרי, מה שגרר ביקורת מצד חברים בקבוצה (בעיקר היינס וורד) שביג בן לא היה מספיק גבר בשבילם. הדבר הכי משמעותי היה כמובן ההחלטה שהכניסה הליגה, שבכל קבוצה יעמוד רופא נייטרלי ורק הוא – ולא רופא הקבוצה (אם אתם זוכרים את "יום ראשון הגדול", שם יש סיטואציה דומה) – יקבל החלטה האם שחקן רשאי לחזור לשחק לאחר זעזוע מוח.

למה זה מרגיז אותי? ובכן, מרגיזה אותי הצביעות. מטריפה אותי, אפילו. בואו נשים את הקלפים על השולחן – אין מישהו בעולם שחושב שלחטוף מכות לפרנסתך יעשה טוב לבריאות שלך. שחקני פוטבול חיים בממוצע משהו כמו 15 שנה פחות מבן אדם רגיל, וזאת עובדה ידועה. בואו נודה באמת – אנחנו (כקהל) דואגים לשלם לשחקנים הון עתק והם בתמורה הולכים לחטוף מכות שכנראה יקצרו להם את החיים ויורידו את איכותם. לבוא עכשיו ולהגיד שהבדל של שבוע או שבועיים בחזרה של שחקן למגרשים הוא זה שיעשה את ההבדל – זאת התחסדות מהסוג הגרוע ביותר. אם הליגה באמת היתה רוצה לדאוג לשחקנים, היא היתה הופכת אותה לליגת פלאג פוטבול ומעלימה לגמרי את התיקולים. אבל ברור שלאף אחד אין כוונה כזאת – אפילו לא לבית המחוקקים האמריקאי (תאמינו לי, גם סנאטורים אוהבים פוטבול כמו כולנו) – ולכן הם מעבירים חוקים שההשפעה שלהם היא שולית אבל גורמת לאנשים לחשוב שלמישהו באמת אכפת (ואתם מוזמנים לקרוא את הטור של אברהמי, שמתרשם הרבה יותר ממני מהמהלך).

השבוע יש הרבה אופציות להפתעה – סינסינטי במינסוטה היא אחת, גם דנבר באינדיאנפוליס נראה קורץ ואם הייתי באמת אמיץ הייתי אומר שאטלנטה יסיימו את רצף הניצחונות המזהיר של הסיינטס. אבל המטרה השבוע היא לחזור למאזן חצוי (להזכירכם, לפני שבועיים תפסנו את הניינרס על ג'קסונוויל ואנחנו עם מאזן 3:2) לכן אני הולך על הימור סולידי שבו דאלאס תעשה את הבלתי ייאמן ותנצח את סן דייגו. למה? לטוני רומו הפתרונים.