דרכים

מחווה מיוחדת לשלמה ארצי לכבוד יום הולדתו השישים:

היינו שישה, כתוב על הקיר,
נשארתי אחד אם סופרים גם אותי,
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו

ארסן ונגר אמר אחרי המשחק ש"הוא לא התרשם ממה שהוא ראה". מצ'לסי, הכוונה. הוא צודק, אין שום דבר ספקטקולרי בדרך שבה צ'לסי מנצחת, אבל גם הוא יודה שזו בדיוק העוצמה שלה. צ'לסי היא פשוט קבוצה חזקה, פשוטו כמשמעו. ההגנה ומרכז השדה שלה מורכב מחבורת בריונים שלא נותנים אפילו לקבוצה עם כלים התקפיים כמו ארסנל להגיע למצב ראוי ובהתקפה יש לה כלים קטלניים כמו דרגובה ואנלקה שלא מתמסמסים עם שטויות מול השער.

מעולם לא החזקתי מאנצ'לוטי, ולמרות שהיושר האינטלקטואלי דוחק בי לפרגן לו, אני חושב שבסך הכל שוב מדובר במקרה של להיות במקום הנכון בזמן הנכון (שזה, כשלעצמו, כישרון לא מבוטל). הוא לא עושה עם צ'לסי שום דבר שאברם מפתח תקוה לא הצליח לעשות. האמת שמי שמגיע לו את הקרדיט הכי גדול הוא אחד, ז'וזה מוריניו. הפורטוגלי, אבי אבות הציניקנים, בנה את צ'לסי של אברמוביץ' בצלמו ובדמותו- קבוצה צינית שיודעת בדיוק מה היא רוצה להשיג ומשיגה אותו.

וכן, גם אני, שחולק עם ונגר את אותה פילוספיית כדורגל רומנטית, שותף לתסכול שלו.

"Fuck of to Kirkby- the City is all ours!" (אוהדי ליברפול אתמול בדרבי).

קצת עצוב לגלות שבצמרת הכדורגל האנגלי הנוכחית כבר לא נשאר מקום לקבוצות שכונתיות. מעבר למקום החמישי שהשיגה בשנים האחרונות תחת דייויד מויס, למעשה אין לאברטון לאן להתקדם. הסיכוי אולי האחרון שלה בעתיד הנראה לעין להצטרף לליגה של הגדולים קיבל בשבוע שעבר מכה אנושה, כשהתוכניות לבניית אצטדיון חדש בקירקבי שבפאתי ליברפול נדחו על ידי הרשויות.

בסיטואציה שכזו קשה למצוא מאיפה להמריץ את השחקנים כל עונה מחדש כמו שמויס עושה בדרך פלא כבר שבע שנים, ולכן הנפילה העונה היתה די צפוייה. לפחות אתמול בדרבי, כשמוטיבציה לא חסר, חזינו לתשעים דקות באברטון של מויס במיטבה - קבוצה שטורפת את המשחק בתשוקה אדירה וגם מציגה לא מעט רגעים נאים של כדורגל. התוצאה בסיום היתה 0:2 לחובת הבחורים של מויס, אבל הסטטיסטיקה אף פעם לא מספרת את הסיפור בכדורגל.

הניצחון הגדול של בארסה באל-קלאסיקו הושג עוד לפני שריקת הפתיחה. אל מול הפלורנטים של פרס העמידה הבלאו-גראה הרכב שכלל שבעה (שבעה!) שחקנים שגדלו במועדון. ברצלונה היא ההוכחה שגם בעידן שבו הכסף מחלק תארים בכדורגל, עדיין אין תחליף לדרך. בארסה היא מועדון קוהרנטי, עם אופי ואתוס מובחן שעובר כחוט השני מהאוהד ביציע הכי גבוה בקאמפ-נואו ועד לילד בקבוצה של עד גילאי תשע. אז זה אולי נכון שעם הכסף שפלורנטינו ודומיו מביאים ריאל אולי תצליח לנצח פעם או פעמיים באל-קלאסיקו ואולי גם לקחת אליפות כשבארסה תתפוס עונה חלשה, אבל הפער בין ברצלונה לבינה הוא פער של שנות דור, לא של שער אחד.

עם כל האהבה שלי לארסן ונגר, חייבים להודות שהוא נשבה קצת בקונספציה של עצמו. לא לטעות, אני עדיין מאמין גדול בכדורגל של ארסנל וחושב שאפשר לזכות איתו בתארים, אבל תמיד חייבים לשמור על איזון מסויים. ארסנל הנוכחית היא קבוצה רכה מדי וכך לא תוכל לאיים באמת על האליפות. לארסנל הגדולה של תחילת העשור היה, בנוסף לגאונים כמו הנרי ופירס, גם בריון דמות פטריק ויירה שטיפל בכל מי שניסה להתעסק איתם. ונגר השתעשע הקיץ ברעיון להחזיר את ויירה למועדון, אבל יותר משהוא צריך את ויירה המקורי הוא צריך ויירה חדש. והוא צריך גם שחקנים עם קצת יותר אופי. פברגאס, למשל, לא מצליח מאז הפציעה להגיע לרמות שניתן לצפות ממנו וחמור מזה מבחינת ארסנל, גם עם סרט הקפטן לא מדובר במנהיג אלא בשחקן שטוב כשהקבוצה טובה אבל כזה שנעלם כשלא הולך.

ארסנל מייצגת אתוס דומה לזה של ברצלונה אבל ההבדל בתוצאות נובע מהעובדה ש- א. אנייסטה וצ'אבי הם הראשונים שיחפשו את הכדור כשלא הולך, ו- ב. יש להם את הקייטות וה-יה-יה טוראים שיודעים להכניס את הסטופקס עם כל הלב כשצריך (ולא בכדור).

חייבים לפרגן לפלגריני על מה שהוא מנסה לעשות בריאל, אני רק לא בטוח שזו היתה כוונת המשורר. בקצרה, פלגריני מנסה להפוך את ריאל לסוג של צ'לסי - קבוצה שחונקת את היריבה וכובשת את השערים שלה בהתקפות מהירות של שניים או שלושה מתקיפים. ואכן, מבחינה הגנתית, איזה שינוי מהשישיה שהקבוצה הקודמת של ריאל חטפה אך בקלאסיקו הקודם. מצד שני, בהתקפה אין לה את השחקנים לשחק בסגנון הזה: קאקה הוא שחקן שצריך את הכדור ברגליים, הוא במיטבו כחלק מקבוצה ששולטת במשחק ומניעה את הכדור (ברזיל, מילאן). רונאלדו לעומת זאת יכול להתאים באמת לסגנון משחק של עקיצה בעשרים שניות אבל הוא עדיין לא בכושר. רוצה לומר- הסיכוי של ריאל לעשות משהו השנה יקום וייפול על מצב הרוח ומצבו הפיזי של כריסטיאנו.

איזה כיף לדעת שהשקעת מאתיים ומשהו מיליון יורו בשביל להיות תלוי בקללה של איזה מכשף, אה פלורנטינו?

ההיסטוריה תדע לספר שלקראת סוף השנות התשעים של המאה העשרים, כנראה עקב אילוצים כלכליים, החלו במועדון הכדורגל של ליברפול להעסיק בתפקידים שונים במועדון אנשים ללא הכשרה מקצועית רלוונטית. כך יצא שאת תפקיד המאמן איישו באותם שנים אופה באגטים צרפתי, מלצר ספרדי שמנמן ופיקולו איטלקי (טוב, הפיקולו עדיין לא הגיע, אבל תודו שזו התפתחות טבעית של העלילה, לא?!).

אין, אבל אין, שום סיבה שבעולם שליברפול תגיע למפגש מול היריבה העירונית האומללה ותיראה כאילו היא המועדון הקטן בעיר שבא לגנוב תוצאה במבצרה האימתני של האחות הגדולה והמאיימת. באנגליה לא יקראו הבוקר למשחק חוזר והפרלמנט האירופי לא ייתכנס לדיון מיוחד, אבל מבחינת הצדק הפואטי מה שליברפול עשתה לאברטון לא פחות חמור ממה שעשה הנרי לאירים. להיפך, לזכותו של הגאון הצרפתי ייאמר שהוא לפחות עשה את זה בסטייל.

שישה, כתוב על הקיר,
נשארתי אחד, אם סופרים גם אותי,
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו.