תנו לו לפרוש בכבוד

השוערים שהגיעו לישראל מברית המועצות המתפרקת בתחילת העשור הקודם הפכו בצדק לאגדה של ממש. האיכות המקצועית, ההשפעה הקבוצתית, הידע, הניסיון והתארים כמובן, הצדיקו כל סופרלטיב שההיסטוריה חילקה להם. אולי בשל כך, גם אנחנו נגררנו אחרי הסטיגמה על השוערים האפריקאים, הניגוד הגמור לשוערים המזרח אירופיים, סטיגמה שחוסמת יציאה של לא מעט שוערים אפריקאים להרבה ליגות איכותיות שהולמות אותם, סטיגמה ממנה סובל גם וינסנט אניימה בדרכו לשווק את עצמו נכון.

הסטיגמה הזו עוזרת לליגה הישראלית לשאוב אליה לא מעט שוערים אפריקאים איכותיים, תהליך שאין לזלזל בו ויש להמשיך לטפח אותו. הגיע הזמן לתת גם לשוערים האפריקאים את הכבוד המגיע להם: זה לא רק אניימה, זה גם איינוגבה הנהדר שמשתפר מעונה לעונה ויש לו אחוזים נכבדים בטיפוס של בני יהודה לצמרת, ועם קצת יותר סבלנות אולי גם אריסטיד זוגבו. איינוגבה ואניימה לא צריכים עוד לקחת תואר כדי שנצביע עליהם כתופעה חשובה, מבורכת ומאוד מצליחה, אם כי בחינה נוספת של מאזן השערים של בני יהודה והפועל תל אביב לא תזיק לכך.

מי שראה את משחק הפרידה של אלון חרזי מליגת העל, ודאי חש יותר מצביטה אחת בלב. אחת בגלל לכתו של השריד האחרון של גיבורי שנות ה-90, שהלוואי שישתלבו יותר בענף וירצו לשנות את הדפוסים שהפריעו להם להגשים את מלוא הפוטנציאל של דור הזהב. השנייה היתה מעצם האירוע. אלפי אוהדים ממהרים לביתם ועוד אלפי כיסאות ריקים אומרים שלום רפה ל-19 שנים הכי מצליחות בתולדות מכבי חיפה, חגיגה מינורית שלא התרוממה.

חרזי ייפרד הערב סופית ממכבי חיפה במשחק מול בורדו, אבל גם הטקס שיערך עבורו לפני שריקת הפתיחה ו-40 אלף המנויים שאמורים לבוא לא יצליחו לשכנע אותי שלא הגיע לו להיפרד בצורה אחרת. כמו שהוא רוצה, כמו שהוא מבקש, כמו שמגיע לו, כמו ששחקן כדורגל צריך לפרוש - בסוף העונה. במיוחד אחרי שהוא התחנן לכך. אולי אפילו אפשר היה למנף זאת למוטיבציה כללית להיפרד ממנו עם תואר, או סתם להפוך את זה לפסטיבל פרידה משחקן שנתן מספיק בשביל מכבי חיפה כדי לקבל זאת. מי שמע על שחקן שפורש באמצע עונה, עם שעון חול קבוע מעליו? אולי רק יעקב שחר, האיש שיודע לכופף לא פעם חוקים ודאג להפריש את חרזי בצורה לא טבעית.

יעקב שחר, מהרבה סיבות, לא מכבד מספיק את הכדורגלן הישראלי. לרוב הוא צודק, אבל לפעמים הוא מגזים. הצורך שלו בשליטה אבסולוטית הוכיח את עצמו כמעט בכל פרמטר, אבל גם מוביל אותו לא פעם להחלטות שמתעלות על ההיגיון המקצועי. כששחר דחה את הבקשה של אייל ברקוביץ' לחזור למכבי חיפה אפשר עוד היה להבין אותו, אבל ההתעקשות שחרזי יפרוש בטיימינג שמתאים לו היא שכרון כוח לא מקובל. שכרון כוח שאולי חוסך כמה לירות (חרזי לא ירוויח כסקאוט כמו שהרוויח כשחקן), אבל מפסיד הרבה יותר מכך. אלישע לוי, תהיו בטוחים, לא היה עוצר את שחר בעניין הזה כמו שהוא זרם איתו עם הרבה שחקנים אחרים. אלישע לוי, לקראת מאבק האליפות הצמוד שעוד מצפה לו, עוד עשוי להתגעגע לניסיון והידע שחרזי הוסיף לסגל גם מבלי ששיחק.

