עם הזמן נהיה יותר קל

בן שיחי הסתכל עלי במבט חסר סבלנות ותהה בכנות: "למה אכפת לי אם אלול מקבל מענק עליה או לא? מה זה מעניין אותי בכלל? למה זה צריך לעניין אותך?". לרגע ואפילו שניים, חשבתי שאולי הוא באמת צודק. באמת, למה צריך להטריד אותי אם יניב אלול קיבל מענק עלייה או לא? באמת, למה זה צריך להעסיק אותי אם בונפלד ומסיקה יקבלו שכר אחרי שיפרשו. באמת, למה זה צריך לעניין אותי מי צודק כאן במאבק המשפטי שעתיד להתחולל ביניהם לבין המועדון ? למה באמת? אף אחד מהם הרי הוא לא מקרה סעד ואני בכלל אמור לאהוד קבוצת כדורגל ולהתעניין אך ורק בכדורגל.

המסקנה אליה הגעתי לבסוף היא שקצת כמו במקרה של לואי ה-14, כאוהד כדורגל אני חש שהקבוצה זה אני. זהות קוראים לזה היום. זו כנראה הסיבה שמטריד אותי לראות שחקנים שנשלחים לנערים א' או כשהקבוצה שלך מתנערת בצורה שכזו משחקן שגדל אצלה או מכל שחקן אחר. אלול, בונפלד או מסיקה - אתה הרי לא היית נוהג ככה. החדשות הטובות הן שעם הזמן זה מפריע לך פחות, החדשות הרעות הן שזה תמיד יפריע לך.

כמה דקות לפני המשחק מול מכבי תל אביב, שירת ה-"אלעד עולה" בוקעת לפתע מהיציע. האם מישהו מנסה להתריס כאן, אני שואל עצמי ומגלה למטה, בטיילת הייחודית ליציעי וסרמיל, את בונפלד, אלעד בונפלד, שהגיע לצפות במשחק בשער 5. כשאתה חושב על זהות, אתה חושב על זה בדיוק. על שחקנים שאוהדים את הקבוצה, כאלו שהיו יושבים לידך ביציע אם לא היו שחקנים. כאלה שיחזרו לשבת לידך אחרי שיפרשו ממשחק פעיל. בונפלד מסיים להצטלם עם אוהדים ונעלם בחגורת האדם. אני מרים את הראש ומעיף מבט לדשא, מחפש עליו אוהדי הפועל באר שבע ומגלה שם רק עוד אחד כזה.

לא עוברות כמה דקות מתחילת המשחק, והתחושות מתחברות לכדי מועקה. אתה מביט עליהם, על האנשים האלו עם החולצות האדומות, כל השחקנים האלו, ותוהה: הם יודעים כמה כל אחד מהצופים שסביבם היה מוכן לתת על מנת להיות שחקן בהפועל באר שבע במשחק כזה? הם יודעים על כמה הון יוותרו אותם צופים בשביל הזכות הזו? האם הם קולטים זאת או שעבורם זה עוד יום במגרש ועוד עונה בקריירה? על פי איך שזה נראה במגרש, כנראה שלא ממש.

לפחות יש חלק חיובי בכך: מכבי ת"א מחוררת לנו את הרשת וזה לא מרגיש אותו דבר. זה לא אותו כאב. אי אפשר להגיד שאני לא עצוב למראה עוד כדור מפרפר ברשת של קאלה המסכן, אי אפשר גם להגיד שלא אכפת לי, אבל אני גם חייב להודות שזה חורך הרבה פחות את הלב. בעידן ללא זהות בכדורגל, הייאוש נעשה הרבה פחות מייאש. החדשות הטובות הן שעם הזמן זה מפריע לך פחות, החדשות הרעות הן שזה תמיד יפריע לך.

ואולי זה ראם, שבא איתי לראשונה העונה למשחק, שמעלים את תוגת ההפסד. בחלק האחרון של הגארבג' טיים הוא החדיר את הידיים הקטנות, הקרות והחמודות שלו מצווארון החולצה לגב ושאל "נעים לך אבא?", פתאום שכל מה קורה על המגרש הפך להרבה פחות לא נעים.

זה לא היה משחק לקחת ממנו משהו, ובכל זאת אקח את התמונה של ראם שעתיים קודם לכן, כשהוא קופץ על הכיסא ושר. באופן כמעט ביזארי, אני מאחל לו שכשהוא יגדל הוא יקפוץ ביציעים של אצטדיון מהאלף הנוכחי וישיר להפועל באר שבע עימה הוא חש זהות מוחלטת, ושכשיגיעו הפסדים שכאלו הם ממש יצרבו את ליבו. שהוא לא יתעניין למה יניב אלול לא מקבל מענק עלייה ומדוע לבונפלד מגיע שכר.

תאחלו לו גם שבסיום משחקים של הפועל באר לא ידווחו יותר על אבנים שנזרקו על אוטובוס היריבה. זו הפכה לאחרונה להיות מסורת מכוערת שבסוף כל משחק באים כמה אידיוטים ומנפצים את שמשות האוטובוס של אוהדי היריבה. אפשר אם רוצים להאשים את המשטרה, זה קל ואולי זה גם לא תלוש מהמציאות. אבל הנהלת הפועל באר שבע וארגוני האוהדים שלה חייבים לפעול נגד הטרור הזה שמחרב את השם לאלפי אוהדים מצוינים. הגיע הזמן להפסיק ולהתנער מאחריות. יש עדיין אנשים כמו לואי ה-14 שחושבים שהקבוצה זה הם ואירועים כאלה רק מביישים אותו.