השאלה

    הפיאסקו של אלן אייברסון בממפיס היה ברור וצפוי, אבל כעת קשה שלא לתהות שני דברים: מה צופן העתיד, ואיך נתייחס לעבר

    • אלן אייברסון
    אסף רביץ

    האמינו לי, הייתי מוכן לוותר בשמחה על התייחסות לנושא החם והכאוב ביותר בליגה העונה לשם אלן אייברסון; אין שום דבר כיף בלראות את AI מתרסק והופך לבדיחה. בניגוד לסטפון מארבורי, למשל, כאן הבדיחה הפסיקה להצחיק עוד לפני שמישהו סיפר את הפאנץ'-ליין. עם זאת, חשובה היא כן, ולכן ניגע בה על אף הכאב. ככה זה: כשאחד הכשרונות הגדולים שידעה הליגה ב-20 השנים האחרונות מגיע לתחתית של התחתית, חשוב להבין איך זה קרה.

    נתחיל מהסוף. לפני כשבוע אלן אייברסון עזב את ממפיס - בה חתם הקיץ לעונה אחת בתמורה לשלושה וקצת מיליון דולרים - כאשר ההסבר הרשמי היה "עניינים אישיים". אייברסון עדיין שייך לגריזליס, אך לא נמצא עם הקבוצה. עניינים אישיים זה אכן טוב ויפה, אך לאף אחד אין ספק בנוגע לסיבה האמיתית לנטישתו – לפחות עד שזו המעורפלת תוסבר: "התשובה" לא מרוצה ממעמדו כשחקן ספסל, וכנראה לא ישוב לשחק בממפיס לאחר ששותף בשלושה משחקים של הקבוצה בלבד. שמועות אחדות טוענות שהוא שוקל אפילו פרישה, בעוד אחרות מבטיחות שישוב, ובקרוב.

    (תוכן מקודם)

    השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

    בשיתוף Foody
    לכתבה המלאה
    לאף אחד אין ספק בנוגע לסיבה האמיתית לנטישתו – לפחות עד שזו המעורפלת תוסבר: "התשובה" לא מרוצה ממעמדו כשחקן ספסל, וכנראה לא ישוב לשחק בממפיס (צילום: AP)

    אנטיתזה לליגה

    הנקודה העצובה באמת? אף אחד לא היה מופתע מהפיאסקו האחרון. בעוד שלכל העולם, אשתו והסבתא הסנילית שלו היה ברור לחלוטין שאייברסון הולך לקבל תפקיד משני בגריזליס, AI עצמו היה משוכנע שהוא מגיע על תקן הכוכב המושיע. דיווחים מאז העזיבה דיברו על חוסר תקשורת מוחלט בינו לבין ראשי ממפיס, כולל המאמן ליונל הולינס איתו אייברסון לא דיבר כלל. חוסר התקשורת הזה הוא ההסבר העיקרי לכך שאייברסון חתם בממפיס מלכתחילה; כל מי שניסה לתקשר איתו במהלך הקיץ בו חיפש בלי הצלחה בית חדש, הבין מיד שאייברסון לא משדר על אותו גל עם מעמדו המדרדר. רוב הג'נרל מנג'רים בליגה השקיעו את מירב מאמציהם בהתחמקות מהסוכן שלו, בעוד המעטים שכן גיששו נבהלו וברחו. רק המנהלים של ממפיס לא עמדו בפיתוי המפוקפק, כאשר התירוץ שלהם הוא שהם לא שהו בכדור הארץ ברוב התקופה המדוברת. אה, וגם: הוא מוכר חולצות, אז למי אכפת מהשאר?

    בשנתיים שלפני ההגעה לאלביס-טאון, אייברסון ראה את פילדלפיה מצליחה יותר עם אנדרה מילר מאשר איתו, את דנבר הופכת מקבוצה מגוחכת ונטולת חשק להפתעת העונה מהרגע שצ'ונסי בילאפס החליף אותו שם, ואת דטרויט מתפרקת מהשנייה בה נחת בקבוצה. לא מדובר בצירוף מקרים; אם נלך עוד קצת אחורה, נמצא את AI מסתכסך עם כל מה שזז בפילדלפיה, גורם לעזיבה סיטונית של מאמנים ולא מצליח לשפר או לקדם אף אחד מהשחקנים שעברו בסיקסרס בתקופתו. אם היינו עוצרים כאן, ההשוואה למארבורי הייתה נראית מושלמת.

    כדי שזה לא יקרה, חלילה, בואו נתחיל הפעם מהתחלה. אלן אייברסון נבחר ראשון ע"י פילדלפיה באחד הדראפטים הגדולים בהיסטוריה, זה של 1996, ומהרגע הראשון שלו ב-NBA היה סופרסטאר ואייקון, היורש של ווילט צ'יימברלין וד"ר ג'יי בסיקסרס. בעשר עונות בפילי הוא היה רוקי העונה, אולסטאר קבוע ומלך הסלים ארבע פעמים למרות גודלו המזערי (1.83 מ'). השיא היה בעונת 2000/01, בה נבחר ל-MVP וסחב על הגב חבורה מוגבלת לגמר ה-NBA בפלייאוף ענק, כאשר הצגה אישית מדהימה שלו במשחק הראשון בגמר הביאה ללייקרס האימתנית את ההפסד היחיד שלה באותו פלייאוף. גם בכל פעם אחרת שהגיע לפלייאוף, AI ידע להתעלות; ב-62 משחקי פוסט-סיזן עם הסיקסרס הוא יושב על ממוצע של יותר מ-30 נקודות למשחק.

    אפילו יותר מהיכולת המדהימה לייצר נקודות, אייברסון נודע בתור אחד שנותן כל מה שיש לו בכל פעם שהוא עולה לפרקט; הוא היה משחק 40 דקות לערב בפול ספיד, נכנס לצבע בלי פחד, נופל וקם עשרות פעמים במשחק ומתיש את השומרים שלו. אפילו כשהסתבך מחוץ למגרש זה עבד לטובת התדמית שלו - הוא נתפס כמייצג של אותנטיות ותרבות שונה שהממסד, המשטרה ודיוויד סטרן פשוט לא ידעו איך לעכל - בגלל הגזענות הסמויה, ובגלל שאייברסון פשוט ייצג, יותר מפעם אחת, את ההיפך המוחלט לנורמה. השילוב בין יכולת, נשמה, אותנטיות ותפיסתו כקולם של המדוכאים הפך את "התשובה" לסמל תרבות אמיתי ולאחד הספורטאים הנערצים בעשורים האחרונים.

    אפילו כשהסתבך מחוץ למגרש זה עבד לטובת התדמית שלו - הוא נתפס כמייצג של אותנטיות ותרבות שונה שהממסד, המשטרה ודיוויד סטרן פשוט לא ידעו איך לעכל (צילום: AP)

    תורם לקבוצה ע"י כך שמשחק

    זה לא אומר שהכל היה דבש בתקופת השיא שלו, כמובן. כבר אז נשמעה ביקורת על המשחק האנוכי שלו, על כך שעם אחוזים רעים והמון איבודים הוא לא יעיל כפי שנדמה, על כך שתמיד הוא מוצא עם מי להיות מסוכסך, על העליות והמורדות ביחסים שלו עם לארי בראון – המאמן היחיד, פחות או יותר, שהוציא ממנו את המקסימום - ועל כך שהצוות המסייע האידיאלי עבורו מורכב מנגר, נפח, חוטב עצים, שואב מים ודיקמבה מוטומבו. לשחקנים אחרים זה לא היה מספיק. לאייברסון, כן.

    סימני השאלה שתמיד ליוו את AI הם גם הסיבה לכך שהנפילה שלו מכאיבה כל כך למעריציו. כל סיפור מטופש מכרסם באגדה שהוא היה, ומחזק את תחושת המבקרים שאף פעם לא היה לו את זה עד הסוף. את הצ'אנס בקבוצה עמוסת כשרון הוא קיבל בדנבר, אבל לא הצליח ליצור חיבור עם כרמלו, נראה חסר חשק והנהיג קבוצת הגנה עלובה שעשתה בושות מול הלייקרס בפלייאוף. בערך באותו זמן ובשלב דומה בקריירה קווין גארנט הגיע לבוסטון. לא צריך להזכיר מה הוא עשה עם הצ'אנס הזה ומול אותה הלייקרס באותו הפלייאוף.

    לאחר הפיאסקו בדטרויט, הפיאסקו בקיץ והפיאסקו בממפיס, קשה שלא להרגיש שמדובר בסך הכל בסממנים אבולוציוניים לכך שלאייברסון מאז ומתמיד היה חסר משהו מהותי ביחסים בינאישיים ובתפיסתו כחלק מקבוצה. לפני המשחק מול הלייקרס לפני שבוע (שהתברר כמשחקו האחרון. בינתיים) הוא נשאל על ההתאמות שהוא מבצע בממפיס וטען שהוא "לא מנסה להבין איך לתרום לאף קבוצה. אני תורם לקבוצה פשוט ע"י כך שאני משחק". הרי לכם, התורה על רגל אחת; זו תשובה שאייברסון היה נותן כשהיה אחד הכוכבים הגדולים בליגה, וזו התשובה איתה בחר לתת כעת, כשהוא שחקן משלים במקרה הטוב. הגישה הזאת יכולה להספיק כדי להגיע לגמר מקונפרנס בינוני וכדי לקחת משחק מקבוצה גדולה באמת, אך לא כדי להיות חלק מהקבוצה הגדולה ההיא, שחוגגת בסוף עם טבעת.

    ועכשיו אנחנו מגיעים לסוגיה המעניינת באמת. אלן אייברסון ייכנס בקלות להיכל התהילה וייזכר כאחד מגדולי הסקוררים ואחד השחקנים התחרותיים והנחושים ביותר ששיחקו כדורסל, אבל השנתיים האחרונות מבטיחות שהוא ייזכר גם כדוגמא לשחקן שלא ידע לתפקד כחלק ממערכת. אם לא מזמן ניתן היה לדמיין אותו מגיע לקבוצה גדולה בשיא הקריירה והופך לקבלן אליפויות, כרגע התחושה היא שהקריירה שלו הלכה במסלול הטבעי היחיד בו הייתה יכולה לצעוד: למטה.

    ראי ההיסטוריה ומשקפת העתיד

    ובכל זאת, אני נשאר עם שאלת "מה אם" אחת לגבי אייברסון: מה היה קורה אם הוא היה נוחת בקבוצה של פיל ג'קסון. התכונה שהפכה את הזן מאסטר לאחד משני המאמנים הגדולים בהיסטוריה היא בדיוק היכולת שלו להפוך סופרסטארים אנוכיים לשחקנים קבוצתיים שיודעים להפוך את החברים לטובים יותר ובעיקר לתפקד כחלק ממערכת מנצחת. מה היה קורה אילו קובי בריאנט, בן מחזור של אייברסון שלא מזמן נחשב ללא פחות בעייתי ואנוכי, היה מקבל את לארי בראון ואייברסון את ג'קסון? האם הכל היה נראה אחרת, או שאולי בקובי היה יסוד שמסוגל לשפר ולשנות בעוד שאצל אייברסון חסר משהו מהותי?

    השאלות התיאורטיות ייאלצו להישאר, כרגיל, פתוחות, מה שמשאיר אותנו עם השאלה המעשית - מה עכשיו? אין ספק שמעמדו ההיסטורי של אייברסון קורא לו לפרוש ולהימנע מצרות נוספות. הוא לא הוכיח יכולת לתרום מעמדה משנית או אפילו לקבל את המציאות בה הזריזות שלו אינה מה שהייתה ב-2001, אז מה הטעם בניסיונות נוספים שרק יביאו מפחי נפש גדולים יותר?

    אבל מי יודע, אולי מספר חודשים בחוץ, בשילוב עם רצף האירועים המביכים האחרונים, יצליחו לשנות משהו ולהביא את AI למצב בו הוא מסוגל לתרום, ולא רק להרוס. הסיטואציה היחידה שנראית הגיונית עבורו היא להגיע לקונטנדרית אמיתית שזקוקה לסקורר נוסף מהספסל (לעומת דטרויט של העונה שעברה, שהייתה קבוצה בירידה). הבעייה היא שחמש הקונטנדריות היחידות בליגה מרגישות טוב מדי לגבי עצמן מכדי לקחת הימור פרוע כזה – במצבן הנוכחי שלהן, ובמצבו הנוכחי שלו. היחידה שאולי תרגיש שהיא זקוקה להימור כזה בהמשך העונה היא קליבלנד, וזאת בהחלט יכולה להיות סיטואציה מרתקת, הגם נובעת מפאניקה טהורה. ותמיד קיימת האופציה של אירופה, עליה אייברסון עשוי להיות תפור, אבל קשה לדמיין אותו שוקל אותה ברצינות. אייברסון, אם כך, מעולם לא השתנה, וככזה הוא משאיר אותנו כפי שהשאיר אותנו בעבר: "תשובה" אחת, אלף שאלות.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully