וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האיש שלא ידע להפסיד

עירו מוניץ

7.12.2009 / 13:00

רגע לפני שהוא חוזר לפרקט של פילדלפיה, זה הזמן לנסות לפצח את חידת אלן אייברסון - ששוב, איך לא, ניצח בדרכו שלו

בשלהי השבוע שעבר הודיעה פילדלפיה 76' כי החתימה על חוזה לא מובטח לשארית העונה את אלן אייברסון, כוכב הקבוצה ואחד מסמלי המועדון בעבר, ואחד הקלעים המובילים בתולדות הליגה בכל הזמנים. ההודעה פורסמה כשלושה שבועות לאחר עזיבתו של אייברסון את קבוצתו הקודמת, ממפיס גריזליס, ובטרם יבשה הדיו על הודאת הפרישה שלו עצמו, הודאה שתיזכר, מן הסתם, כאחת מהודעות הפרישה קצרות המועד, המגוחכות והלא אמינות בתולדות ענף הכדורסל.

הרומן הקצר של אייברסון עם הגריזליס הסתיים לאחר שלושה משחקים בלבד, על רקע אי הסכמתו לשמש, על אף גילו המתקדם והשחיקה ביכולתו, כמחליף בקבוצה - רקע דומה לזה שגרם לסיום הפרק שקדם לכך, בדטרויט. הוד רוממותו לא הסכים, וכנראה שגם לא יסכים לעלות מהספסל, והעובדה שבפילדלפיה אייברסון כנראה יקבל מקום של כבוד בחמישייה (ולא משנה כרגע מאילו סיבות), משאירה טעם חמצמץ בפה – למרות כל הפרובוקציות והרטינות, אלן אייברסון הולך לקבל את מה שהוא רוצה. כמו תמיד.

אלן אייברסון במדי פילדלפיה 76' ב-2005. GettyImages
כרגיל, אלן אייברסון מקבל את מה שרוצה/GettyImages

הררי מילים נכתבו ונאמרו במהלך הקיץ האחרון על אייברסון ורדיפתו אחרי חוזה ראוי שיהלום, לשיטתו, את מעמדו. בסופו של דבר ממפיס, אחת הקבוצות החלשות בליגה ואחת הפחות מתאימות מבחינה מקצועית ליכולותיו, היתה היחידה שהסכימה לתנאים שיותירו את אייברסון גם עם מעט כבוד ביד – קרי סיכוי תיאורטי לתפקיד משמעותי על המגרש – וגם עם שכר של 3.1 מליון דולר. משותפת לכל המתעניינות באייברסון היתה הדחיפו?ת הכלכלית למכור מנויים, לא פחות מהצורך ביכולת הקליעה או הכדרור של גארד בן 34. הכישלון המהדהד בדטרויט בשנה שעברה, לעומת הצלחתו המרשימה של צ'ונסי בילאפס בדנבר, פגע אנושות במוניטין ובתדמית של אייברסון כשחקן, ולאחר סיום הפרק בממפיס, הדיעה הרווחת היתה שאייברסון - על הקפריזות, המרירות וגישתו האנוכית - הגדיש את הסאה, והמאיס עצמו על כל מי שמעורה והתעניין בפרשה הזו, וב-NBA בכלל.

האירוניה שבאייקון

מי שעקב אחרי אלן אייברסון – הכדורסלן והאישיות – במשך העשור וחצי האחרונים, לא יכול שלא לזהות את האירוניה הגלומה בסיטואציה הזו, כיוון שסיפורו של אלן אייברסון, על היבטיו הספורטיביים והאנושיים, הוא הרבה יותר מסיפור של התנהלות קריירה מקצוענית. אלן אייברסון מעולם לא היה 'עוד שחקן' ב-NBA, וגם ה"פרישה" שלו לא היתה סתם עוד פרישה של סתם עוד שחקן, גדול ככל שיהיה. על מנת להבין את אותה אירוניה, חשוב להזכיר כמה נקודות נוספות הקשורות לשחקן הקטן-גדול הזה.

