הניצוד עוד יחזור לצוד

המבט העצוב של אלישע לוי בסיום משחק ההפסד לבורדו הזכיר שוב כמה נכונה המציאות העגומה, המגולמת במשפט "מה עשית עבורי לאחרונה". כל מה שקרה לפני שלושה חודשים נמחק, ועכשיו כבר יש לא מעט כאלה שחושבים בקול אם זה בכלל היה כדאי. אולי עדיף היה לא לעלות ולהימנע מכניסה לספרי ההיסטוריה כקבוצה הגרועה ביותר בכל הזמנים בליגת האלופות. אפשר להתווכח על איכות ההופעות אם משווים, נניח, לדברצן, אבל סטטיסטית התואר הזה פסקני למדי, כשהוא מגובה באפס שערים ואפס נקודות.

חיפה הובסה 3:0 על ידי באיירן במשחק הראשון (לאחר שספגה שני שערים בחמש הדקות האחרונות), ולאחר מכן נוצחה חמש פעמים ברציפות 1:0. המספרים מעידים על קבוצה שבאה רק לצאת בשלום מכל משחק, וזה אכן מה שקרה בפועל. למרות הזדמנות פה ושם, הירוקים ניסו למזער נזקים. הרצון היה שם, התעוזה לא כל כך. במשחק מול בורדו, גם הרצון הזה נעלם. חיפה הייתה מרוקנת, עייפה, משלימה עם גורלה ובעיקר חסרת אמונה. כבר בשלוש הדקות הראשונות ניתן היה להבחין שגול ירוק לא נראה ברמת גן, היום ובכלל. דומה שההחמצה הגדולה של דבאלישווילי מול בופון במחזור הרביעי גרמה ללוי להרים ידיים ולהבין כבר אז שזה אבוד, כי מאז לא הגיעו הירוקים אפילו למצב ממשי אחד מול שלוש יריבות.

שתי פנים היו למכבי חיפה עד לפני שבועיים – זו של ליגת האלופות וזו של ליגת העל. גם אם הייתה אנמית בצ'מפיונס, נדמה היה שאי אפשר לעצור אותה כאן. ואז באו ההפסד למכבי תל אביב והניצחון הדחוק על סכנין, והוכיחו שהתהליך הטבעי של ירידת מתח משולבת בעייפות פיזית ומנטאלית לא יפסח גם על השחקנים של לוי, ממש כשם שלא פסח על השחקנים של יצחק שום ב-2002/03. אלא שצריך להסתכל על הנסיבות השונות שבהן החלה הורדת ההילוך. חיפה של שום החלה לאבד גובה יותר מחודש לאחר סיום השלב המוקדם, בעיקר מכיוון שהרגישה בלתי מנוצחת. חיפה של אלישע לוי נסוגה מהסיבה האובייקטיבית של תשישות ומידת כישרון שבסקאלה ישראל-אירופה קרובה בהרבה לליגה שלנו. יש שיגידו שזה גם עניין של חוסר מנהיגות ושל סף שבירה נמוך. וכאן מגיע המבחן, עוד מבחן, של המאמן.

לוי התגבר על הרבה מכשולים מרגע מינויו למאמן מכבי חיפה. כמעט תמיד הוא עמד בקשיים בכבוד. עכשיו הוא צריך להעמיד על הרגליים קבוצה צעירה ויגעה, ולהיזהר שהחצץ הקטן שמידרדר מתחת לרגליים של שחקניו לא יהפוך למדרון חלקלק. מכבי חיפה ניצבת בראש טבלת ליגת העל ביתרון של שש נקודות (שהן בעצם שלוש) על הפועל תל אביב, וזאת אחרי פתיחת עונה של 11 ניצחונות ב-12 משחקים. כמובן שיכול היה להיות גרוע יותר, אבל אי אפשר להגיד שהפער הזה משביע רצון, בהתחשב בכושר הנוכחי של הקבוצה ושל יריבתה העיקרית, הפועל תל אביב.

אלא שדווקא החסרונות הללו עשויים להיתרגם ליתרונות. כשניר דוידוביץ' אמר לאחר ההפסד לצרפתים שהוא "מסתכל על חצי הכוס המלאה", הוא נשמע קצת מגוחך, כי אף אחד לא באמת ראה איזושהי טיפה בכוס הזו. אבל יש מידה של צדק בדבריו של השוער. דוידוביץ' וחיפה ירדו הלומים מהמגרש, מתקשים לעכל את ההישגים הדלים בקמפיין. איפה הם ואיפה הקבוצה של 2002/03, שדפקה שלישיות לאולימפיאקוס ולמנצ'סטר יונייטד, ששידרה שליגת העל קטנה עליה ושעודף הכישרון שבה התפוצץ לה בפנים. הקמפיין הזה הפך שוב את שחקני מכבי חיפה לאנשים עם משימה. מבחינתם, עכשיו מתחילה המלחמה המחודשת על הכבוד האבוד. השיטה שתמיד עזרה לאלכס פרגוסון להשיג תארים במנצ'סטר יונייטד היא תפישת "כל העולם נגדנו" שהצליח להשריש בשחקניו. אלישע לוי הוא לא פרגוסון, אבל בבוקר שאחרי, הוא אפילו לא יצטרך לשכנע את השחקנים שלו שכל החצים התקשורתיים הרעילים מכוונים אליהם. המטרה שלו בשבועות האחרונים הייתה ליצור רעב מחודש, גאוות יחידה ותובנה שמעכשיו הליגה חשובה יותר. יכול להיות שההתבזות מול בורדו עשתה בשבילו את העבודה.