מוליכת היקום המקביל

לאורך כל הסיבוב הראשון של בית 3 ביורוליג, שרר בלבול מסוים סביב יכולותיה האמיתיות של מכבי תל אביב. מצד אחד, היא לא הרשימה במיוחד; מצד שני, היא הפסידה רק פעם אחת, בהפרש דחוק ובמגרש חוץ קשה. מצד אחד, נראה היה שהיא מנצלת את הבית החלש ביותר ביורוליג; מצד שני, אחרי הניצחון ברומא התקבלה התחושה שהקבוצה רוויית המגבלות יכולה להתחבר וללכת רחוק, למרות הכל. מאז קרו שני דברים: רומא הובסה בלובליאנה והתגלתה כגימיק חולף, בעוד מכבי גברה על מארוסי במשחק עלוב, שהבהיר שבעיותיה אקוטיות.

אמש (חמישי) התברר מה קורה כשמכבי מתקשה באלמנט העיקרי שבו היא מצטיינת עד עתה - קליעה מחוץ לקשת. בערב של שלוש מ-15 מקו השלוש, כל הפגמים שלה בלטו עוד יותר. בהגנה, היא לא מצליחה לתרגם את השומרים האישיים הטובים שלה ל-40 דקות אפקטיביות. הגארדים חוטפים נהדר, אבל מתקשים לעצור חדירה לטבעת ולבלום פיק אנד רול בצורה יעילה.

העובדה שפיני גרשון בחר לשמור כמעט בכל המחצית השנייה אזורית בווריאציות שונות היא בגדר הרמת ידיים, נוכח חוסר היכולת של שחקניו לעצור שחקנים מהדרג השלישי בהגנה אישית. מכבי ניצחה לבסוף בעיקר מפני שהיוונים לא היו מוכשרים דיים כדי לתרגם 19 ריבאונדים התקפה ליותר נקודות קלות, וקלעו באחוזים נמוכים מבחוץ.

בצד השני של המגרש הבעיה חמורה יותר. נדמה שגם גרשון מחפש את הנוסחה המנצחת: ביום שני בגליל מכבי התבססה באופן כמעט מוחלט על משחק גב לסל של גארדים, בעוד אתמול היא שיחקה בעיקר פיק אנד רול. בכל שיטה התקפית, היא סובלת מהידיים הרועדות של אידסון, מהתרומה הלא יציבה של הגבוהים (לאמפה פרח אתמול אחרי שכמעט לא שיחק ברומא) ומקבלת ההחלטות הבעייתית של אנדרסון ופרקינס. התוצאה היא דקות ארוכות של אובדן עשתונות מוחלט כמעט בכל ערב.

בשלב הזה של העונה, גרשון יכול לעשות ניסויים, להשתמש בלחץ על כל המגרש, לתת דקות חשובות לדריק שארפ הגריאטרי ולהעניש את אנדרסון ופישר על תגובה כועסת לחילופים. אלא שגרף ההתקדמות של מכבי אטי והבעיות לא נמחקות. בינתיים, מכבי ראשונה בבית, אבל התחושה היא שהיא עושה זאת ביקום מקביל לליגת היורוליג האמיתית, זו של ברצלונה, ריאל ופנאתינייקוס. זו שבה משלמים ביוקר על כל טעות.