אפקט הפחד

פחד. יותר מטקטיקה, מהברקות אישיות, ממסי, מרונאלדו, פלגריני, גווארדיולה או פרז - פחד, הדבר שמחלחל בגוטי לנוכח ספר בלי תמונות, ישלוט בקמפ נואו.

הנימוס מחייב להתחיל במארחת. קבוצתית, ברצלונה מפחדת קודם כל מעצמה. אחרי שהגעת לאוורסט, השאלה היא לא האם תרד אלא מתי. אף אחד לא זוכר זאת יותר טוב מהקטלאנים, הסקפטים, החשדנים ומלאי החששות מטבעם. במחזור האחרון בילבאו הלחיצה את בארסה כל כך, שאירוע בלתי סביר בעליל התרחש: צ'אבי ניסה למסור לאינייסטה, אבל הכדור הלך, שומו שמיים, החוצה. "כדור הארץ נטה על צידו, נהרות התייבשו ושוק המניות נפל", כתב פיל בול; "זו הייתה הפעם הראשונה שמסירה של צ'אבי לא הגיעה לשחקן של בארסה מאז 2006, על פי האגדה. האם זו תחילת הסוף"?

שאלה דרמטית כל כך, מעיתונאי רציני כל כך, הייתה תלושה לחלוטין לולא הפחד מחוסר היכולת לשחזר את העונה שעברה. הפחד הזה נראה מוחשי פתאום, כאשר דווקא רגע לפני שהאויבת הנצחית מגיעה לביקור, היא גם מתייצבת בראש הטבלה. טכנית, זה קרה לפני קצת יותר משנה, אבל בהתחשב בכל מעללי בארסה מאז, זה מרגיש כאילו הפעם האחרונה שריאל הוליכה את הליגה הייתה בעידן אחר לחלוטין של הכדורגל העולמי – אז, כשעוד שיחקו עם כדור כתום, כשהכח וינה הייתה מעצמה, אולי אפילו בימים בהם מאלדיני היה בנוער.

כתוצאה מיידית של התחושה הלא מוכרת הזו, העיתונות הקטלאנית עברה לפני המשחק מול אינטר למצב האהוב עליה, הלקוח ישירות מקומדיית נעורים הוליוודית: הצהרה היסטרית ש"אנחנו לא בפאניקה". "אוהדי בארסה", זעק "ספורט", "פחד הוא עבור הפחדנים". לאחר שאיפות נוספות מהמשאף יצאה ההצהרה כי מסי אומנם נפצע מול בילבאו, אבל מול מוריניו יהיו "100,000 מסי-ם". אולי מתוך הבנה שהחיזיון הזה עלול דווקא לייצר ולא לשכך פחד, הודיע העיתון בניסיון שקוף של שכנוע עצמי: "אנחנו חייבים לתת אמון במאמן ובשחקנים שהעניקו לנו את העונה הטובה ביותר בהיסטוריה".

אז התקשורת מסביב ייצרה מהומת אלוהים, אבל גווארדיולה, כהרגלו, לא מצמץ אפילו לרגע, ועם מסי וזלאטן על הספסל ביטל את אינטר על המגרש. ולפתע, לקראת מדריד, אותה תקשורת ממש התנהגה כאילו לא פקפקה לרגע – "תצוגה של אלופים", הכריזו באותו "ספורט"; "מונדו דפורטיבו" חגג את העובדה שגווארדיולה נהנה "מקבוצה מלאת ביטחון ומוטיבציה, משחקנים שמרגישים חשובים ומשני כוכבים שיהיו טריים למשחק הגדול". האם זה אומר שהכל בועה תקשורתית? האם במדריד, כפי שזעפו ב"מונדו דפורטיבו" הקטלאני, פשוט ממשיכים ב"טקסי ההפחדה מול הקבוצה היחידה בהיסטוריה [של הכדורגל הספרדי] שזכתה בטרבל?"

לא לגמרי. נכון אומנם שכשמדובר בבארסה כקבוצה, אין מומחה גדול יותר מגווארדיולה בלוודא שהמצב הפסיכולוגי בחדר ההלבשה הוא הטוב ביותר שבגדר האפשר. אבל העניינים בכל זאת מסובכים יותר. מעבר לעובדה שבארסה פשוט לא נראית חדה עד כה העונה כפי שהייתה ברוב המוחלט של העונה שעברה, ישנו גם, ספציפית לקראת הקלאסיקו, החשש מאינדיבידואלים. משחקי המפתח מוכרעים על ידי שחקנים עם נוכחות, והשאלה היא למי יש יותר כזו. במישור הזה, שתי הקבוצות גם יחד מפחדות.

