אלג'יריה, אינשאללה

יש כמה דברים, בעיקר בעלי חיים, שלעולם יצליחו להפחיד אותי אפילו דרך הטלוויזיה. תנינים, למשל. אני מקבל חלחלה כשאני רואה אליגטור אימתני דופק ספרינט במים וכולא בלסתותיו אנטילופה מסכנה. גם צרעות, עכבישי טרנטולה או עכברושי ביבים הם לא להיט. ממש לאחרונה נוסף לחיי סרט אימה חדש שהחל לרוץ לי בראש – נבחרת מצרים, ובמיוחד המאמן שלה, חסן שחאטה, חוגגים העפלה למונדיאל.

לא ראיתי את הקרב בין מצרים לאלג'יריה בשבת. הוא שודר ב-MBC, ערוץ שאינו חלק מהחבילה שלי. במקום זה הסתפקתי בערב אירופי טכנוקרטי ומנומס, שכלל מפגש עייף בין פורטוגל לבוסניה, משחק צפוי בין אירלנד לצרפת וזוועתון בלתי רגיל בין אוקראינה ליוון (אפשר ששתיהן לא יגיעו למונדיאל?). רק למחרת צפיתי בתקציר, רכבתי על מרבד הטירוף (מהבחינה הזו, אין על השדרים הערבים, פשוט אין), ראיתי את התמונות מהמגרש ומחוצה לו. גלי האמוק באצטדיון בקהיר הגיעו עד לסלון שלי בתל אביב. בשולי התמונה, הבחנתי בשחאטה בעל השפם העבה. שחאטה הוא אחד מאותם אנשים שמפחידים במיוחד כשהם כועסים ומפחידים הרבה יותר כשהם שמחים. בחיוכו הרחב, המבהיל, הוא נראה כאילו זה עתה פקד בסרט ג'יימס בונד על השמדתו של העולם בלחיצת כפתור, תוך שהוא פורץ בצחוק רועם ומדושן, כשמסביבו פמליה רחבה אחוזת טירוף.

הציור של שחאטה שתקוע אצלי בראש הוא לא גחמה סימבולית, הוא מבטא שאט נפש אמיתי. המצרים באמת מפחידים אותי, עוד מאליפות אפריקה, שבה זכו במגרשם בעזרת שיפוט ביתי מפוחד ב-2006. אפשר לטעון מצד אחד, שמתק השפתיים והפוליטיקלי קורקט, שחצו מזמן את האוקיינוס האטלנטי ועברו מארצות הברית ליבשת הישנה, גרמו לפלייאוף האירופי להיראות כמו חיקוי חיוור למשחק בין מצרים לאלג'יריה, שביטא את כל התשוקה והפונדמנטליזם שמרגשים אותנו בכדורגל. מצד שני, בואו נודה על האמת: אוטובוסים מנופצים, שחקנים פצועים, טרור ואווירת פחד גורמים רק למחשבה אחת: מדובר בערימה של ברברים, ושום מילה מתיפייפת אחרת לא תעזור כאן. הטענה המצרית, לפיה שחקני אלג'יריה בדו את סיפור זריקת האבנים, מזכירה לנו כל מני טענות המוכרות מעימותים אחרים שקורים קצת יותר קרוב לכאן ונוגעים אלינו. כן, מעיניים ישראליות זה מקבל פרספקטיבה כזו.

משחק מכריע בין נבחרות שכנות מכל יבשת הוא לא עסק אסתטי, אבל חוסר אסתטיקה וטעם רע הם חלק אינטגרלי מעולם הכדורגל. כשזה כבר עולה מדרגה לאווירה של ג'יהאד, ההתמודדות עם הסיטואציה קצת יותר מורכבת. תשאלו האם זה לא שונה ממשחק טעון בליגת העל, בין, נניח, בית"ר ירושלים לבני סכנין? זה שונה, כמותית ורעיונית, כי ההמון בקהיר לא נתן הרגשה שמישהו יכול להשתלט עליו. ולא שהאלג'יראים, שעשו טרור למצרים במשחק הראשון, הם טלית שכולה תכלת. הם נכנסו בהתלהבות לאווירת הפוגרום והציתו בתי עסק בקהיר, פתחו בהצהרות מלחמה משלהם, אבל אתם יודעים – כמו שופט כדורגל שרואה רק את השחקן שדחף ולא את זה שהחל בפרובוקציה, מצרים היא זו שמצטיירת בסיפור הזה כבאד גאי. אם התלבטתי עד שבת מה לראות, הערב אין לי ספק שמכל המשחקים שישודרו, זה יהיה הכי מעניין.

זו לא הצטעצעות וזעזוע של "אכן, תמונות קשות", זו פשוט תחושת קבס נטולת צורך להתנצל בפני שכנינו מדרום. אל הפרימיטיביות הזו אפשר להוסיף את הזחיחות שבה הם שרויים ואת השמחה של תושבי עזה, שמעוררת עוד יותר את ניצני האנטגוניזם. אחרי הניצחון בשבת, כבר מיהרו בקהיר להכריז שהם בדרום אפריקה והפכו את עצמם לשנואים עוד יותר, ואותי לאחרון אוהדי אלג'יריה. הגיע הזמן להסיר את המסכות – יהיה כיף חיים אם מצרים תישאר בבית, כיף כמעט כמו להיזכר בנגיחה של מארק רייט מאנגליה, שהעיפה אותם ממונדיאל 1990 אחרי שהיו כפסע משמינית הגמר. חסן שחאטה והגווארדיה שלו מפחידים אותי כשהם כועסים ומצמררים אותי כשהם שמחים. מעניין מה יעשה לי לראות אותם מדוכדכים.