דירוג עשרת הקהלים הטובים בעולם: אומרים אהבה יש בעולם

מועדון הפאר הצרפתי מהווה דוגמה ומופת לחשיבותם של אוהדים בעידן המודרני. סנט אטיין היא בסך הכל עיר שדה קטנה בצרפת, אבל תמיכתם המופלאה של אוהדיה, לאחר שהמועדון המפואר נקלע לקשיים כספיים, ירד ליגה וכמעט נעלם מהמפה, ראויה לעמוד לנגד עיניהם של כל אוהדי הכדורגל. אוהדי סנט אטיין אולי לא מטורפים כמו האוהדים של גלאטסראיי, ולא מכילים מיליונים כמו אלה של פלמנגו הברזילאית, אבל כל עוד נשמתם באפם, הקבוצה שלהם לעולם לא תיפול.

כמות: בסיס אוהדים גדול בצרפת, אך לא מעבר לכך.

אלימות: רק במפגשים עם ליון השנואה, חוץ מזה - מדובר בנופת צופים, אוהדים סובלניים שסולדים מגזענות.

ססגוניות: קהל יצירתי בטירוף, שמעמיד תפאורה מורכבת וססגונית בלא מעט משחקים, ויוצר אווירה שגורמת לכל כדורגל לרוץ יותר מהר, לקפוץ יותר גבוה ולהגיד תודה על הדרך שבחר לחייו.

נאמנות: גם בימים בהם דשדשה הקבוצה בליגה השנייה ונראתה בדרך לאבדון, היציעים בסטאדיום לה שאדרון היו מלאים. הם כל כך התרגשו מחזרתה של קבוצתם למפעלים האירופים, שב-2005 עשרת אלפים מהם נסעו למשחקה של סנט אטיין בז'נווה במסגרת האינטרטוטו.

הליגה שלהם לא סקסית, האיצטדיונים ברובם לא מרשימים והכדורגל הוא לא האטרקטיבי ביבשת, אבל היוונים, אלה מהבניין ממול שנראים בדיוק כמונו, נמצאים על אולימפוס הכדורגל בעוד אנחנו משתכשכים בים המלח. הכל קרוב ודומה, אך כה שונה. אוהדי פנאתינייקוס חמים ועצבניים באותה מידה, אולם אולימפיאקוס היא היהלום שבכתר. מדובר במועדון הכדורגל המצליח ביוון, והפופולריות שלו חורגת מגבולות פיראוס והמדינה. בניגוד לקבוצות משאר מדינות הבלקן ומזרח אירופה, שנהנות מאוהדים קנאים מאוד, הכדורגל היווני לא נגוע בשחיתות והאלימות בו אינה בממדים של סרביה או רוסיה.

כמות: 30.9 מאוהדי הכדורגל ביוון שמים אולימפיאקוס בקלפי, אבל זה לא נעצר פה. אולימפיאקוס יקרה ללבם של לא מעט נוצרים אורתודוקסים במזרח אירופה ואוהדיה מקיימים "אחווה אורתודוקסית" עם אוהדי קבוצות שונות. ב-2006 דורג המועדון מפיראוס תשיעי ברשימת המועדונים בעולם שאוהדיהם שילמו כסף כדי להיות חברים בהם, והקדים את ריאל מדריד באותה רשימה.

אלימות: הנקודה הבעייתית, שדוחקת את האדומים לאחור. כל מפגש עם פנאתינייקוס נראה כמו תרגיל רחב היקף של הג"א, רק שהפצועים באמת מדממים.

ססגוניות: אש ותימרות עשן. לפעמים גם דם.

נאמנות: לרוב הקבוצות בעולם יש קומץ שנחשב קיצוני, באיצטדיון קראיסקאקיס הקומץ הוא חבורת האוהדים המפוחדת של הקבוצה היריבה. נאמנות? פנאטיות.

אמריקה רחוקה מאיתנו, ורק לעתים רחוקות הדי היבשת הצבעונית ומלאת היצר הזו מגיעים אלינו. שם הכדורגל פועם בלב כל אדם, ממדבריות מקסיקו דרך שפך האמזונס ועד ארץ האש. יש הרבה מועדונים גדולים ביבשת, ויריבויות עצומות: המשחקים בין פניארול לנסיונל מייצרים אש (תרתי משמע), פלומיננזה ופלמנגו סוחפות את ברזיל, וקולו-קולו ואוניברסידאד מדליקות את צ'ילה. צ'יבאס גוואדלחרה, קבוצת הפאר המקסיקנית, מקיימת יריבות עצומה עם קלאב אמריקה, אבל כאן יש פחות אלימות ויותר אהבה וגאווה. בצ'יבאס משחקים רק מקסיקנים, מה שהופך את הקבוצה לפופולרית במדינה. "לאן שלא תלך במקסיקו, תמצא אוהד צ'יבאס", שרים אוהדי הקבוצה ולא טועים.

כמות: מיליוני מהגרים מקסיקנים בארצות הברית שומרים אמונים לקבוצתם, ואף הקימו לה מקבילה ב-MLS, צ'יבאס לוס אנג'לס.

אלימות: זניחה יחסית לכמות האוהדים ולעוצמת היריבות עם אמריקה ואטלס.

ססגוניות: דגלי הענק, רימוני העשן, התופים והזמבורות יוצרים אווירת אייטיז משובבת, אך לא תמיד האוהדים ממלאים את ה"אסטדיו חאליסקו" ומקבוצת פאר אמריקאית כה פופולרית אפשר לצפות ליותר.

נאמנות: חואן סן חואן היגר לפני 40 שנה לקליפורניה, וכשנשאל על ידי כתב "לוס אנג'לס טיימס" קווין באקסטר מהי צ'יבאס עבורו, השיב: "היא חלק מהחיים וההיסטוריה במקסיקו, לא יכולתי להיות מקסיקני בלי צ'יבאס, זה כמו מרגריטה בלי טקילה. עבורנו היא השורשים".

ספרד משופעת בקבוצות עם אוהדים נפלאים. אתלטיקו ממלאת את הויסנטה קלדרון למרות היותה לוזרית גדולה, סביליה וריאל בטיס נהנות מאוהדים שחיים את המועדון 24 שעות ביממה והוכיחו כמה הספורטיביות נר לרגליהם עם מותו של אנטוניו פוארטה, אוהדי ולנסיה ראויים לחיקוי על מסירותם הגדולה והצבע שהם מספקים לליגה. אבל כדורגל הוא קצת יותר מכדורגל. ריאל מדריד וברצלונה פופולריות ברחבי העולם, ומסמלות את השלטון והמיעוט הקטאלני, אולם מדובר בשתי ענקיות ספורט שהתמסחרו. למרות שב-2008 נוסף לראשונה לוגו של חברה מאמצת לחולצה של אתלטיק בילבאו, עדיין מדובר במועדון הבדלני בעולם, בו השחקנים חייבים להיות ממוצא באסקי. בכמות ריאל ובארסה עוקפות את ביבלאו בהבדל ענק, אך לא בתשוקה העזה והססגוניות. בבילבאו הקבוצה היא לא רק "הקבוצה", אלא המקום, השפה, התרבות, האוכל. הכל.

כמות: לא חורגים מחבל הבאסקים, ולכן לא מדורגים גבוה יותר.

אלימות: רגועים באופן כללי, אלא אם ריאל מגיעה העירה, ואז, כמו בפברואר 2002, כל הלאומיות מתפרצת בצורת עשרות אוהדים שפורצים לכר הדשא עם שלטים.

ססגוניות: מספל הקפה במזנון ועד לחולצה של הסבתא בשורה האחרונה ביציע, הכל בסן מאמס צבוע באדום-לבן. שירי העידוד נשמעים כמו זעקות לוחמים לפני קרב, ככה זה כשכל משחק הוא מלחמה נגד העולם.

נאמנות: זאת לא נאמנות, זאת זהות.

פעם אמר עיתונאי חד אבחנה, שככל שמצפינים באנגליה מזג האוויר הופך קר יותר והאוהדים חמים יותר. ניוקאסל, בפינה הצפון-מזרחית, היא נקודת הרתיחה. למגפייז עשרות שירים המהללים הקבוצה, האוהדים העוקצניים והשנונים מעניקים כינויים לשחקנים, ואוהבים אותם כמו שאוהבים חבר טוב או בן משפחה. בעונה שעברה, בה הקבוצה ירדה, אפשר היה לראות את הסבל והכאב נשקף מפניהם, אך כמובן שגם מגרשי הצ'מפיונשיפ לא שוברים את רוחם של חיילי ה"Toon Army", קהל האוהדים שנחשב לתומך והנאמן באנגליה.

כמות: יש כמה ארגוני אוהדים מובילים, אשר מעורבים בנעשה בקבוצה, יש סניף בצפון אמריקה, אבל באופן כללי מדובר במועדון שזוכה לסימפתיה בכל פינה בעולם.

אלימות: למרות התקרית האלימה והמביכה עם אוהדי ברדה ההולנדית ב-2003, המגפייס לא נחשבים לאלימים, ורחוקים מהפורענות המאפיינת אוהדים דוגמת אלה של מילוול או ווימבלדון. רק אל תגידו שאתם מסנדרלנד.

ססגוניות: עזבו את כל הפירוטכניקה, למי יש כוח להוציא את הידיים מהכיסים בקור הזה. כאן הקול עושה את הכל. כשהאוהדים שרים את ה"בליידון רייסס", השיר המזוהה עם מחוזם, האווירה באיצטדיון סנט ג'יימס'ס פארק מחשמלת.

נאמנות: קו דק מפריד בין נאמנות לקנאות, ואוהדי ניוקאסל הולכים עליו. במשך שנים תיארו אותם כבעיה של הקבוצה, כתובעניים, אפילו משיחיים, ואמרו שאהבתם חונקת את הקבוצה, מפעילה לחץ מעיק שחוסם כל אפשרות להצלחה. מה נאמר, הלוואי על כל קבוצה.

בתחילת המילניום בורוסיה דורטמונד הפכה למועדון הראשון והיחיד עד כה בגרמניה, שנסחר בבורסה. בעקבות כך ועקב ניהול גרוע, הקבוצה נקלעה עד לאמצע העשור למשבר פיננסי חריף וקיצצה 20% במשכורות השחקנים. אבל לדורטמונד יש אוהדים נפלאים, שהלכו אחריה באש ובמים, ובימים קשים כמו בשנות ה-70 של המאה הקודמת. ב-2004, כאות לתמיכה בקבוצה, נרכשו תוך שבוע 48 אלף מנויים. הקנאות שלהם אינה יודעת גבול, הם ממלאים במשך שנים כל פינה ב"ווסטפאלישטדיון" המרהיב, האיצטדיון הגדול בגרמניה, והופכים את היציעים התלולים לארבע קירות צהובים.

כמות: ב-2008, לדוגמה, דורטומנד הביאה למשחקיה ממוצע של 77,510 אוהדים, הכי גבוה באירופה. הצהובים-שחורים זוכים לסימפתיה בעוד מדינות ביבשת, אך לא זוכים לאהדה כלל עולמית, ולכן נדחקים מעט לאחור בדירוג.

אלימות: רק במפגשים עם היריבה הגדולה והשנואה שאלקה, ובדרך כלל אלה "הכורים" שתוקפים.

ססגוניות: קהל מפעים, מלהיב, מרגש, מחבק, מחזק...גולשים שביקרו ב"מקדש" מוזמנים להוסיף סופרלטיבים משלהם.

נאמנות: מוחלטת. בתחנת האוטובוסים המרכזית בעיר פרושה תמונה אדירת ממדים של אוהדי דורטמונד, כדי שכל זר המבקר בעיר יראה מיהם תושביה ומה הכי חשוב להם בחיים.

בעוד שביציעי הקאמפ נואו אפשר לשמוע יותר ויותר עברית ויפנית, אוהדי ריאל מדריד אינם מטריחים עצמם למשחקים נגד קבוצות זניחות כמו חרס או חטאפה, אוהדי יובנטוס ומילאן יוצרים קרחות גם בליגת האלופות ובאיצטדיון האמירויות מבקשים אוהדי ארסנל חתימות מדרוגבה, מנצ'סטר יונייטד ממשיכה מסורת ארוכת שנים של אהבה עזה. כבר ב-1956 הקבוצה רשמה את ממוצע הצופים הגבוה בפרמיירליג כשעקפה את ניוקאסל. לאחר האסון במינכן ב-1958 האהבה אל הקבוצה רק גברה ונוספו לה אוהדים חדשים, ומאז היא מוליכה את מולדת הכדורגל בממוצע הצופים למשחק.

כמות: מועדון הכדורגל הפופולרי בתבל עם כ-370 מיליון אוהדים ומועדוני מעריצים כמעט בכל מדינה. חברת comScore פרסמה נתונים חודשיים לגבי כמות המבקרים באתרים הרשמיים של הקבוצות האירופאיות. מנצ'סטר יונייטד הובילה את הרשימה בפער ענק מהשאר, כשבמרץ 2007 נרשמו באתרה 2.2 מיליון כניסות, 57% מהן מחוץ לאנגליה. השנייה ברשימה, ליברפול, רשמה רק 1.5 מיליון כניסות.

אלימות: למי יש כוח להרביץ, בואו נקנה עוד חולצה של פארק. רגע, יכול להיות שהשדים האדומים יפגשו את לידס בסיבוב הבא בגביע?

ססגוניות: זאת הסיבה שמועדון הפאר הזה אינו מוביל את הרשימה. הפופולריות הגדולה והנאמנות רבת השנים של האוהדים הקהו מעט את התשוקה והפכו את הקהל באולד טראפורד למעט שבע. פרגוסון ביקר לא פעם את העידוד, ואחרי ניצחון על ברמינגהאם ב-1 בינואר 2008 אף טען שהאווירה הייתה "כמו בהלוויה".

נאמנות: למרות ההתעצמות מבחינה כמותית, אוהדי יונייטד בעיר ובאנגליה להוטים אחר אהובתם הנצחית וחרדים לגורלה. זכורה עמידתם האיתנה נגד הבעלים מלקולם גלזר, התנגדותם לכך שהקבוצה תהיה בידיו של אמריקאי ומחאתם האקטיבית נגד עליית מחירי המנויים בכך שהחרימו משחקים ביתיים.

בזמן שבאירופה הכדורגל הופך למהונדס וסטרילי, ונהיה אט-אט משחק לעשירים בלבד, בדרום אמריקה בכלל ובארגנטינה בפרט, הכדורגל נשאר ברחוב. מלוכלך, ישן, עני, רעב. הכדורגל הוא דרך חיים, מפלט מהחיים, גדול מהחיים. קשה להאמין איך חמישה מהגרים איטלקים הקימו מועדון כדורגל, שצמח משכונת "לה בוקה" הענייה להיות הגדול והמצליח בחצי הכדור הדרומי.

כמות: עם השנים ההבדלים היטשטשו, אבל התדמית נותרה בעינה - בוקה מייצגת את העם, ריבר פלייט את המעמד הגבוה. המיתוס אומר ש"חצי מהעם ועוד אחד" אוהדי בוקה והוא לא רחוק מהמציאות. סקר שפורסם ב-2006 מצא ש-40% מהארגנטינאים אוהדי בוקה. "רק" 32% אוהדי ריבר. בכל העולם, מקולומביה ופרו, דרך ישראל ועד יפן ורוסיה, יש לבוקה מועדוני מעריצים.

אלימות: קחו אנשים עם דם חם, אפילו בזמן השינה, ותחברו אותם עם כדורגל, מה רציתם שייצא, נורבגים?

ססגוניות: טונות של סלילי נייר, שירי אהבה נוגים לקבוצה, יציעים דחוסים עד אפס מקום, משפחות שבאות למגרש, מראדונה קופץ ביציע, עמל, יזע, דם ודמעות. וגם צחוק, כי חייבים. בבונבונרה תקבלו את חוויית הכדורגל המסעירה של חייכם.

נאמנות: אוהדי בוקה רוכשים לרך הנולד מיטת תינוק בצבעי המועדון וסמלו מוטבע עליה, ולעצמם ארון קבורה בצבעי המועדון וסמל מוטבע עליו. בוקה, לחיים ולמוות.

החיבור בין דת לכדורגל נשמע הרה אסון, אבל הסקוטים הוכיחו שמדובר בשמחה כפולה. מילים לא יתארו את עומק הטינה בין אוהדי סלטיק לריינג'רס, ורק נזכיר את סיפורו של מו ג'ונסטון, שכיכב בקבוצה כחלוץ, עבר לנאנט ואז עמד לחזור לסלטיק פארק והכריז ש"סלטיק זה המועדון היחידי שאשחק בו". כעבור כמה ימים שינה את דעתו, חתם בריינג'רס והפך לקתולי הראשון מסלטיק שחצה את הקווים. האוהדים כינו אותו "מוג'ו". ה"ג'ו" הוא קיצור של "יהודה איש קריות", הבוגד האולטימטיבי. אופ"א הכתירה אותם כ"אוהדים הטובים בעולם". הנה, אפילו יש הכרה מוסדית.

כמות: הקבוצה מייצגת את הדת הקתולית ולה אוהדים בכל פינה בעולם, מטוקיו דרך פרת' ועד צפון אמריקה, שם בסיס איתן של מיליון אוהדים קנאים גרם למועדון להנפיק ב-2003 כרטיס אשראי עם סמל הקבוצה.

אלימות: למעט העימותים עם ריינג'רס, מתנהגים למופת, במשך השנים קיבלו אוהדי הקבוצה עיטורים מפיפ"א ואופ"א על "התנהגותם הספורטיבית למופת ונאמנותם יוצאת הדופן".

ססגוניות: הכל מכל. שירים, דגלים, חצאיות, וויסקי, אך גם שנינות ועוקצנות סקוטית טיפוסית.

נאמנות: אחרי הקבוצה, לכל אשר תלך. בגמר גביע אופ"א 2003 כ-80 אלף אוהדי סלטיק שטפו את סביליה, למרות שהאיצטדיון הכיל רק כ-52 אלף מקומות. זה נגמר בהפסד. סלטיק עבורם היא התקווה ומפח הנפש, החומרים להם מכור הסקוטי הממוצע.

השלט "כאן זה אנפילד" במנהרת השחקנים, לפני העלייה לכר הדשא, מזכיר לשחקנים, של ליברפול ושל היריבה, שהם נמצאים באיצטדיון הביתי מכולם, החם מכולם, האוהב מכולם, המרגש מכולם. מכאן תצא, כמו אומר השלט לכדורגלן, ואז תשמע את המנון הקבוצה עוד משנות ה-60, "לעולם לא תצעדי לבד", מושר בפי עשרות אלפי האוהדים, האוהדים שלעולם תומכים בקבוצתם גם אם היא לא לוקחת אליפות כבר 20 שנה, או מפגרת 3:0 בגמר ליגת האלופות. כאן תשמע, תראה ותריח אותם, ותבין מדוע אוהדי דורטמונד, סלטיק והרבה קבוצות אחרות מחקים אותם, כאן תחזה בתשוקה שלהם ותרגיש את השינוי הגדול שעברו מאז אסון הייזל, תחוש את הנחישות שהוטבעה בהם עוד מהימים של שנקלי, כאן, כדורגלן יקר, תיזכר בחלום ההוא שלך, שמשותף לכל כדורגלן עלי אדמות - לעמוד במנהרת השחקנים, מתחת לשלט "כאן זה אנפילד" ולשמוע את שירת "לעולם לא תצעדי לבד".