פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פגישת מחזור

        חלק משחקניו קצת מאכזבים ולא ברור מי מהם יהפוך, אם בכלל, לפרנצ'ייז פלייר. ועדיין, אסף רביץ מתמוגג ממחזור דראפט 2008

        אחת התופעות החשובות והלא מספיק מדוברות של העונה שעברה היתה מחזור הרוקיז המדהים. בלי ציפיות, התנפל עלינו מחזור ענק שהתעלה על כל ציפייה אפשרית. לפחות שלושה שחקנים נראו כמו סופרסטארים בהתהוות ומאחוריהם הייתה כמות אדירה של שחקנים יעילים שתרמו יותר מהצפוי כבר בעונה הראשונה. השיא היה בהופעת הפלייאוף של דרק רוז מול בוסטון: הבחירה הראשונה נראה כמו פרנצ'ייז פלייר לכל דבר והשאיר אותנו עם טעם של עוד (ועוד, ועוד).

        ועכשיו תריצו קדימה את הקיץ, ואת החודש הראשון של העונה. ילדים חדשים מלהיבים אותנו כעת. מחזור הפוינט גארדים של 2009 מספק כמה ניצוצות בעצמו, זאת למרות שהשחקן שאמור היה להיות ההיי-לייט של המחזור בלייק גריפין - עוד לא מצא דרך לפתור את קללת הקליפרס כדי לשחק. בינתיים, שחקני השנה השנייה נשארים מעט בצל, וחלקם לא עושים את הקפיצה המיוחלת. מצד שני, כל יום שעובר מראה באיזור מחזור עמוק מדובר. זה הסיפור שלהם.

        כוכב אחד לא מעז

        הסיבה המרכזית לשקט היחסי בו מתקבל אחד המחזורים העמוקים אי פעם היא שמחזור 2008 עדיין לא העמיד פרנצ'ייז פלייר שאפשר לסמוך עליו. סופרסטארים נוטים לבצע קפיצת מדרגה בעונה השנייה ולהפוך לכוכבי NBA בכל קנה מידה: לברון קפץ מ-21 ל-27 נקודות עם שיפור בכל קטגוריה, וויד מ-16 ל-24 עם שיפורים דומים, דרון וויליאמס הפך בעונה השנייה לפוינט גארד גדול, ברנדון רוי ביצע שדרוג מכובד וקווין דוראנט, סופרסטאר בהתהוות, ביצע קפיצת מדרגה משמעותית בעצמו. יש כמובן גם דוגמאות אחרות (כריס פול השתפר דווקא בעונה השלישית ודוויט הווארד הפך למפלצת ברביעית), אבל ברוב המקרים העונה השנייה היא עונת מבחן חשובה לשחקנים גדולים.

        הציפייה הייתה שדרק רוז יהיה הלברון, הוויד, הכריס פול של מחזור 2008, זה שיבצע את קפיצת המדרגה ויהפוך לסופרסטאר אמיתי בליגה השנה. אחרי עונת רוקי נהדרת ופלייאוף ענק, רוז אמור היה לשים את עצמו לצד נאש, פול ודרון כחלק מעילית הרכזים בליגה, אך במקום זה נפצע בתקופת ההכנה ולא נכנס היטב לעונה. כרגע המספרים שלו בירידה, קשה להצביע על יותר משני משחקים באמת טובים שלו והבולס מתפרקים במסע חוץ במערב כשתבוסה רודפת תבוסה.

        את בשורת הפרנצ'ייז פלייר לא ניתן למצוא גם בשום מקום אחר. אחרי עונה ראשונה גדולה משלו, או ג'יי מאיו קיבל על הראש את אלן אייברסון בקיץ ועושה רושם שהוא עדיין בשלבי התאוששות. ראסל ווסטברוק ממשיך לעשות עבודה יפה באוקלהומה סיטי, אבל נאבק בעיקר על תואר הגלגל השני. ברוק לופז קיבל קבוצה בעל כורחו (פציעה של דווין האריס) ומספק מספרים נהדרים, הצגות מפלצתיות ופתיחת עונה היסטורית - מהסיבות הלא טובות. נכון לרגע זה – רגע מוקדם, בואו לא נשכח - אף אחד מהחבורה הזאת, כולל רוז, לא נראה כמו פרנצ'ייז פלייר עתידי מובהק או, מהזווית התקשורתית, אף אחד לא יכול לשמש כפנים של המחזור, כפרצוף שגורם לקהל הרחב להתעניין בו, ולחשוב על כל השאר.

        ממעמקים

        מצד שני, החיפוש האובססיבי אחר סופרסטארים לא עושה צדק עם השחקנים שהוזכרו בפסקה הקודמת. כל אחד מהם הוא כבר שחקן מפתח בקבוצה שלו, בשלב מוקדם מאוד בקריירה, ועדיין יכול להתפתח ליותר מזה. וכאן מגיע החלק המעניין: אם מחפשים שחקנים שתורמים באופן משמעותי לקבוצה שלהם אחרי שנה וחודש בליגה, מקבלים רשימה שלא רוצה להיגמר. אז קבלו אותם – בפסקה חדשה, פרט לרביעייה הנ"ל - לפי סדר הבחירות בדראפט:

        מייקל ביזלי מתחיל למצוא את המקום שלו לאחרונה ומתפקד על תקן הסקורר השני של מיאמי, קווין לאב הפך למכונת דאבל-דאבל בעונת הרוקי וכרגע פצוע, דנילו גלינארי תפס מקום בחמישיית הניקס ומספק שלוש שלשות למשחק, אריק גורדון קולע כמעט 20 נקודות למשחק מאז אמצע העונה שעברה ונחשב לאחד הכוחות העולים בקליפרס ובליגה, די ג'יי אוגוסטין הפתיע מאוד כרוקי מוצלח בשארלוט ומתקשה לשחזר את היכולת בינתיים, ג'ייסון תומפסון הוא כבר אחד השחקנים החשובים בסקרמנטו ומשחקני הפנים המבטיחים בליגה, ברנדון ראש סיים נפלא את העונה הקודמת ותפס מקום בחמישייה של אינדיאנה, אנתוני ראנדולף סובל מנלי בגולדן סטייט ומדי פעם מספק הצגת אול-אראונד שגורמת לאוהדים להזיל ריר, מוריס ספייטס פתח את העונה באופן פנטסטי בפילדלפיה והיה אחד המחליפים הטובים בליגה לפני שנפצע, רוי היברט מתפתח בשקט לסנטר ראוי לחלוטין באינדיאנה, ג'יי ג'יי היקסון קיבל צ'אנס בחמישייה של קליבלנד והתנפל עליו עם כמה משחקים נהדרים, ריאן אנדרסן השתלב בטבעיות מפתיעה כגבוה קולע שלשות באורלנדו, קורטני לי היה פקטור משמעותי באורלנדו בעונה שעברה וכרגע מתאושש מפציעה בניו ג'רזי.

        רגע, זה עוד לא נגמר. ניקולה באטום היה שחקן חמישייה והסטופר של פורטלנד בעונה שעברה ונפצע השנה, ג'ורג' היל מראה שיש לו המון כדורסל בכל הזדמנות בה טוני פרקר פצוע, דארל ארתור היה שחקן חמישייה קבוע ויעיל בממפיס בעונה שעברה וכרגע פצוע, דונטה גרין מתחיל לספק סחורה בסקרמנטו לאחרונה, מריו צ'אלמרס השתלט בקלילות על עמדת הפוינט גארד הפותח של מיאמי, לוק רישאר מ'בה א מוטה הפתיע כשחקן הגנה גדול במילווקי כרוקי הגם שהשנה מעט מתקשה, כריס דאגלאס רוברטס הופך לסקורר רציני ולאחד הכוכבים של ניו ג'רזי.

        אחרי שלקחנו אוויר והשתמשנו ברובו, ניתן לצרף ארבעה שחקנים נוספים שלא נבחרו בדראפט המדובר אבל התחילו לשחק ב-NBA ב-2008 ולכן נחשבים כחלק מהמחזור: גרג אודן נכנס נהדר לעונה הזאת וכבר לא כל כך מופרך להאמין שיתפתח לאחד הסנטרים הטובים בליגה, מארק גאסול מעמיד שורה הזויה ביותר (15.2 נקודות ב-62 אחוז מהשדה, 10.5 ריבאונדים, 1.7 גגות, 5.8 הליכות לקו), ואפשר לדמיין בסוג של רצינות שהוא ידיח את אחיו מהאולסטאר. רודי פרננדז ממשיך לעשות עבודה יעילה מהספסל של פורטלנד, וגם ארסן איליאסובה, אחרי קיץ נהדר בנבחרת טורקיה, תפס מקום בחמישייה של מילווקי ועושה שם עבודה טובה.

        למי שלא מתחשק לספור, עצרנו ב-28. עשרים ושמונה שחקנים שתוך שנה וחודש כבר מתפקדים כשחקני NBA לגיטימיים לכל דבר, ופחות או יותר שינו את פני הליגה. זאת כמות לא הגיונית לשלב הזה. יש מחזורים שלא מצליחים לייצר 10 קריירות NBA, מחזורים גדולים הם כאלה שמייצרים 20. לא זכורה לי, וכנראה לא הייתה אף פעם, התנפלות המונית שכזו על הליגה. ממחזור 2007 המדובר והמתוקשר צריך להתאמץ כדי להוציא 20 שחקנים, ולהם עוד יש פור של שנה; מחזור 2006 מתקשה להגיע ל-15.

        אמנם יש ברשימה הנ"ל 5-6 שחקנים שעדיין לא ניתן להתחייב על כך שיתקעו יתד בליגה, אבל אסור לשכוח שבדרך כלל מצטרפים עוד כמה שחקנים במהלך העונות הראשונות. בהחלט הגיוני שעוד נראה את ג'ו אלכסנדר, ג'ארד ביילס, ג'באל מגי, דיאנדרה ג'ורדן ואחרים מצטרפים לחבריהם ברשימה המכובדת.

        מחזור האנדרדוגים

        אם כך, הוא לא ייצר את הבאזז של המחזור שלפניו, מתקשה לעמוד בהייפ של המחזור שאחריו אבל מאיים להיות אחד המחזורים האיכותיים אי פעם. הוא שקט, יעיל ועומד בצילם של אחרים. גבירותיי ורבותיי, קבלו את מחזור האנדרדוגים.

        כיתת 2008 קיבצה כמה מהאנדרדוגים המעניינים של השנים האחרונות. בראש ובראשונה יש לנו, באופן טבעי, את גרג אודן שקרס תחת הציפיות והברכיים, ומתחיל לבנות את עצמו מחדש מלמטה. לידו נמקם את מייקל ביזלי, עוד שחקן שקרס תחת הייפ עצום ומתאושש מדכאון שפקד אותו בקיץ. גם או ג'יי מאיו נלחם בתדמית השחקן הבעייתי וצריך להוכיח כל הזמן שהוא כוכב לגיטימי בליגה. ראסל ווסטברוק ואריק גורדון זוכרים מצוין שאף אחד לא הבין למה הם נבחרו כל כך מוקדם, ברוק לופז זוכר נהדר את כל המנג'רים שויתרו עליו עד שנפל לבחירה עשירית, מריו צ'אלמרס ו-CDR ראו איך ההצלחה במכללות לא עזרה להם להיבחר בסיבוב הראשון, מארק גאסול נתקל בצל של פאו בכל מקום אליו הגיע וקורטני לי גורר אחריו את החטאת הליי-אפ בגמר ואת הויתור של אורלנדו עליו בקיץ.

        פרט לדרק רוז, אף אחד מכוכבי המחזור לא זכה לדרך המלך; כולם סוחבים איתם מאבקים, אכזבות וביקורות. אולי זה גם מה שעזר להם להגיע בשלים כל כך ל-NBA, אולי זה מה שיעזור להם בהמשך - ביחד וכל אחד לחוד - להמשיך להרגיש שיש להם מה להוכיח ולנצל את התחושה הזאת כדי להשתפר עוד יותר. אותי, לפחות, ממש לא יפתיע אם בעוד 15 שנה ידברו על מחזור 2008 בנשימה אחת יחד עם מחזורים גדולים כמו 1984 ו-1996.