עשור למשחק ההוא

    רגל אחת בחוץ: הקייטנה של הולמגרן

    פרק ראשון בסדרה של עידן מסר, המתחקה אחרי עונת 99'. וורנר רצה להיות המחליף של פארב, המאמן לא חשב שהוא יכול

    עידן מסר

    "אני רק רוצה לחזור הביתה, הביתה – לקנזס" (פרנק באום, "הקוסם מארץ עוץ", 1900).

    ליבה הגיאוגרפי של ארצות הברית משתרע בין נהר המיסיסיפי לבין מרגלות הרי הסלעים, שטח עצום בעל נוף חדגוני, שטוח וחסר כל ייחוד. השיפוע בו עלים פני הקרקע מעמק הנהר אל מורדות ההרים הוא כה מתון עד שלא ניתן להבחין בו כלל. במרחב אינסופי זה אין דבר שהעין יכולה להיאחז בו. שדות חיטה, תירס ושעועית משתרעים מאופק אל אופק, וביניהם משובצות מאות עיירות קטנות, מבודדות. תושבי העיירות, רובם ממוצא אתני דומה (גרמנים, שבדים, פולנים), ממעטים לפגוש אורחים מבחוץ וממעטים לצאת החוצה בעצמם. השקט והשגרה של המישורים הגדולים קיבלו מעמד מיתי באגדה האמריקנית היחידה, "הקוסם מארץ עוץ" של הסופר ממוצא גרמני, פרנק באום, המתחילה ומסתיימת בעיירה קטנה בקנזס. שם מוצגת החדגוניות כמתכון היחיד לאושר, והשינוי מוצג כטורנדו הרסני ואכזרי. מנגד, הצד האפל של החיים באזור – העוני, הבידוד, הנחשלות – הוצג במלוא העוצמה והכאב בספרו של הסופר הדגול ממוצא גרמני, ג'ון סטיינבק, "ענבי הזעם".

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה
    השינוי הוא טורנדו אכזרי, החד-גוניות היא אושר

    במאי קולנוע שגדלו באיזור השתמשו בנוף זה בסרטיהם באופן אפקטיבי ביותר. אלכסנדר פיין, יליד אומהה, נברסקה, הציג בסרטו "אודות שמידט", המתרחש בעיר הולדתו, דמות של גבר ממוצא גרמני בגיל הפרישה (ג'ק ניקולסון) עצמו אלמן ופנסיונר בהתראה קצרה מאד ואינו מצליח להגדיר את הטעם לחייו. האופק הנמוך והמרחבים הריקים של המערב התיכון משמשים איור מושלם לחוסר התוכן והתוחלת בחייו של גיבור הסרט. שמידט מנסה אמנם למצוא כיוון ורוח מחודשת על הרי הסלעים (קולורדו), אך מתאכזב וחוזר לנוף המוכר לו שבו המבט מכל כיוון הוא זהה בדיוק.

    האחים כהן, ילידי מיניאפוליס, הציגו את הנוף השטוח של מולדתם בשיאו של החורף בסרט הקלאסי-מרגע-הקרנתו "פארגו". בסרט, הקרוי על שם עיירה שכוחת אל בצפון דקוטה ומתרחש בעיירה שכוחת אל אחרת במינסוטה, משמשים המרחבים המושלגים כסמל ברור לשממה ולקור המקפיא שבנשמתם של שלושת הפושעים (סטיב בוסמי, וויליאם אייץ' מייסי, ופטר סטורמר השבדי). דווקא תושבי העיירה הקטנה והנידחת, השבדים והנורבגים המצחיקים והמגוחכים, מצליחים בזכות הפרובינציאליות המיושנת וערכיהם המסורתיים להתגבר על הרוע שמביאים "העירוניים" אל חיי הכפר הפסטורליים.

    בשוליים המזרחיים של המישורים, על סף ה"ציביליזציה" ולחופי המיסיסיפי, שוכנת העיר הקטנה ברלינגטון, אייווה. היא נוגעת בקו הגבול שבין אייווה לאילינוי, בין הערבות לארץ האגמים הגדולים. בעיר זו, המוגדרת כ"מיקרופוליס" עקב היותה מרכז עירוני עבור החקלאים שסביבה, משני עברי הנהר, נולד בשנת 1971 הילד קרטיס יוג'ין "קורט" וורנר למשפחה ממוצא גרמני. חייו של וורנר נעו במסלול ברור וישר כמו כביש כפרי בין שדות התירס. הוא שיחק והצטיין בקבוצת הפוטבול של בית ספר תיכון בסידר ראפידס, העיר הגדולה באיזור (כרך ענקי לעומת ברלינגטון); שיחק והצטיין בקבוצת הפוטבול של אוניברסיטת צפון אייווה בסידר פולס (כן, אפילו שמות הערים באייווה אינם מגוונים במיוחד); והמתין בקוצר רוח לשלב הבא, בחירה בדראפט 94' והזדמנות להשתלב בסגל של אחת מקבוצות ה-NFL.

    וורנר המתין, והמתין, והמתין, ואיש לא בחר אותו. הוא הבין באיחור מה את גובה החומה שעליה נאלץ לטפס : הוא שיחק בדרג השני של המכללות. הסקאוטים המקצוענים הניחו שהשחקנים הטובים הלכו לאוניברסיטת אייווה, הטובים פחות – לאייווה סטייט, והשאריות – לצפון אייווה. אף קבוצה לא היתה מוכנה לבזבז בחירת דראפט על ק"ב מהברווזון המכוער של המדינה. תואר שחקן השנה בקונפרנס (גייטוויי, קונפרנס שכבר אינו קיים) בו זכה וורנר בשנתו האחרונה באוניברסיטה לא עשה רושם על איש. הקבוצות העדיפו לבחור ק"ב איכותיים כמו הית' שולר, טרנט דילפר, דאג נוסמאייר, וג'ים מילר (נשמע כמו ההרכב השני של נבחרת גרמניה).

    וורנר בלע את הצפרדע וזמן קצר לאחר הדראפט חתם על חוזה שחקן חופשי עם גרין ביי, בתקווה לקבל מקום בסגל לעונת 94'. הוא התייצב במחנה האימונים ביולי מלא תקווה: אחרי הכל, גרין ביי היתה הקבוצה ה"גרמנית" של הליגה, ששיחקה בעיר קטנה מיושבת בעיקר בתושבים ממוצא גרמני, ושלאורך השנים כיכבו בה לא מעט שחקנים בעלי רקע דומה, ובראשם חברי היכל התהילה וולט קיסלינג, קלרק הינקל, ארני הרבר, פול הורנונג וריי ניטשקה. בקבוצה המייצגת את העיירות של המערב התיכון ודאי יימצא מקום למוצר כה מובהק שלהן. וורנר עדיין האמין ביכולתו גם אחרי אכזבת הדראפט, וחשב שיוכל לשכנע את קודקודי הפאקרס – המאמן ממוצא שבדי מייק הולמגרן והמנכ"ל ממוצא גרמני רון וולף – כי יש לו מקום כמחליפו של הק"ב הצעיר והסנסציוני, ברט פארב.