הפחד ההדדי היה שם כמעט תמיד. בריאל, עונה אחרי עונה, לא ידעו את נפשם לנוכח צילו של אטו, גם משום שהאיילה הקמרונית הפכה לפומה של ממש לאור הרצון העצום להוכיח דווקא מולם; בבארסה שיקשקו מוואן ניסטלרוי בעונה הראשונה של קאפלו וידעו למה; בריאל שקשקו מרונאלדיניו בשיאו וידעו למה, ממש כפי שהם רועדים מול מסי היום. השנה, בברצלונה עוד לא החליטו האם לחשוש מקאקה, שעד כה, למרות ניצוצות לפרקים, דומיננטי יותר מול השופטים מאשר מול היריבות. אבל כן בטוח שהם מפחדים פחת מוות מכריסטיאנו רונאלדו, שלהגעתו לא הפסיקו לייחל בקיץ הקודם. ולכן יש כאן כמובן נעלם מכריע, בשני הצדדים. אף אחד לא באמת יודע כמה זמן ישחקו איש הג'ל ויריבו הקטן-גדול, איזו יכולת יציגו, והאם הם דווקא יפגעו בקבוצה בניסיון לנצח את המשחק לבד (אההמ, רונאלדו, אההמ).

יחד עם זאת, תאמינו או לא, המשחק לא תלוי רק בשניים הללו. בשתי הקבוצות יש שחקנים אחרים עם נוכחות, שגם משכיחים, במידה מסוימת, את דעיכתן של דמויות מפתח, אפילו בתפקידים אחרים על המגרש. בבארסה הנרי נהיה זניח יותר ויותר, אבל כוכבו של אינייסטה רק הולך וזורח. בריאל, לסאנה דיארה נראה פתאום כאילו הוא לבש את החולצה הלבנה כבר כאשר ראול עלה מהנוער, במובן החיובי ביותר, בעוד שהקפטן נראה כאילו הוא עצמו כבר שכח מתי זה קרה, במובן השלילי ביותר, זה שבו תכתיבי הגוף המזדקן מביסים גם את הרצון העז ביותר. אלו רק שתי דוגמאות בולטות מני רבות. אם יש משהו אחד שהופך את הקלאסיקו הזה למסקרן ביותר מזה שנים, זוהי בדיוק התחושה שעל המגרש יהיו כל כך הרבה שחקנים שמסוגלים לזהור דווקא ברגע האמת. אבל כמה מהם באמת יעשו זאת?

השאלה הזו מציבה חובת הוכחה כבדה יותר דווקא בצד של ריאל. אם הגלקטיקוס 2 רוצים להיות היסטוריים כמו הגלקטיקוס 1, הם חייבים להראות את הנוכחות שכוכבי גרסת המקור ידעו להראות ברגעי האמת, אז, עוד בטרם הזדקנו, נשחקו ונפצעו. זה נכון לא רק לגבי פיגו, זידאן, רונאלדו, או ראול. רוברטו קרלוס לא רק היה בועט טילים בליסטיים במשחקים האלה, הוא לא היה מאבד כדור. זה נגמר בקול ענות חלושה כאשר אטו קיבל ממנו גול מתנה. אם מרסלו אי פעם יהיה רוברטו קרלוס האמיתי ולא סתם מרסלו, הוא יצטרך להראות זאת בקאמפ נואו. אישית, נדמה לי שהסיכוי שזה יקרה שווה לסיכוי שמשה פייגלין יוביל את מרצ בבחירות הקרובות, אבל אני מוכרח להימנע מתחזית, פשוט לאור כמות הנעלמים. חלקם, כאמור, קשורים לפציעות. אבל חלקם קשורים פשוט לאופי שטרם נבחן.

צ'אבי אלונסו ובנזמה, למשל. האם בארסה תגלה שהיא פוחדת גם מהם? או שהשניים הולכים להיות כאלה שרק מבליחים לעיתים, לאורך המשחק ולאורך העונה, כמו רובן או רוביניו, או פשוט כשחקנים שלעולם לא יהיו טובים מספיק, כמו סניידר, או (גרוע מכך) ואן דאר וארט? נעלם אחר הוא ההגנה של ריאל: אלביול סולידי, פפה חולש על הרחבה, אבל סרחיו ראמוס עדיין לא מציג את אותו הלהט שאיפיין אותו לפני שנתיים ושלוש (להט שפיקה, אגב, מציג גם מציג בצד השני). מול ההגנה הזו יתייצבו, כנראה, שני שחקנים שזהו הקלאסיקו הראשון שלהם – פדרו ו(להבדיל) זלאטן. מי מכל אלו יראה נוכחות ומי ייראה כמו טירון עם הלם בקו"ם? זו שאלת המפתח, מעבר לרגליים של מסי ורונאלדו.

לסיום, אי אפשר לדבר על פחד בלי להזכיר את עמדת המאמן. בבארסה, כאמור, הדבר האחרון שאפשר לומר על גווארדיולה זה שהוא מפחד. כל מי שחושב אחרת מוזמן להיזכר בתוצאה של המפגש האחרון בין שתי הקבוצות, בבירנבאו, אותו משחק אליו בארסה הגיעה עם יתרון שצומק לנקודה, מול ריאל שלא הפסידה 18 מחזורים רצופים. גווארדיולה שלח את כל השחקנים שלו פשוט לנוח לפני המשחק, בזמן שכמעט כל מאמן אחר היה מעביד אותם עד צאת הנשמה. במשחק עצמו, חואנדה ראמוס, מנגד, ניסה לאיים כדי להסתיר את פחדיו, עם קו הגנה שהיה קרוב יותר לוואלדז מאשר לקסיאס. משום מה נדמה לי שאתם זוכרים את התוצאה הסופית.

ההפסד ההיסטורי ההוא, עם הדמעות בעיניו של ראול, חרץ סופית את גורלו של ראמוס. האם הפסד יחרוץ את גורלו של פלגריני? אמנם פלורנטינו פרז ו"ביטחון תעסוקתי" הולכים ביחד בערך כמו גוטי וגבריות מסוקסת, אבל דווקא כאן אפשר להמר: כל עוד יהיה מדובר בהפסד לגיטימי, להבדיל מתבוסה משפילה, התשובה היא לא. פלגריני יקבל עוד הזדמנויות, ובניגוד לשוסטר בשנה שעברה, לעולם לא יוציא מהפה הצהרה דוגמת "אי אפשר לנצח את ברצלונה" (גם כי בניגוד לשוסטר הוא באמת רוצה להמשיך לאמן את הקבוצה).

האם זה אומר שהצ'יליאני לא מודאג? כל מי שראה את השקיות המתרחבות תחת עיניו שבוע אחרי שבוע, יודע שהוא מודאג בהחלט. ה"אלקורקונסו", שתפח במדריד למימדים מיתיים, ממשיך לרחף מעל ראשו; התקשורת בבירה ממשיכה לרטון על הכדורגל הנרפה שריאל מציגה, לייחל לכך שהוד כריסטיאנותו יושיע אותם, וגם למאמן אחר שיחבר באמת את חלקי הפאזל שדון פלורנטינו, בכוחו הנשגב, סיפק בקיץ.

אבל הקמפיין התקשורתי הזה כבר נמשך כל כך הרבה זמן, עד שהוא למעשה מביס את עצמו. כאשר אתה חייב לבנק שלושים אלף, נהוג לומר, יש לך בעיה עם הבנק. כאשר אתה חייב לבנק שלושים מיליון, לבנק יש בעיה איתך. ופלגריני כבר נמצא בחוב כל כך כבד לנוכח עול הציפיות הבלתי אפשרי, שהוא באופן אירוני יכול להיות רגוע, עד כדי כך שהוא מרשה לעצמו להעיף את גוטי הסורר ליציע (סליחה, לנפות אותו בגלל "פציעה").

אולי בגלל זה העיתונאים במדריד היו מוכנים לעזוב את פלגריני, ולו לרגע אחד, כדי לחשוף את חששותיהם מברצלונה. בין מחמאות לתצוגה מול אינטר למחאה (עם אכזבה שהוסוותה באופן קלוש ביותר) על כך ש"מוכרים לנו סיפורים על פציעה של מסי", היה מקום גם לוידוי מפורש: "מה שבאמת מפחיד את מדריד", כתב אלפרדו רלאנו, העורך הראשי של "אס", "זה שבארסה תזכה בליגת האלופות בבירנבאו".

פויול מניף את גביע אירופה לאלופות בברנבאו יהיה דבר חסר תקדים באמת. פלורנטינו פרז ימכור את משפחתו לישמעאלים כדי למנוע דבר כזה. ולא, זה לא משנה שמדובר בשני מפעלים שונים; הפסיכולוגיה מחברת הכול. וזוהי עוד סיבה חשובה לכך שהקרב בקאמפ נואו יכול להיות יוצא דופן באמת: אנחנו רק בנובמבר, ובכל זאת כל כך הרבה, אולי יותר מכל קלאסיקו פותח בכל עונה עד כה, מונח על כף המאזניים. מוכנים?