פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לילה של פורענות

        הברזה כואבת הכריחה את דוד רוזנטל לראות את לובליאנה – מכבי ת"א, משחק שהפך לאחד הגדולים של השנים האחרונות

        בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתפתל בניסיונות להסביר למה כדורסל הוא משחק משעמם. זה לא קשור למכבי תל אביב, זה קשור לענף – לא NBA, לא יורוליג, אני פשוט לא מתחבר למה שמוגדר בשפת הטוקבקיסטים כ"ספורט הכי פופולארי במדינה, למה מה זה כדורגל, חבורה של ערסים בועטים בכדור, פחחחח". אה, שכחתי לציין שכדי להוכיח את צדקתי, אני תמיד מוסיף את הפאנץ': "בייסבול זה משחק שאני אוהב, הרבה יותר מעניין מכדורסל". משום מה, קהל מאזיניי נראה פחות משוכנע אחרי משפט ההטפה הזה. אין לי יותר חברים, ואני מתחיל לחשוד שאולי זו הסיבה.

        הלילה נשארתי בבית. הייתה אמורה להיות לי "פגישה" ש"התבטלה" כי "היא חולה", איף יו נואו וואט איי מין (ולא, אתם לא מבינים. היא באמת חולה. אמא שלי לימדה אותי להאמין לבני אדם). פיהקתי את דרכי אל השלט. באיזשהו שלב מחלחל לך לראש שאתה הולך לראות משחק של מכבי ביורוליג, בבית המוקדם (!), לא כי הכריחו אותך, אלא כי אתה האיש הכי בודד בעולם מהסיבות שצוינו לעיל. לא ציפיתי ליותר מדי, בעיקר אחרי שראיתי כבר בפתיחה שלובליאנה זו קבוצה שמשחקת חיובים (בעצם, לא בדיוק, בחיובים מותר לזרוק לסל מטווח קרוב יותר מעשרה מטרים), אבל נשארתי בגלל סאני בצ'ירוביץ'. יש לי חולשה לשם שלו, זה מזכיר לי את סאני וויטוביץ', שודד הבנק השלומיאלי שגילם אל פצ'ינו האלוהי ב"אחר צהריים של פורענות", תפקיד שהביא לו את האוסקר. גם בצ'ירוביץ' מחמלי סבל מלילה של פורענות, אחרי שהשופטים הדביקו לו פאול אחרי פאול. הוא איבד את העצבים וליורי זדובץ' עלה הדם לראש.

        מנהרת הזמן

        זדובץ' זה התותח ההוא מבולוניה שפעם דפק את מכבי בסל בשנייה האחרונה ביד אליהו, לא? כשהוא התחיל לעשות תנועות של מגילה הגורילה על הקווים, הבנתי שהמשחק הזה בדרך להפוך לאירוע השיא בכדורסל האירופי ואולי בספורט העולמי כולו בשנים האחרונות אם לא אי פעם (בערך, אתם יודעים, סוג של הגזמה). זה רק נהיה טוב יותר כשהמאמן המוטרף השליך שלטים במזכירות. אתם יכולים לטעון שההצגה של פיני גרשון בגארדן הייתה טובה לא פחות, אבל פיני התמרד במשחק אימון לעיני 20 אלף אמריקאים שלא הבינו מה הוא רוצה מהחיים שלהם. זדובץ' עשה משהו הרבה יותר גדול, משהו שנחשב לבלתי אפשרי עד הלילה: הוא החזיר משחק כדורסל בזמן.

        כן, כן, בזמן. עשרים, אולי שלושים שנה אחורה. פתאום אנחנו לא ב-2009 אלא ב-1985, הפוליטיקלי קורקט והנימוס נעלמו, את אולמות ההייטק הקרירים החליף מגרש מתנ"ס צפוף ואפל, הקהל הפסיק לשבת בחיבוק ידיים והתחיל להעיף כל דבר שזז למגרש, השחקנים השתטחו, האגרופים שלטו מתחת לסלים ונראה היה שכל העולם נגד מכבי (חוץ מהשופטים, כמובן). והפרקט? הוא באמת נבנה מתישהו בשנות ה-80, את החרכים והריקבון בעץ אפשר היה לראות דרך הטלוויזיה. במהלך פאסט-ברייק של דורון פרקינס זיהיתי עכביש שזוחל לאטו על אחד הכלונסאות. כמה שניות לאחר מכן התברר שהעכביש הזה לא ביקר במגרש, אלא תפס בעלות על מסך הטלוויזיה המאובק שלי. אני חייב להזמין את העוזרת בתדירות גבוהה יותר.

        שאר המשחק התנהל באותה אווירה. בשורה התחתונה, הקהל הסלובני קצת אכזב. אחרי הכל, אם אלה היו יוונים היה הרבה יותר שמח ולמגרש הייתה עפה כמות עצומה של מטבעות. בסלוניקי או באתונה, אין ספק, ההתלקחות הייתה גורמת לפיצוץ מוקדם. אבל בעידן שבו משחק כדורסל באירופה נמשך שעתיים וחמש דקות ומועבר בשידור חי דרך מחשב זו הייתה סטירת לחי מצלצלת לטכנוקרטיה של ברתומיאו והחברים ביורוליג. לקראת הסיום סימסתי לארז מיכאלי, קולגה יקר: "אתה יודע מי הרגשתי שחסר לי פה הערב? חן ליפין". התשובה הגיעה אחרי חמש דקות: "חפש אותו על הספסל, שם יושבים כל הישראלים".