    הטונדרה הקפואה? הנזלת הקפואה

    גרין ביי 94' היתה קבוצה במסלול המהיר לגדולה. שנתיים קודם לכן הגיע המאמן הולמגרן – ענק משופם ומאיים שכאילו יצא מספר על חוטב העצים האגדי פול באניין – לקבוצה ביוזמתו של המנכ"ל הטרי וולף, לאחר שהיה שותף לפיתוחה של התקפת "החוף המערבי", כאחד מעוזריו של ביל וולש בעיר הולדתו, סן פרנסיסקו. הולמגרן היה מאמן הק"ב של הניינרס בשנים 86'-88', ומתאם ההתקפה בשנים 89'-91'. בתפקידים אלה היה מעורב מאד בפיתוחו של הק"ב החדש סטיב יאנג, ובהתאמת ההתקפה ליכולותיו של התופס הצעיר ג'רי רייס. הוא הביא את הידע שלו לגרין ביי במטרה לאושש את הקבוצה המהוללת שסבלה מ-25 שנה ללא אליפות. וולף והולמגרן היו אחראים לעסקה מבריקה עם אטלנטה, במסגרתה קיבלו ק"ב שכולו פוטנציאל בלתי ממומש, הקייג'ון ברט פארב ממיסיסיפי. בהתחשב בסגל התופסים המצטיין של הפאקרס, בראשות סטרלינג שארפ ורוברט ברוקס, החליט הולמגרן לנצל את יכולותיו יוצאות הדופן של הק"ב הבוסרי – זרוע אדירה, ניידות מאחורי קו ההתנגשות, נטיה לחפש את הזריקה הקשה – כדי ליצור סביבו התקפת מסירה מסוג חדש: יציר כלאיים בין התקפת החוף המערבי המוכרת לו היטב לבין "המשחק הפתוח" שאפיין את ליגת AFL הישנה והתקפת "אייר קורייל" בסן דייגו (שהופיעה במקביל להתקפת החוף המערבי).

    כך אירע, ששיטה התקפית שנועדה לחפות על תכונותיו החלשות יחסית של המוסר ג'ו מונטנה, "נתפרה" מחדש על ידי הולמגרן למידותיו של פארב, שהיה בדיוק ההיפך המוחלט מהק"ב של הניינרס. היישום בפועל של השיטה יצר התקפה שכמוה לא נראתה מעולם בליגה. פארב, ילד פרוע מעיירה קטנה ונידחת בסמוך לשפך הנהר הגדול, השתלט על הקבוצה כבר בתחילת עונת 92' ולא הביט לאחור. הניסוי הצליח מעל למשוער, ובעונה השנייה כבר החזיר הולמגרן את הפאקרס לפלייאוף. וולף המשיך במהלכיו המבריקים ומייד עם פתיחת עידן השחקן החופשי הביא לוויסקונסין את הרכש הנחשק ביותר – רג'י ווייט, מכונת הסאקס היעילה ביותר בליגה, ששדרג מיידית את הגנת גרין ביי והקנה לקבוצה איזון הכרחי.

    לכל השחקנים במחנה, ובכללם לוורנר, ברור היה שכל ק"ב מתמודד אך ורק על תפקיד השחקן המחליף. וורנר, שהדראפט לימד אותו שיעור בענווה, השלים עם המצב, והקדיש את זמנו ללימוד עקרונות התקפת החוף המערבי (של אגם מישיגן), ולצפיה בברט פארב יורה טילים למרחקים, כאילו בהתרסה כנגד עקרונות השיטה. פארב היה ידוע כפרא בלתי מרוסן: במהלך משחק בעונתו הראשונה בקבוצה החל לצחוק ללא מעצור באמצע תדרוך של הולמגרן על הקווים. לאחר שנרגע מעט הסביר למאמן ההמום שמה שהצחיק אותו היה הנזלת הקפואה בשפמו המפואר. הולמגרן וצוות האימון הבינו את הקשר בין אישיותו של פארב לבין הצלחתו, ונתנו לו חבל ארוך למדי. יתר השחקנים (ובוודאי וורנר שהיה שם על תנאי) לא קיבלו אפילו אינץ'.

    וורנר בהחלט לא היה לבד בחוויה הלימודית שלו: שני קוורטבקים נוספים התמודדו עמו על מקום בסגל. המועמד המוביל למשרת המחליף היה מארק ברונל, בחירת הסיבוב החמישי בדראפט הקודם, אתלט מעולה מאוניברסיטת וושינגטון שאופיו השקט והסולידי השלים את "הוריקן ברט". מאחוריו ניצב טיי דטמר, טקסאני חביב ונמוך קומה שהמיר דתו למורמוני במהלך לימודיו באוניברסיטת בריגהאם יאנג, ונבחר שנה קודם לכן (92') בסיבוב התשיעי. וורנר, כמי שלא נבחר כלל בדראפט, דורג אוטומטית במקום הרביעי בתרשים העומק של הקבוצה. אבל הוא לא איבד תקווה.

    הארבעה הודרכו על ידי מאמן ק"ב צעיר וחייכן ממוצא איטלקי בעל רעמת שיער שחור פרוע, שהגיע עם הולמגרן מהחוף המערבי. הוא האמין ביכולתו של וורנר אך לא ראה סיכוי רב שיעקוף את שלושת האחרים. הוא לא היה הטיפוס המעניין היחיד בצוות האימון. את התופסים המעולים הדריך צעיר בלונדיני ודק גזרה שסבל מבעיות שינה קשות, ולכן הגיע בדרך כלל למתקן האימונים בשעה 4:30 בבוקר כשהוא רוכב על אופניים, מנצל את השעות שעד הגעת השחקנים לתכנון מערכים ותרגילים. את הטייט אנדס הדריך שחקן קו לשעבר, אירי שמן ומשופם, שנדמה היה שבכל רגע יבקש להיכנס למגרש ולהתחיל לחסום בעצמו את שחקני ההגנה. החבר המוזר ביותר בצוות היה מאמן הסקנדרי: הוא התעניין בפוטבול הרבה פחות מאשר בגולף, ובכל רגע פנוי מיהר אל המסלולים לעוד כמה חבטות. וורנר שמע שבחורף, כשהתנאים בוויסקונסין אינם מאפשרים לשחק בחוץ, בילה מאמן זה את רוב זמנו במרתף מתקן האימונים, שם היה מסלול גולף פנימי מצומצם, והתרכז בשיפור הטכניקה שלו במקום בזו של חניכיו. בכל פעם כזו היה הולמגרן פונה בציניות אל מתאם ההגנה הקשיש, פריץ שרמר (עוד גרמני...), ואומר לו: "הוא לא יישאר איתנו עוד הרבה זמן. הוא צריך לעבור לקבוצה שמשחקת בשמש כל השנה".

    האמת כואבת

    אוגוסט חלף לו ועונת 94' ניצבה בפתח. הרגע המפחיד ביותר של המחנה התקרב: "הטורקי" ניגש אל השחקנים המיועדים לחיתוך מהסגל ואומר להם את המשפט הנורא מכל: "המאמן צריך אותך לשיחה, תביא את ספר התרגילים". וורנר היה אחד מהמנופים. לאחר שקיבל את הבשורה הרשמית מהולמגרן, נפרד אישית ממאמן הק"ב, שאמר לו בפשטות: "הפוטנציאל שלך בשמיים, אבל אתה עדיין לא מוכן להיות ק"ב בליגה".

    וורנר קיבל את הסטירה המצלצלת בהכנעה, ארז את חפציו ושב הביתה: לא לקנזס כמו דורות'י, אלא לאייווה. החלום שלו היה חי עדיין, אך הדרך להגשמתו לא הייתה ברורה לו.

    בוגרי מחנה קיץ 94' לא נותרו זמן רב מאוחדים בגרין ביי. מארק ברונל נותר מחליפו של פארב לעוד עונה אחת בלבד, ובשנת 95' עבר לקבוצת האקספנשן מג'קסונוויל והפך לק"ב הפותח והמצטיין שלה (עוד נשוב אליו בהמשך הסדרה). דטמר היה רשום בסגל הפאקרס אך לא פעיל כמעט במשחקים בעונות 94'-95' (וולף והולמגרן האמינו בהחזקת שני ק"ב פעילים בלבד) ובעונת 96' עבר לפילדלפיה, שם קיבל הזדמנות בהרכב והוכיח עצמו כמוסר בינוני למדי.

    גם עוזריו של הולמגרן לא איחרו לעזוב את מנהיגם למשרות רמות יותר. מאמן הק"ב החייכן, סטיב "מוץ' " מריוצ'י, הפך למאמן מצליח בסן פרנסיסקו והמשיך לשאת את דגל התקפת החוף המערבי עם הק"ב סטיב יאנג (בן נינו של בריגהאם יאנג) ויורשו ג'ף גרסיה. מאמן הטייט אנדס השמן, אנדי ריד, הפך למאמן מצליח (ומושמץ) בפילדלפיה, שם המיר את ק"ב ה"אופשן" דונובן מקנאב לגרסה חדשה של יאנג. מאמן התופסים הבלונדיני, ג'ון "צ'אקי" גרודן, הפך למאמן מצליח באוקלנד ובטמפה, שם שיקם את הקריירה של הק"ב הנוודים ריץ' גאנון ובראד ג'ונסון, והפיק מהם הישגים חסרי תקדים בזכות עקרונות החוף המערבי.

    ומאמן הסקנדרי חובב הגולף? הוא הגשים את נבואתו של הולמגרן ועזב לג'קסונוויל יחד עם ברונל. שם הקים יש מאין את ההגנה תחת המאמן הראשי טום קאפלין, שיחק גולף ללא הפרעה תחת שמש פלורידה, והניח את היסודות לקריירה מוזרה ובלתי הגיונית כמאמן ראשי, במהלכה הפסיד והפסיד ללא הרף, ובכל זאת נשאר בתפקידו. זהו כמובן דיק "9:7" ג'אורון, מאמנה הנוכחי של בפאלו.

    הולמגרן עצמו אימן בגרין ביי במשך שבע עונות, ואף שלא שחזר את הישגיו של וינס לומבארדי, הוביל את הפאקרס לשש הופעות רצופות בפלייאוף, שלוש אליפויות בית רצופות, שתי הופעות רצופות בסופרבול, ואליפות ליגה אחת. בעונת 99' (כן, גם בו עוד נפגוש בהמשך הסדרה) עבר לאמן את סיאטל, שם חזר להתקפת החוף המערבי המקורית, והצעיד את הסיהוקס להישגים הטובים בתולדותיהם. יורשו בגרין ביי, מייק שרמן, ביטל למעשה את ההתקפה הייחודית שנוצרה בתחילת שנות התשעים, והחליפה בהתקפת פליי-אקשן קטלנית (בסגנון דאלאס בימי "השלישיה") שנשענה על יכולת הריצה של אהמאן גרין.

    השפעת בוגרי החוף המערבי ומחנה קיץ 94' המשיכה להדהד ברחבי הליגה עוד שנים ארוכות, ובמקומות מסויימים – ממשיכה עד היום. עבור וורנר הייתה זו אוניברסיטה שניה, חשובה בהרבה מצפון אייווה – אבל תחלופנה עוד שנים ארוכות בטרם יוכל ליישם את מה שלמד בה על מגרשי הליגה. בסתיו 94' היה עדיין צעיר אלמוני מעיירה נידחת, לא פחות ולא יותר: עוד אחד ששיחק פוטבול במכללה ולא הצליח להתקדם לשלב הבא. עוד אחד שימיו הטובים, כך נראה, מאחוריו. ובכל זאת, הוא לא יצא מהמחנה בידיים ריקות. החודשיים האינטנסיביים שהעביר במחיצתם של ברונל הנוצרי האדוק, דטמר המורמוני ה"טרי", וכמובן הכומר הבפטיסטי/צייד הק"ב רג'י ווייט, השפיעו עליו עמוקות, ועם שובו לאייווה היה כבר בעיצומו של תהליך התקרבות לדת – תהליך שישפיע עליו ועל הקריירה שלו בדרכים רבות, חלקן בלתי צפויות.

    *בפרק הבא – ה"שורשים" של קוסבי.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully