מי הבוס?

לפיני גרשון יש שם של טקטיקן מצוין, אבל בפועל מדובר במאמן שהמעלה העיקרית שלו היא דווקא האסטרטגיה. לקבוצות שלו יש בדרך כלל דגשים קבועים בהתקפה ובהגנה ובעיקר רוטציה מצומצמת יחסית. הקבוצה שגרשון מדריך השנה לא מאפשרת לו להיות שיטתי כל כך. על אף שהיא משחקת בבית חלש מאוד (שמאפשר לצהובים לאסוף ניצחונות, אבל עולה להם באובדן צופי טלוויזיה רבים), מכבי מקיזה דם כדי לאסוף כל ניצחון, גם כשהיריבות הן קבוצות כדורסל ברמה נמוכה.

גם אתמול מכבי הזיעה עד לריצה בסיום, שהפכה כמעט לריטואל קבוע. זה קורה כיוון שההתקפה שלה עדיין לא מגובשת ובגלל שההגנה האישית לא יציבה. אתמול מכבי הידקה את הלחץ בדקות האחרונות, בעיקר בזכות האגרסיביות של אנדרו ויז'נייבסקי ודורון פרקינס, אבל למשך דקות ארוכות סבלה מהבעיות הקבועות בריבאונד ובשמירה על שחקני פנים, הפעם מול ולדימיר גולובוביץ' המוגבל. כמו נגד מארוסי, גרשון נאלץ להגיב בדקות ארוכות של אזוריות.

אבל הנקודה המעניינת באמת במכבי של העונה היא היעדר ההיררכיה. בקבוצות של גרשון מתגבשים בדרך כלל בשלב מוקדם מעמדות של אדונים ומשרתים, עם כוכבים ושחקנים מסייעים שיודעים את תפקידם. בשלב מתקדם יחסית של העונה, הסדר הזה עדיין לא קיים. כמעט בכל ערב מובילים אותה שחקנים אחרים. זה קורה בעיקר מפני שכוכב הקבוצה, אלן אנדרסון, מתגלה עם כל משחק שעובר ככשרון גדול, אבל גם כשחקן אנוכי ובעיקר ילדותי, עם נטייה לאיבודי כדור ולעצבים. אתמול הוא שיחק 19 דקות על אף שלא סבל מבעיית עבירות חמורה. פרקינס, שבמשחקים קודמים היה חלש ולא דומיננטי, היה על הפארקט בדקות האחרונות. דיאור פישר, שנעלם בחלק הראשון של העונה, ניצל את בעיית העבירות של לאזמה ואת ההיעלמות הקבועה של לאמפה במשחקי חוץ, וכמעט לא ירד מהמגרש.

מצד שני, חייבים לזכור שהמשחקים של מכבי בשבועיים האחרונים לא משקפים דבר, פרט למשבר החמור בו שרויה היורוליג. מכבי תל אביב תגיע למאבק על פסגת הבית מול קאחה לבורל כשהיכולת שלה להתמודד מול קבוצות כדורסל אמיתיות (גם אם לא גדולות) היא בגדר נעלם. גם המאמן שלה לא יודע מי יתייצב לצדו במלחמה כל ערב. למזלו, עד עתה היריבות אדיבות מספיק כדי לאפשר לו למצוא את התשוקה תוך כדי משחק.