רוחות של שינוי

"רבותיי, חשוב לי להבהיר כבר בהתחלה: לא טסתי לכאן ממרחק חצי עולם כדי להכשל בדרכם של אחרים. אם אכשל – אכשל בדרכי שלי בלבד" - חוס הידינק, מאמן כדורגל וקבלן ביצורים, בשיחת היכרות עם חברי הנהלת ההתאחדות לכדורגל בדרום קוריאה, 2001.

באביב 95' הגיע ספורטאי צעיר בן 22 מעיירה קטנה במיסיסיפי לעיר הענק יוסטון, טקסס, כדי להלחם על תפקיד הק"ב הפותח של האוילרס. מייד עם הגעתו קיבל - יחד עם שאר הרוקיס של מחזור 95' – סיור מודרך באסטרודום, המבנה העצום והמעוגל שכונה עם הקמתו, שלושים שנה קודם לכן, "הפלא השמיני של העולם".

תקצר היריעה מלתאר את כל השינויים שהביא האסטרודום לעולם הספורט האמריקני, מכיפות המוחזקות בלחץ אוויר ועד ה"אסטרוטרף", אותו חומר פלסטי מוזר ועתידני שהחליף את הדשא הטבעי והתפשט כיבלית פלסטית בכל רחבי היבשת. נראה כי המהפכה הגדולה ביותר הקשורה בשמו של האסטרודום הינה האפשרות לשחק בתנאי אקלים מבוקרים, ללא השפעת הקור המקפיא של האגמים הגדולים או החום הלוהט של מדבר סונורה. בהיותו האצטדיון הסגור הראשון בעולם, בישר האסטרודום על עידן חדש שבו תנאי מזג האוויר לא ישפיעו עוד על תוצאת המשחק, שיתנהל בתנאי מעבדה. שורה של ק"ב מוכשרים, מוורן מון שכיכב באסטרודום עצמו בשנות ה-80 ולאחר מכן במטרודום ובקינגדום בשנות ה-90, ועד דרו בריס, המלך הנוכחי של הסופרדום, חייבים חלק ניכר מהצלחתם לרעיון המהפכני שיושם לראשונה ביוסטון (וכפי שראינו השנה, גם ק"ב בא בימים שהתרגל לשחק בתנאי חורף במשך שני עשורים יכול להפיק תועלת רבה מכיפה ומאסטרוטרף).

אבל האסטרודום שבו סייר סטיב מקנייר הצעיר, פעור עיניים ונפעם, באביב 95' - לא היה עוד אולם סגור ומוגן מהשפעות חיצוניות: רוחות עזות נשבו בו, רוחות פרצים קפואות היישר מאגם מישיגן ומ"עיר הרוחות" – שיקגו. הגיע העת לקבל בברכה לסדרה שלנו את האיש שפתח את דלתות האולם בפניהן וחולל את אחת המהפכות הקיצוניות ביותר בתולדות הליגה.

"מהפיכה אינה תפוח שייפול כשיבשיל – עליך להפילו בעצמך!" - ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה", מהפכן מעשי, 1960

1984 הייתה שנה של שינויים מרחיקי לכת בצד הטקטי של הפוטבול המקצועני, כאשר בכל רחבי הליגה עמלו מוחות אימון יצירתיים על מהפכות מקצועיות והמצאות חדשות כדי להתמודד במשחק ההולך ונוטה לכיוון המסירה. במיאמי הוכיח המאמן הוותיק דון שולה כי אף פעם לא מאוחר להשתנות, כשהפך בן לילה את הדולפינס לקבוצת מסירה דומיננטית הבנויה סביב זרועו האדירה של הק"ב הצעיר דן מרינו. בביצות ניו ג'רזי סיים מתאם ההגנה של הג'איינטס, בחור צעיר וחולה-וידאו בשם ביל בליצ'יק, את פיתוח שיטת ההגנה החדשנית שלו, ה-4-3, המבוססת על כישרונו האתלטי של האנד שהפך לליינבקר, לורנס טיילור. תחת כיפת האסטרודום החלו מאמני האוילרס לפתח שיטת התקפה חדשה שתתאים לזרוע התותח ורגלי העופרת של הק"ב החדש, וורן מון – שיטה שתוכר בעתיד כ"ראן אנד שוט". ובשיקגו עמל מתאם ההגנה הטמפרמנטי, ג'יימס "באדי" ריאן, על התיקונים האחרונים בשיטת הגנה מהפכנית משלו – המכונה "46". באותה עונה הצליחה הגנה זו להביא את הקבוצה למאזן חיובי, לראשונה מזה חמש שנים.

ל-46, השיטה שהביאה לשיקגו את האליפות היחידה שלה ב-46 (!) השנים האחרונות, היה מבנה היררכי ברור. הבוס הגדול מייק סינגלטרי שלט במרכז; דן "דנימל" המפטון ניהל את הקו הקדמי; ואילו הסייפטי דייב דיורסון היה אחראי לסקנדרי. אחד מפקודיו של דיורסון בעונת 84' היה הקורנרבק המחליף ג'ף פישר מאוניברסיטת דרום קליפורניה, שחקן השנה הרביעית, ששימש גם כמחזיר הבעיטות של הברס. פישר לא היה שחקן דומיננטי ב-46, אך למרות זאת היה יעיל דיו כדי לתפוס מקום בסגל גם בעונת 85', עונתו החמישית בליגה. הגנת ה-46 הגיעה לעונה זו כשהיא מגובשת ומנוסה דיה למצות את הפוטנציאל הטמון בה, ואכן התפוצצה על המגרש ורמסה בעקביות את כל העומד בדרכה. הברס סיימו את העונה במאזן 1:18, תוך שהם מתעללים בפטריוטס בסופרבול XX, והחזירו את האליפות ל"עיר הרוחות" לאחר 22 שנות בצורת. אך פישר לא חגג את האליפות הזו כפי שהיה רוצה: הוא נפצע עוד לפני תחילת העונה, פציעה כה חמורה שסיימה למעשה את הקריירה שלו. היה זה במשחק קדם עונה נגד פילדלפיה: פישר החזיר קיקאוף, תוקל באגרסיביות על ידי הליינבקר הקשוח ביל קווהר, ונפגע קשות בקרסולו. שיקגו הציבה אותו ברשימת הפצועים, והוא לא דרך על המגרש במהלך כל העונה, למרות שבסופה קיבל טבעת אליפות כפרס ניחומים.

פישר הפצוע נשאר חלק מהקבוצה ובמהלך העונה הפך לעוזרו של ריאן, שהעריך מאד את הבנת המשחק שלו ואת התייחסותו הרצינית למקצוע. בעקבות ההצלחה האדירה של ה-46 קיבל ריאן שפע של הצעות להפוך למאמן ראשי, ושבועות ספורים לאחר הניצחון הגדול בסופרבול – עשו ריאן ופישר את דרכם דווקא לפילדלפיה, העיר בה הגיעה הקריירה של פישר לקיצה: ריאן התמנה למאמן ראשי, ופישר – למאמן הסקנדרי. הוא היה בן 28 (האיש שחיסל לו את קריירת המשחק, קווהר, כבר לא היה שם – עוד בעונה הקודמת התמנה לעוזרו של מרטי שוטנהיימר בקליבלנד...)

ריאן, נישא על גלי ההערצה שהביאה הצלחת ה-46, ניגש למלאכה – החזרת פילדלפיה לסופרבול, בו ביקרה לפני שש עונות והפסידה לאוקלנד (עוד נחזור להפסד זה בהמשך הסדרה). הוא קידם לעמדת הק"ב הפותח את רנדל קנינגהאם, שחקן שחור ממכללת נוואדה-לאס וגאס, שהפך לאבטיפוס של "הק"ב הרץ", תפקיד שהפך פופולארי למדי בליגה החל משנות התשעים. קנינגהאם הוביל את הקבוצה הן במסירה והן בריצה במשך ארבע עונות רצופות, נבחר פעמיים לשחקן העונה בליגה, ובהנהגתו סיימה פילדלפיה שלוש עונות רצופות עם יותר מעשרה ניצחונות, ובכולן הופיעה בפלייאוף. ההגנה שבנה ריאן בעזרתו של פישר הייתה מהטובות בליגה, ונשלטה על ידי שחקן העל רג'י ווייט. אלא שבכל שלוש העונות הפסידה הקבוצה כבר בסיבוב הראשון, ולאחר הכישלון האחרון – הפסד ביתי מרגיז ליריבה השכנה וושינגטון בעונת 90' – החליט הבעלים נורמן בריימן שלא לחדש את חוזהו של המאמן, בין היתר גם בגלל אופיו הסוער ואינספור התקריות והשערוריות שליוו את תקופתו בפילדלפיה.

עזיבת ריאן נתנה את האות לפיזור צוות עוזריו ובראשם פישר, שהתקדם במהלך התקופה עד למשרת מתאם ההגנה. הוא מצא עבודה חלופית מייד, הפעם כמתאם ההגנה של לוס אנג'לס ראמס, תחת המאמן הוותיק ג'ון רובינסון – מאמנו באוניברסיטת דרום קליפורניה. עבור פישר היה מדובר בשיבה הביתה, שכן גדל בקלבר סיטי הסמוכה ללוס אנג'לס. אלא שעונה גרועה של הקבוצה (מאזן 13:3), שנייה ברציפות, הביאה לפיטוריו של רובינסון וצוותו והחזרתו של המאמן המצליח משנות ה-70, צ'ק נוקס; פישר נאלץ לשוב ולנדוד, הפעם במעלה החוף המערבי, אל משרת מאמן הסקנדרי של הפורטי ניינרס. בתפקיד זה היה פישר שותף לשתי עונות מצוינות בהנהגת המאמן ג'ורג' סיפרט והק"ב סטיב יאנג. שתי העונות הסתיימו בהופעה בגמר ה-NFC, ובשני המקרים – בהפסד לכח העולה בליגה, דאלאס של "השלישיה". תקופתו בסן פרנסיסקו חשפה את פישר לעקרונותיה ויתרונותיה של ההתקפה הפופולארית והמצליחה בליגה – "התקפת החוף המערבי".

"מהפיכה מוצלחת דורשת הנהגה נכונה של ההמונים, גמישות לנוכח נסיבות משתנות, תכנית התקפה מחושבת, הכנה טכנית קפדנית וזהירה, ומכת מחץ נועזת" - לב ברונשטיין, המכונה "ליאון טרוצקי", מהפכן תיאורטי ונרצח מעשי - "תולדות המהפיכה הרוסית", 1930

סיום עונת 93' מצא את יוסטון אוילרס במצב של תוהו ובוהו. לאחר עשר עונות בהנהגתו של הק"ב וורן מון, שהוביל את הקבוצה לשבע הופעות רצופות בפלייאוף תוך שימוש בהתקפת ה"ראן אנד שוט", ניצל הכוכב את מעמד השחקן החופשי החדש שהונהג בליגה, ועבר למינסוטה. הבעלים ק.ס. "באד" אדאמס, שייסד את הקבוצה והיה ממקימי ליגת AFL, פיטר את המנכ"ל מייק הולובק לטובת בן טיפוחיו, מאמן הליינבקרים לשעבר פלויד ריס. ואילו מתאם ההגנה, הלא הוא מיודענו באדי ריאן, עזב את הקבוצה למשרת המאמן הראשי באריזונה. אדאמס, ריס והמאמן פארדי, שרצו לשמור על יציבות מסוימת בין כל התהפוכות, שכרו לתפקיד הפנוי את פישר, מתוך מחשבה שימשיך באופן כללי את דרכו של ריאן, מורו ורבו עוד מימיו כשחקן. בפברואר 94' הגיע פישר לאסטרודום והצטרף לקבוצה שבה הוא פעיל עד היום, כמעט 16 שנה מאוחר יותר.

עונת 94' היתה קשה ומרה לאוילרס. הזעזוע בעמדת הק"ב היה חמור מדי, וההתקפה לא התאוששה מאבדנו של מון. פארדי פוטר כשהקבוצה היתה במאזן 9:1; ריס ואדאמס מינו את פישר למאמן ראשי זמני עד סיום העונה. הוא רשם מאזן של 5:1, ועם סיום עונת הסיוט המתין להכרעתם של הבעלים הוותיק והמנכ"ל הטרי. כאן קרה משהו נדיר: השניים הכריעו לטובת המאמן הזמני, ובאופן יוצא דופן החזיק המינוי הזה 15 עונות (והספירה עוד נמשכת).

לפישר היו כמה חודשים טובים לשקול ולהחליט כיצד ולאן יוביל את הקבוצה. הוא חשב על הכישלון בהחלפת מון, והתלות הקיצונית והמוגזמת בק"ב שעזב; על הצלחתו של ריאן עם הגנת ה-46 בשיקגו ועם "הק"ב הרץ" קנינגהאם בפילדלפיה; על האפקט חסר התקדים של התקפת החוף המערבי בסן פרנסיסקו, ששינתה את משחק הפוטבול מקצה אל קצה; ולבסוף על משחק "הקאמבק" המפורסם בפלייאוף 92', בו שמטה יוסטון יתרון בן 32 נקודות על בפאלו, תוך חשיפת חולשות ה"ראן אנד שוט" חסרת האיזון והמחשת הסכנה שבהיעדר משחק ריצה עקבי. הוא חשב והחליט: להוציא לדרך מהפכה תפישתית ומקצועית, שכמוה לא נעשתה בשום קבוצה בליגה מאז הגיע וינס לומבארדי האגדי לגרין ביי בעונת 59'. פישר התכוון, בשורה התחתונה, להפוך את האסטרודום לסולג'ר פילד.

על מנת להעריך נכונה את עומק השינוי, חשוב שנזכור כי יוסטון אוילרס היתה הקבוצה הראשונה שהשתמשה בהתקפת מסירה דומיננטית בפוטבול המקצועני. עם הקמת ליגת AFL הייתה הקבוצה לסמל המקורי של "המשחק הפתוח" שאפיין את הליגה הצעירה והחצופה, בידל אותה מהליגה הוותיקה והמבוססת, והפך אותה למוצר טלוויזיוני אטרקטיבי. בהנהגת הק"ב/בועט ג'ורג' בלנדה והתופסים המהירים צ'רלי הניגן וביל גרומן, זכתה יוסטון בשתי האליפויות הראשונות של הליגה החדשה בשנים 60'-61', והקדימה בתצוגה האווירית שלה את הקבוצות שהפכו מאוחר יותר למזוהות עם "המשחק הפתוח", סן דייגו (בהנהגת המאמן סיד גילמן) ואוקלנד (עם המאמן אל דייויס). מבחינה זו, היתה התקפת ה"ראן אנד שוט" מעין חזרה לשורשים של יוסטון, אך לא היה בה כדי להחזיר את התואר לעיר. מאז האליפות של 61' לא זכתה הקבוצה בתואר ואף לא הצליחה להגיע לסופרבול. הקרקע, אם כן, הייתה מוכנה לשינוי.

כמו כל מהפכן טוב, גם פישר הבין שעליו לפעול לפי רוח ה"אינטרנציונל": "עולם ישן עד היסוד נחריבה". תוך שהוא מקבל יד חופשית מריס, טיהר את הסגל מכל שחקני ה"ראן אנד שוט": הרץ לורנזו ווייט והתופסים וובסטר סלוטר (האיום העמוק של מון) וארנסט גיבנס (מלך התפיסות של יוסטון בכל הזמנים) נחתכו מייד, כוכב ההתקפה הייווד ג'פריז החזיק עוד עונה בלבד. בתום עונתו הראשונה של פישר כמאמן ראשי קבוע לא נותר זכר להתקפה הנוצצת של עידן מון.

שחקן בכיר אחד בלבד במערך ההתקפה שרד את הטיהור: היה זה הסנטר המעולה ברוס מת'יוס, שמאחוריו שבע הופעות רצופות בפרובול, האחראי להגנה על מון בשנים הטובות של ה"ראן אנד שוט". פישר זכר היטב את השיטה בה עבד ריאן בשיקגו, כאשר השתמש בשחקנים דומיננטיים כנציגיו על המגרש, והעביר את המסרים שלו ואת "רוח המפקד" באמצעותם. הוא הכיר היטב את מת'יוס: השניים שיחקו יחד בדרום קליפורניה, כשפישר היה בשנתו השלישית בעונת הפרשמן של מת'יוס. הוא ידע שמת'יוס, בכח אישיותו ויכולתו הגבוהה, ינהיג את ההתקפה החדשה של הקבוצה בדרך הנכונה. כדי לתת למת'יוס תחושה נוחה ככל האפשר, מינה פישר למשרת מאמן קו ההתקפה את חברו הטוב ביותר של השחקן, מייק מונצ'ק, שפרש לא מכבר ממשחק פעיל לאחר יותר מעשור בעמדת הגארד השמאלי של יוסטון. מונצ'ק ומת'יוס, ששיתפו פעולה במשך עשר שנים בהגנה על מון, היו קרובים מאד (ולימים הציגו זה את זה עם כניסתם להיכל התהילה) ופעלו בתיאום מושלם הן כחברים לקו ההתקפה והן כמאמן ושחקן. הקשר הכמעט טלפתי בין השניים סייע לפישר לבנות את מעמדו של מת'יוס כמנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה. בהמשך טבעי למינויו של מונצ'ק למאמן הקו, הועבר מת'יוס מעמדת הסנטר לגארד השמאלי, ופישר הטיל עליו להוביל את השינוי העמוק בפילוסופיה ההתקפית של יוסטון: מהתקפת אוויר הרפתקנית וספקטקולארית למשחק מסורתי של ריצה, שליטה בשעון והגנה קשוחה – עם מסירות קצרות בסגנון "החוף המערבי" לשם איזון. מת'יוס נענה לאתגר בהתלהבות: הוא היה על המגרש במשך שבע עונות הפלייאוף, ראה היטב כיצד נכשלת התקפת ה"ראן אנד שוט" הקטלנית שוב ושוב ברגעי ההכרעה, ושאף יותר מכל להגיע סוף סוף לסופרבול, מעמד שחמק ממנו עד כה. מרגע שמת'יוס "קנה" את תורתו של פישר, הלכה כל הקבוצה בעקבותיו.

כעת פנה פישר לאייש את יתר ה"תיקים" בממשלה המהפכנית שלו. הוא בחר, כפי שתיארנו בפרק "השורשים של קוסבי", את סטיב מקנייר בבחירה השלישית בדראפט הראשון שלו כמאמן ראשי. פישר שאף להפוך את מקנייר לגרסה חדשה של רנדל קנינגהאם, ולמעשה לאנטיתזה של וורן מון. באותה שנה בחר בסיבוב השלישי בדראפט את "שר היארדים" המיועד שלו, הרץ רודני תומאס מטקסס איי אנד אם. על "תיק" הנקודות הפקיד את הבועט הוותיק של הקבוצה, אל דל גרקו, מתוך מחשבה שהתקפה כזו תהיה דלילה בט"ד ועשירה בשערי שדה. מתוך ידיעה שממאזן 14:2 אפשר רק לעלות, יצא פישר לדרך עם קבוצה שלא הזכירה כמעט במאומה את הקבוצה שקיבל בנובמבר 94'.

"יש לקיים מהפיכה קבועה – לקיימה עד שהמעמדות השליטים יגורשו ממוקדי הכח והמעמדות הנשלטים יתפסו אותם במלואם" - קרל מרקס, מהפכן תיאורטי, "נאום על מהפיכה קבועה", 1850

את הקבוצה הזו לא הוביל הק"ב הצעיר והטרי שנבחר בדראפט 95': פישר לא עמד להפקיד בידיו את "ממשלת המעבר" שלו. ראשית, היה עליו לצבור ניסיון ולהבין את השוני הגדול בין הגנות הדרג השני של המכללות לבין ההגנות שעמד לפגוש בליגה המקצוענית. ושנית, פישר היה נחוש להבהיר לרוקי כי ימיו כ"אייר מקנייר" חלפו לבלי שוב, וכי בקבוצה זו יהיה עליו לשחק משחק שונה לחלוטין. הוא החתים לעמדת הק"ב הפותח את כריס צ'נדלר, שחקן חופשי, שהיה היפוכו המוחלט של מקנייר בכל תחום.

צ'נדלר היה מקרה אופייני של "ק"ב נווד". הוא נבחר בסיבוב השלישי של דראפט 88' על ידי הקולטס, ולמרות עונת רוקי סבירה למדי, בה השתדל שלא להפריע לרץ הפנומנלי אריק דיקרסון וכתוצאה מכך ניצח תשעה משחקים, לא הצליח להביא את הקולטס לפלייאוף. בעונתו השנייה איבד את המקום בהרכב; בדראפט 90' בחרו הקולטס במס' 1 את הק"ב ג'ף ג'ורג' וחתכו את צ'נדלר, שחתם בטמפה ביי. עונה וחצי כושלות בשורות הנמושה האולטימטיבית של הליגה הסתיימו בטרייד לנמושה אחרת, פיניקס (כיום אריזונה); צ'נדלר השתלט על המקום בהרכב, הפסיד כעניין שבשגרה, ועם תחילת עידן השחקן החופשי בליגה חתם בנמושה שלישית – הראמס. שם לא הצליח לתפוס מקום קבוע בהרכב, ולאחר שהקבוצה עזבה את איזור לוס אנג'לס – נפלט גם ממנה ונאסף "מהרחוב" ע"י פישר.

צ'נדלר היה ק"ב אידיאלי להתקפת המסירה שתכנן פישר: הוא היה שחקן אינטליגנטי, מחושב וקר רוח, בעל זרוע בינונית, אתלטיות זניחה וניידות מוגבלת. הוא לא התאים מבחינה פיסית לתפקיד של "ק"ב רץ", אך פישר ראה בו שחקן מתאים לנהל את תקופת המעבר מעידן מון לעידן מקנייר. גם אופיו הנוח והשקט של צ'נדלר הבטיח לפישר כי יסייע בהכשרתו של השחקן הצעיר שנבחר במקום השלישי בדראפט. צ'נדלר, שהיה על סף ייאוש מהקריירה הכושלת שלו, קיבל את ההזדמנות החמישית שניתנה לו בהכרת תודה. הוא ניהל את התקפת יוסטון במשך שתי עונות בדיוק כפי שהגה אותה פישר: בזהירות, באחריות, ללא סיכונים מיותרים, תוך שמירה על הכדור, ניהול שעון אפקטיבי, ומסירות קצרות ברמת דיוק גבוהה לפי הספר של "החוף המערבי". בניצחון חוץ בסינסינטי בתחילת עונת 95' הדגים צ'נדלר את האפשרויות הגלומות בשיטה החדשה, כשמסר ל-350 יארד וארבעה ט"ד, וקבע רייטינג מושלם (158.3) – הישג שאפילו וורן מון לא הגיע אליו.

השיפור בהישגי הקבוצה היה מהיר ובולט: ממאזן 14:2 בעונת 94' למאזן 8:8 בעונת 96'. לאחר עונה ראשונה מאכזבת למדי הורד רודני תומאס לספסל ובמקומו שובץ הרץ אדי ג'ורג' מאוהיו סטייט, בחירת הסיבוב הראשון בדראפט 96'. ג'ורג' הוכיח עצמו כבר בעונת הרוקי שלו כחתיכה החסרה בפאזל של פישר, כשהשיג 1,368 יארד על הקרקע. המהפכה הצליחה: נותר רק לקצור את פירותיה.

מקנייר פתח רק בששה משחקים בשתי העונות האלו, כאשר צ'נדלר היה פצוע (צ'נדלר מעולם לא השלים 16 משחקים בעונה). הוא הפגין יכולת טובה למדי בהתקפה החדשה לו, אך עדיין היה רחוק מלמצות את הפוטנציאל שלו כ"ק"ב רץ". לאחר שהבין את השינוי הדרסטי במעמדו מכוכב מכללות למחליף במקצוענים, הצליח מקנייר לדכא את האגו, נשך שפתיים והבליג. לימים תיאר מקנייר את השנתיים האלו כתקופה שהפכה אותו לשחקן טוב יותר, ונתן קרדיט לפישר על ההחלטה להכניסו למשחק בהדרגה, כשהוא מכיר בכך שגישה זו אפשרה לו להתפתח כק"ב בשקט וללא לחץ.

בתום עונת 96' ניגש פישר, שביסס כבר את מעמדו בקבוצה ונהנה מאמונם של אדאמס וריס, לשלב הבא בתכניתו. הוא העביר את צ'נדלר לאטלנטה בטרייד, ומסר את המושכות למקנייר, שעמד להתחיל את עונתו השלישית בקבוצה ולהגשים סוף סוף את חלומו – להיות ק"ב פותח ב-NFL.

אלא שממש באותו זמן הסתבר לפישר ומקנייר, שרוחות השינוי הקרות המשיכו לנשוב באסטרודום, וכעת עמדו לסחוף בכנפיהן את הקבוצה כולה – הרחק מחופי מפרץ מקסיקו.

בפרק הבא – אורות אדומים בקצה המנהרה