שג'ון גרגורי הגיע בסופו של דבר לאחי נצרת. משהו פה חייב להיות מסריח.

הרומנטיקה היא חלק מהכוח המניע של הפועל רמת גן. לא במובן השמאלצי או התדמיתי, אלא ממש בצורה פרקטית. מדובר באחת הקבוצות האחרונות שהצליחו לא להשתנות תחת תמורות הזמן, וההפגנה שאוהדיה ארגנו בשבוע שעבר נגד הריסת המכתש היתה רק דוגמה קטנה למסע הקסם הזה. ערב רב של ותיקי האגודה, אוהדים צעירים, אוהדים מפורסמים ואוהדים שהפכו לבעלי תפקיד במועדון, נראו עדיין כאילו הם גרים באותה שכונה ויצאו לרחובות כדי לדבר בזכות הצדק שמגיע להם למרות שהם יודעים שאין סיכוי שהוא ייעשה. מעט מאוד קבוצות היום מייצגות או מלמדות משהו על המקום ממנו הן לכאורה באות. מעט מאוד קבוצות עדיין יכולות להיקרא משפחה.

המשפחה הזו לא מזהה את עצמה בווינטר. מאוד בודדות מגיעות למשחקי הבית העונה, אבל כמו שזה נראה כרגע, אחרי שהבורר קבע שמכתש בכל זאת ייהרס, וינטר הוא הסיכוי האחרון לשמר את המשפחה הזו. קשה באמת לראות את המשפחה מעבירה את הקסם מדור לדור ללא הריח של המכתש, אבל זו גם הדילמה שהעיקה על בני יהודה לפני המעבר לבלומפילד. בני יהודה ניצחה את המבחן הזה והצליחה להימלט מהגורל שארב לה. היא התגברה על הפחד הראשוני, על הקשיים שכל הזמן צצו, על הגעגועים והנוסטלגיה, כי היא העדיפה להמשיך לחיות. כי היא הבינה שהאופציה השנייה היא רק לחדול. נכון, המקרה של הפועל רמת גן הוא קצת יותר קיצוני, אבל אחרי הכל הדילמה היא אותה דילמה.

מכבי תל אביב – אשדוד

בסופו של דבר, הסיפור של יוסי שבחון הוא סיפור עצוב. יותר מכל הסבר מקצועי, יותר מכל ניתוח מנטלי, קשה שלא לחוש צער מצפייה בבחור הנחמד הזה מתקשה לתרגם את הכישרון הנהדר שלו לכדי תרומה ממשית בהובלת קבוצה כמו מכבי תל אביב. שבחון הוא שחקן שאי אפשר לשנוא. ההגינות שלו לא מוטלת בספק, כמו גם הטכניקה הגבוהה ושאר התכונות שלא כל כדורגלן נולד איתן. אבל זה לא הולך. לא מתחבר. לא מתאים. לא יוצא. שבחון רוצה, מכבי רוצה, אוהד הכדורגל הממוצע רוצה, אבל זה עדיין לא יוצא. יכול להיות ששבחון צריך לשקול לשנות כתובת. להפסיק לרדוף אחרי החלום שאחרים חלמו עבורו, להפסיק לנסות לעמוד ברף שאחרים שמו לו ולחזור וליהנות מכדורגל. למצוא מקום שלא ימצא בגישה האנושית שלו למשחק חסרון מנטלי-מקצועי, מקום שגם יעזור לו למצוא את הניצוץ מחדש.