אייברסון מאז ומתמיד עשה את דרכו נגד הזרם, בניגוד לכל הערכות ותחזיות וכנגד כל הסיכויים. הוא התגבר על סיפור חיים מסובך וילדות קשה, שהובילה אותו לבית הסוהר כבר בגיל 17 בשל קטטה עם חבורת בחורים לבנים בוירג'יניה, כדי להפוך לשחקן הטוב במכללות באמצע שנות התשעים, ולאחר מכן לאחת ממכונות ההתקפה הבלתי עצירות ב-NBA. תנועת הקרוס-אובר המפורסמת שלו עשתה שמות בהגנת קבוצות יריבות, עד שה-NBA שינתה את חוקי הנשיאה של הכדור כדי למנוע ממנו מלהשתמש בה. הוא התגבר על הקלישאה העתיקה ביותר כשסחב את פילדלפיה של לארי בראון, במערך התקפי המבוסס עליו באופן מוחלט, לאליפות המזרח ב-2001. על אף מבנה גופו הצנום - רק 1.83 מ' ופחות מ-75 ק"ג - אייברסון מעולם לא זנח את סגנון משחקו הפיזי והבלתי מתפשר, והנטל הגופני שבו עמד, ערב אחר ערב, היה חסר תקדים עבור שחקן כדורסל במימדיו. מייקל ג'ורדן ואוסקר רוברטסון הם הגארדים היחידים בהיסטוריה עם יותר קליעות עונשין מאייברסון, ושניהם גבוהים ממנו בחצי ראש וכבדים בלפחות 20 ק"ג.

אבל לא פחות משהיה שחקן עצום, אלן אייברסון היה אייקון, אחד הסמנים הימניים הבולטים לזרם שלם בתרבות האמריקנית; מהדיאלקט והראפ, דרך הצמות, הקעקועים והתכשיטים ועד סגנון המשחק השכונתי – אייברסון ייצג את תרבות ההיפ-הופ השחורה בליגת הכדורסל האמריקנית יותר מכל שחקן בתקופתו. כמי שגדל בגטאות השחורים בוירג'יניה, הוא לא שכח מהיכן בא, וסירב, במופגן, לקבל על עצמו את כל אותם מאפיינים ומוטיבים שדייויד סטרן ביקש מהליגה שלו. קוד הלבוש המפורסם סימל בעיני רבים תכתיב שיווקי שנועד לכפות על ספורטאים שחורים את סממני העולם הלבן והבורגני, על מנת להפוך את ה-NBA למוצר נגיש וידידותי יותר לקהל יעד מסוים. על אף ההגיון המסחרי, והאינטרס התדמיתי החיובי, הצעד מסמל את מה שאייברסון, כמייצג אותה תרבות אפרו-אמריקאית ואדם בעל תודעה גזעית מפותחת, התמודד עמו במשך כל חייו. הצד השני של אותו מטבע הוא היבטים שליליים אף יותר של אותה תרבות, לפחות כפי שמשתקפים בעיני החברה הלבנה והמוסדית - אנוכיות, תאוות בצע, רדיפת פרסום והישגים אישיים, היבטים שמצאו ביטוי אף הם בדמותו מעוררת המחלוקת של גיבורנו, על ההתבטאויות, המעצרים, הרטינות החוזרות וכמובן, אותו מונולוג מפורסם בו שטח, קבל עם ועדה, את משנתו המלומדת על הפעילות המיותרת שנקראת "אימון". או שאהבו אותו או ששנאו אותו, אבל לטוב ולרע, אותו גארד צנום מוירג'יניה היה ועודנו מעין מרא?ה להיבטים רבים ושונים בחברה האמריקאית.

חטא ההיבריס

אז נחשו מה? לאורך הקריירה המקצוענית שלו, נאמן לדרכו, אייברסון תמיד היה זה שניצח. מבלי לאבד את הייחוד והסגנון שלו, או?מץ אייברסון, על הכריזמה הטבעית ותדמית האנדרדוג הנצחי, על ידי אותו ממסד לבן, כאילו היה המורד הפרוע בסרט הוליוודי, ונחשב במשך למעלה מעשור לאחד משחקני הכדורסל האהודים והנערצים בעולם. הוא נבחר 10 פעמים למשחק האול-סטאר, 9 מהם לפי בחירת הקהל, זכה בתואר האישי האולטימטיבי – הMVP של העונה, ב-2001 - ונבחר לייצג את ארה"ב באולימפיאדת 2004. הוא הרוויח מעל 150 מליון דולר מכדורסל בלבד; מכירות רפליקת החולצה שלו, אינדיקציה חשובה לפופולאריות ה-NBA בעולם, היו תמיד בראש דירוג המכירות בענף, שלא לדבר על קו נעליים משלו ב'ריבוק', סמל הסטטוס האולטימטיבי לספורטאי האמריקני.

אבל האירוניה כאן באמת צועקת לשמיים. מה שהביא את אלן אייברסון לגג העולם רק לפני שנים מעטות, עשה ממנו MVP ומיליונר והפך אותו למותג ספורטיבי ומסחרי, הוא בדיוק מה שגרם למפלתו בסופה של המערכה, לפחות ברמה התדמיתית. חטא ההיבריס, אם תרצו. הודעת הפרישה של אייברסון, בדיוק כמו התבטאויותיו הבכייניות באשר לדקות המשחק בכל אחת משתי קבוצותיו הקודמות, עשתה רושם של אדם שלא ממש מבין מה רוצים ממנו. הרי אייברסון לא עשה משהו רע, הוא פשוט היה ונשאר אותו אלן אייברסון - ילד רחוב שרוצה לשחק כדורסל כמו שהוא יודע. רק שהילד התבגר לנו קצת, והדרך שלו הגיעה למבוי סתום. כמו ילד שנעלב ומאיים לקחת את הכדור וללכת הביתה, כך הותיר צעדו של אייברסון רושם ילדותי ונואש. "תחזיקו אותי, או שאני הולך... נשבע לכם". הכתף הקרה שקיבל מכל קבוצות הליגה בקיץ, כמו גם הסרקסטיות שבה הוזכר שמו כמעט בכל הקשר בחודשים האחרונים, לא יכולה היתה שלא לגרום לנו לרחם קצת על הבחור, ספורטאי מתבגר ששיאו מאחוריו, אשר נאלץ בעל כורחו להודיע על פרישה, אולי כצעד היחיד למשוך עוד קצת תשומת לב וסימפטיה, ולתת לאנשים את הרושם שהוא עצמו עדיין שולט במה שנשאר מהקריירה שלו. אבל שוב, כמו שתמיד קרה, מוכיח לנו אייברסון שהמוג'ו שלו עדיין קיים, ושהבחור הצנום והקשוח הזה הוא ממש לא אחד שכדאי להספיד. לפחות נכון לתחילת דצמבר, ועד להודעה חדשה.

ניתן להתייחס בספקנות לנסיבות שהביאו את אד סטפנסקי, מנכ"ל הסיקסרס, להרים את הטלפון ולהתקשר לשחקנו לשעבר, אותו אחד שעזב לפני שלוש שנים את הקבוצה בטריקת דלת. אפשר ורצוי אף לייחס לסטפנסקי ציניות ואופורטוניזם מסוים, אף שיהיה לגיטימי לחלוטין. נכון למועד פרסום הידיעה בתקשורת האמריקנית, דורגה פילדלפיה במקום ה-13 מתוך 15 קבוצות החוף המזרחי עם חמישה ניצחונות בלבד ב-18 משחקים ושבעה הפסדים רצופים; מוביל הכדור העיקרי שלה, לו וויליאמס הצעיר, התקשה להתמודד עם נטל הובלת הכדור ולאחרונה שבר את הלסת, וייעדר עוד למעלה מחודש מהמגרשים; ביציעי הווצ'וב?יה סנטר נוכחות דלה מתמיד, והקבוצה מדורגת אחרונה בליגה כולה באחוזי האיכלוס של האולם מדי משחק. לסיקסרס, אם כך, אין הרבה מה להפסיד - שכרו הנמוך במילא של אייברסון (1.3 מליון דולר בלבד), מגו?ב?ה בחבל הצלה שיאפשר התרת החוזה בנזק כספי מזערי במהלך ינואר, והשיקול הנוסטלגי שבהחזרת הבן הדחוי הביתה, יהיו ודאי שווים כמה אלפי כרטיסים נוספים מדי ערב. אם מסיבת העיתונאים המרגשת שבישרה על חזרתו לימדה אותנו דבר אחד, זה שמעטים השחקנים בהם בוערת התשוקה והאהבה למשחק כמו שבוערת באייברסון.

אלן אייברסון במדי דנבר נאגטס. GettyImages
אייברסון לא עשה משהו רע, הוא פשוט היה ונשאר אותו אלן אייברסון - ילד רחוב שרוצה לשחק כדורסל כמו שהוא יודע. רק שהילד התבגר לנו קצת, והדרך שלו הגיעה למבוי סתום/GettyImages

על הפרק: המורשת

אבל לא הכל ורוד. הנסיבות יוצאות הדופן שגרמו לסטפנסקי להתקשר לא יהיו שם בפעם הבאה, והמלכוד של אייברסון קיים ואף מחריף, שכן אף אחד מאיתנו לא נהיה צעיר יותר. הסיכוי שלו להמשיך את הקריירה באופן שהולם את ציפיותיו שלו (להבדיל מחתימה לשם מחווה נוסטלגית), סתימת חור לא צפוי ברוסטר או שיקולי מכירת כרטיסים, טמון ביכולת שלו עצמו לקבל עליו את חוקי המשחק הכלליים, אלה החלים על כל אדם בכלל וכל ספורטאי בפרט, ולהשלים עם העובדה שבשלב מסוים צריך לדעת מתי לוותר על המושכות. החיים מצריכים מאיתנו להסתגל, אולם עבור אייברסון - אדם שמסגרות תמיד התאימו עצמן אליו יותר מאשר ההיפך - להסתגל משמעו להיות מישהו אחר ממי שתמיד היה. אותו אגו מנופח, אותה גאווה שהניעה אותו מיומו הראשון בליגה ועשתה ממנו מה שהוא, היא, למרבה האירוניה, זו שעומדת בינו לבין אותה השלמה, שכנראה תהא המפתח לכל מה שיקרה איתו מעתה והלאה.

יתרה מכך. על הפרק עומד דבר משמעותי אפילו יותר, בעיניו של אייברסון, מאשר עוד כמה ניצחונות, כאלה שלא יביאו את הסיקסרס לפלייאוף ממילא - המורשת של אלן אייברסון, הרושם שייוותר בדפי ההיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי, שיקולים שאין להמעיט מערכם עבור ספורטאי שהונע מאז ומתמיד על ידי אגו. האגו הוא שדחף את אייברסון להודעת הפרישה המאולצת, אך הוא גם זה שגרם לכך שאף אחד לא ממש קנה את אותו בלו?ף; אף אחד לא באמת חשב ששחקן כמו אלן אייברסון יילך הביתה ככה, בשקט, בהודעה עקיפה לתקשורת. מה שבטוח זה שבלי קשר למה שיעשה אייברסון מעתה והלאה במדי הסיקסרס, לעולם כבר לא נוכל להסתכל עליו באותו אופן, עצוב ככל שיהיה לומר זאת לאחר 13 שנים של קריירה מפוארת. נותר רק לקוות שביום בו יתלה - באמת, סופית - את הנעליים ואת סופג הזיעה, ובמבט לאחור, תשפוט אותו ההיסטוריה באופן אובייקטיבי ואוהד יותר מאשר היחס לו הוא זוכה היום, ותציב אותו במקומו הראוי, כאחד השחקנים הטובים ששיחקו את המשחק, ואדם שעשה הכל בדרכו שלו, מבלי להתפשר ומבלי להתכופף. לרע, אבל בהחלט גם לטוב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully