ניצח את גוטמן, עדיין לא את הסטריאוטיפ

יש, בהחלט יש מה לדבר על שינוי. בשבועיים האחרונים אף אחד לא הבין למה אבי נמני התעקש על כל כך הרבה משחקי אימון בזמן פגרת הפלייאוף, אבל דווקא שם, במיני מחנה אימון הזה, הוא השיג כמה דברים חשובים: הראשון, עיצוב מערך ברור שבו קבוצה לוחצת, קבוצה מתגוננת וקבוצה תוקפת. הרווחים בין השחקנים צומצמו והרעיונות ההתקפיים הובהרו לכולם ולא רק לכמה פרטים. גם ההזזה של גיז'רמו ישראלביץ למרכז הקישור ההתקפי הוסיפה מעט דבק, נתנה מעט איזון ומכבי נראתה פחות כמו רבע קבוצה שרק תוקפת ושלושה רבעים שרק מתגוננים. בכל עמדה נמני מיקם שחקנים שיודעים לעשות קצת מהכל, אבל במחזורים הקרובים הם יצטרכו לעשות קצת יותר מזה כדי שזה לא יראה כמו אפיזודה מקרית.

נמני כנראה הבין באותו מרתון משחקי אימון, שאחרי שנה בתפקיד אף אחד חוץ ממנו לא יציל אותו. כמו בדרבים הגדולים, נמני ידע להריח בזמן את הקרשים ואם ישכיל להביא קשר אחורי ברמה גבוהה לצד שרן ייני, בתוספת החזרה של מאור בוזגלו, לא רק בבאר שבע יחזרו לפחד ממכבי. המשחק בבאר שבע יכול בהחלט להיות נקודת ציון מקצועית חשובה בדרך של מכבי תל אביב, אבל לא לפני שמכבי תנצח את הבעיה העיקרית שלה. הבעיה המנטלית. אם בשבוע הבא מכבי לא תעשה במכנסיים מול מכבי חיפה, אם גם בשבוע הבא נמני יבין שאפשר להתעקש על ניצחונות ודרך במקביל, לא רק נדבר על שינוי אלא גם נכריז עליו.

השבוע, משום מה, חזרה אל שולחן הדיונים של התקשורת הסוגיה המעייפת של שחקן ערבי בבית"ר. לתקשורת לא שינתה העובדה שאבירם ברוכיאן הוציא הודעה שהוא עדיין דבק בעמדתו למרות הפגישה המפגרת שלו עם "לה פמיליה", גם לא זה שאין אפילו מועמד ערבי היפותטי להגיע מתישהו לבית"ר, רק כדי לפרוק זעם על שחקן חביב אך תמים, שחשב שאפשר לצאת בסדר עם כולם בסוגיה כל כך מורכבת. במסגרת הפסטיבל הידוע מראש קיבלנו כמובן כתבה מספר 1001 עם ראשי ארגון האוהדים שנהנה להתהדר בקיצוניות שלו, אותם כובעי גרב שנועדו להפחיד, אותן דעות נגד שנועדו להטיף מוסר ואותה חגיגת רייטינג קלה להשגה. ועל מה? ועל חשבון מי? אם אלי אוחנה, האישיות שהגיעה למעמד הכי רם בהיסטוריה של בית"ר, לא עשה זאת. אם ארקדי גאידמק, מי שתמיד שם קצוץ על בית"ר והחזיק את המועדון בביצים, אמר בתחילת הדרך שהוא רוצה שחקן ערבי ואחרי חודש התקפל. אם כבר, מוטב היה לשאול איך מועדון מרשה לקפטן שלו ללכת בכלל לפגישה כזו עם ארגון מפגר שכזה. מי שמכוון את האש הזו לקורבן תמים כמו ברוכיאן, רק מפחיד שחקנים אחרים לומר דברים עקרוניים בנושאים כאלה שמתנגשים עם ספורט.

בסיטואציה בה בית"ר נמצאת, היא בכלל לא יכולה ולא צריכה לחשוב על דברים כמו שחקן ערבי. המועדון עדיין לא הבטיח את קיומו, עדיין לא מצא את דרכו. אין לו בעלים. אין לו מגרשי אימונים. אין לו עתיד פיננסי ברור, אין לו מסגרת ניהולית רצינית ויציבה. התעסקות בדברים אחרים רק תפורר אותו יותר מבפנים. מי שרוצה מעט שפיות בבית"ר ירושלים, צריך להתחיל באותה מסגרת ניהולית. רק שם מצוי הסיכוי לשינוי. ביום שיהיה לבית"ר ירושלים בעלים שלא רק מחפש פרסום וכוח אלא גם ירצה לפרוס את חסותו על המותג, ברגע שבית"ר תפסיק לפלרטט עם עידן הבעלות הפרטית ותאמץ לעצמה את חוקי המשחק, יהיה באמת על מה לדבר ואפילו בשביל מה לקוות. בית"ר, לא רק בסוגית הערבי, עדיין תקועה בעבר, וכדי לצאת ממנו היא צריכה להתחיל בדברים הבסיסיים. בלחם, לפני התורה. בלי בעל בית אמיתי למועדון הזה, בלי חוק, סדר ואכיפה, הכוח של הילדים השובבים האלה מ"לה פמיליה" תמיד יגבר על הכוח של השאר. בלי שבית"ר תמצא בעל בית, אין טעם להמשיך לדון בנושא הזה כי שום דבר לא יזוז לפני כן.

שמכל המאמנים שגיא עזורי עבד איתם, הקבוצות שלו הכי דומות לאלו של אלי אוחנה. גם אצל אוחנה האשימו שחקני הגנה אומללים במקום לבוא בטענות למסגרת הקבוצתית הרופפת, לפערים בין מערכי הקבוצה והסגנון הדי שכונתי.

1. המחזור האחרון חשף שני דברים מעניינים שנוגעים למצבת המאמנים בליגת ה-16. תחילה, המחזור הדגיש שני מאמנים ראויים וטובים שתחת הגרסה החדשה של הליגה סופסוף מקבלים צ'אנס להראות מה הם שווים – אלי כהן מרעננה וירון הוכנבוים מעכו. שני מאמנים שמוציאים מקסימום ממינימום. אבל אז קיבלנו את פארסת המאמנים שלא רוצים לאמן את הפועל פתח תקווה והקרב המרגש על שירותיו של פרדי דוד, שקצת הקהו את האופטימיות. פתאום התברר שלא רק שאין לנו מספיק קבוצות ראויות להרכיב ליגה של 16, אין גם 16 מאמנים ראויים. מקרים כמו שביט אלימלך בהפועל פתח תקווה כנראה לא יהיו אפיזודה חולפת וקבוצות יצטרכו להתחיל לגדל לעצמן ולנו מאמנים חדשים.

2. ואם כבר קבוצות ראויות ואם כבר ליגת 16. אז לפני שתמהרו להסיק מסקנות רציניות ראשונות מהניסוי הזה בסוף העונה, תתחילו להתכונן לעולות החדשות. קבוצות כמו עירוני רמה"ש ועירוני בת ים כבר בשער. כדאי להתאזר בסבלנות.

מכבי תל אביב – מכבי חיפה

בשבועות האחרונים, בצדק רב חייבים לומר, מתגלגלת לה מועמדותו הטבעית של אלי גוטמן למשרת מאמן נבחרת ישראל. הגם שיו"ר ההתאחדות די נעול על הבאת מאמן זר, סוגיית גוטמן לנבחרת הגיעה כבר לרמה של דיון סוער בתקשורת. אם מישהו פספס, נשוב ונאמר שגוטמן הוא בהחלט מועמד ראוי שלוזון חייב לקחת עדיין בחשבון, אבל משום מה, לא מובן מדוע אותה רוח שהעלתה את גוטמן אל שולחן הדיונים לא עשתה זאת גם עם אלישע לוי. אם גוטמן ראוי, גם אלישע לוי ראוי, והעובדה כי שמו של מאמן מכבי חיפה נפקד מבנק המאמנים שהתקשורת מגלגלת, רק ממחישה שאותה תקשורת עדיין חיה את התדמית הישנה של אלישע לוי, ועל כל סימן שאלה שהיא הציבה בפני גוטמן היא תציב עוד שניים בפני אלישע.

אלישע לוי, מתברר, צריך לעבוד הרבה יותר קשה בדרך להכרה. אם מועמדות גוטמן מתבססת על התוצאות באירופה, אז כנראה שמישהו שכח שגם אלישע לוי ניצח יריבות אוסטריות בצורה די מרשימה. אם מישהו סבור שגוטמן מוציא יותר מחומר השחקנים שלו, מותר שייזכר שאלישע לוי לא היה זה שקיבל כל שחקן שרצה בקיץ האחרון. אם מישהו משווה בין ראפיד וינה וסלטיק, לבאיירן מינכן ויובנטוס, כנראה רק שבוי בתדמיות. שלא תטעו: אין כאן ניסיון לפקפק במועמדות המוצדקת של גוטמן, רק תהייה למה שוכחים בדרך את אלישע ובסופה תשובה ברורה: סטריאוטיפים, סטריאוטיפים, ועוד פעם סטריאוטיפים. המחמאות שמאמן מכבי חיפה נוהג לקבל עדיין מעט מזויפות ועמוק בפנים התקשורת עדיין נושמת את אלישע לוי הישן.

יכול להיות שגוטמן באמת ראוי ממנו, אבל לא יכול להיות שבמשחק השמות הזה ישכחו את מי שניצח את מאמן הפועל תל אביב בעונה שעברה בקרב על האליפות, ואת מי שהכניע אותו בנוקאאוט בקרב בין שתי הקבוצות בתחילת העונה בעזרת חבורת ילדים רעבים. כנראה שהמחסומים של אלישע לוי בדרך להכרה הכנה והאמיתית הרבה יותר מסואבים ומקובעים מאלו של מאמן הפועל תל אביב. גם אם ינצח בבלומפילד את מכבי תל אביב וישווה את מניין הניצחונות הגדול ביותר מפתיחת העונה לזה של מכבי תל אביב 93/4 ומכבי חיפה 2005/6, אלישע לוי יהיה רחוק מהנחלה. אולי רק אליפות שנייה (ואיזו נקודה מול באיירן בחוץ – אל תבנו על זה) תקרב אותו לשם. אולי.

בני יהודה – הפועל תל אביב

השבוע פרסם הכתב משה בוקר מהארץ ידיעה לפיה יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, מתכוון למשוח את בן משפחתו גיא לוזון למאמן הנבחרת הצעירה. ללוזון הגדול, באופן חריג, לא תהיה הפעם בעיה להצדיק מקצועית את המהלך, גיא לוזון הרוויח בבני יהודה את מעמדו כמאמן נחשב ומוצלח בפני עצמו, כך שלא ברור למה לו לוותר על זה כל כך מהר. הרבה יותר נכון מבחינתו להמשיך ולבנות את עצמו דרך הליגה, דרך הפרויקט שלו בבני יהודה, דרך טיפוס נכון והדרגתי במעלה הקריירה והקבוצות ורק בעוד עשר שנים לחשוב על הכורסאות הנוחות, המרדימות ולעתים מסוכנות של נבחרות ישראל השונות. ללוזון, אם הוא מחשיב את עצמו כמאמן צמרת לעתיד, יש עוד הרבה פסגות בדרך לפני שהוא חושב לנוח. הבאה שבהן: לנצח סופסוף משחק גדול מול יריבה גדולה בארץ. במקרה של הפועל תל אביב, גם תיקו יהיה טוב.