הפציעה האמיתית היא בלב

כשהטלפון צלצל, טל בורשטיין בדיוק נכנס למונית שהייתה אמורה לקחת אותו הביתה לאחר עוד אימון בוקר שגרתי. על הקו הייתה אשתו, דנה. "מוני התאבד", הודיעה לו. ובורשטיין איבד את שיווי המשקל.

"הייתי בכזה שוק טוטאלי, שאמרתי לנהג לעצור בצד", מספר בורשטיין בשיחה עם וואלה! ספורט. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה על המשפחה שלי. וכל הזמן הזה רצות לי תמונות של מוני בראש. כשהגעתי הביתה ישר נכנסתי לאינטרנט וראיתי את כל הכתבות, ועדיין לא קלטתי את זה שהוא לא נמצא. עד עכשיו אני לא מעכל את זה. מבחינתי אני בעוד כמה חודשים חוזר לביקור בארץ, וישר מרים טלפון למוני. והוא עונה, ואומר 'מה קורה, בובל'ה'. לא הרגשתי כלום. פשוט כלום. אפילו המשפחה אמרה שהיא הייתה בהלם".

- והבנק?

"על זה אני לא רוצה לדבר".

קשה לנהל משברים בשלט רחוק. אבל אולי מוטב שכך; המרחק מאפשר לבורשטיין, שהצטרף רק באוקטובר לפואנלבראדה הספרדית, לצלוח את התקופה הזו בשפיות יחסית. "הכל חדש עבורי", הוא אומר. "אני צריך להתרגל לאגרסיביות, לאינטנסיביות. קצב המשחק כאן שונה לגמרי מאשר בליגה הישראלית. כל משחק הוא מלחמה, ממש כמו משחק יורוליג. יש מלחמה באימונים. לא ברמה של לכלוכים, אבל כולם מאוד רוצים ומאוד מתאמצים".

כשמכבי תל אביב, קבוצתו של בורשטיין בתשע השנים האחרונות, תעלה הערב על הפרקט ברומא, איטליה, הגארד הישראלי יהיה בבית עם המשפחה. אין בו געגוע לקבוצה של המדינה. "בערבי חמישי אני בדרך כלל באימון, אז אני אפילו לא חושב על מכבי. כשאתה לא נמצא בתוך העסק הזה, אתה פשוט לא חושב על זה. בכל יום כאן אני מגלה דברים חדשים ועדיין מנסה להתאקלם ולהשתלב במקום, במנטאליות. אבל האמת היא שהיה לי מספיק זמן להתכונן. כבר מאמצע העונה שעברה, בערך, הבנתי שבמכבי לא בונים עלי, שמשום מה הם פחות מעריכים אותי, וראיתי לאיזה כיוון הדברים הולכים.

"בקיץ היה דיבור, סוג של משא ומתן, אבל זה לא היה רציני. אני גם לא חושב שזה היה עניין של כסף. במכבי לא נתנו לי הרגשה שרוצים אותי. הרגשתי שזה לא נכון להישאר, שזה לא זה. כאילו, אחרי כל מה שעברתי איתם בשנה האחרונה, ועם איך שהתנהל איתי המו"מ, להישאר במכבי הרגיש לי קצת כמו לצאת ידי חובה. מכבי דיברו איתי על חוזה לשנה אחת, כאילו אני איזה שחקן צעיר, כאילו שאני שוב צריך להוכיח את עצמי. או שזה היה כי הם סתם רצו שאסתום איזה חור. ראיתי שזה לא רציני ולא נכון".

בעזיבה שלך היה אלמנט מסוים של בריחה, אמרתי לו. לא בהכרח ממכבי, אלא מישראל בכלל.

"בארץ כל הזמן התעסקו בפציעה שלי, וזה די נמאס עלי", אומר בורשטיין. "כל דבר שעשיתי בשלוש השנים האחרונות תמיד היה קשור איכשהו לפציעה. אם נתתי משחק טוב, אז זה היה פוקס; אם נתתי משחק רע, זה בגלל הפציעה. אם שחקן עבר אותי, זה כי הרגליים שלי הן כבר לא מה שהיו; אבל אם אני עובר שחקן, אז אמרו שהרגליים שלו פשוט איטיות. די, היה נמאס לי לשמוע את הקשקושים האלה. כמה שהשתדלתי לברוח ולהתנתק מהתקשורת, בארץ זה קשה, בלתי אפשרי כמעט. חופרים בזה מכל הכיוונים. גם כשאני מנסה לא לקרוא ולא לשמוע, תמיד יש מי שיבוא אלי ויגיד 'ראית מה זה כתב עליך? ראית מה ההוא אמר?'. ישראל היא אולי לא מעצמת ספורט, אבל מבחינת כמות הכתבים וכלי התקשורת אנחנו בהחלט מעצמה".

לאורך הקריירה מיעט בורשטיין להתראיין; ניסה בכל מאודו להימנע ככל הניתן מחשיפה. אולי זה המרחק, אולי הבטן המלאה להתפקע, אך כנראה לראשונה בחייו, הסכים בורשטיין להסיר את המסכות ולדבר בגילוי לב. אולי כדאי להתחיל את סיפורנו מנובמבר אשתקד, עת שב גרשון למועדון. את העונה פתח בורשטיין כשחקן מפתח במערך של אפי בירנבוים. כשגרשון נחת, הקלפים הוחזרו לחפיסה וחולקו מחדש. "היו עוד שלושה משחקים בהתחלה שקיבלתי יותר דקות ושיחקתי לא רע", מספר בורשטיין. "יום בהיר אחד הוחלט לספסל אותי. למה? יש לי הרבה השערות. אבל אני הבנתי שמי ששואל שאלות טיפשיות, מקבל תשובות טיפשיות. מה כבר היו אומרים לי? זה לא היה פשוט.

"אמרו שזו פעם ראשונה שמספסלים אותי ככה. זה לא מדויק. בכל שנה שפיני אימן אותי היו לי כמה חודשים שפתאום הוא החליט לשים אותי על הספסל. אבל בעונה שעברה זה היה מוגזם. הרגשתי שהפעם זו לא החלטה מקצועית נטו. אני לא אומר שזו הייתה בהכרח ההחלטה של פיני. אבל בכל מקרה, הרגשתי שזה לא רק עניין מקצועי. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה אני לא משחק. התעסקתי הרבה בשאלה הזאת, כי הרגשתי שמה שלא תהיה הסיבה, היא לא תהיה מוצדקת. כי אני כן שחקן טוב ואני כן צריך לשחק. הייתה תקופה שהייתי הכי טוב באימונים, ועדיין זה לא שינה יותר מדי. בשבועיים-שלושה האחרונים כנראה פיני הרגיש שהוא צריך אותי, אז פתאום חזרתי לשחק".

- ולכל אורך התקופה הזו, יש מישהו שאתה מדבר איתו? מישהו שמנסה לחזק אותך?

"בתוך המערכת, בעיקר גור (שלף) והחברים הקרובים מנסים לחזק אותי. תשמע, הייתי במכבי תקופה ארוכה. תשע שנים, זה לא צחוק. אני הייתי נוהג אחרת בשחקן כמוני. אבל כנראה שבמכבי לא ראו את זה ככה. גם בקיץ ניסו להציג את זה כאילו אני מנסה לדבר רק על כסף. כאילו אני עושה בעיות. וזה היה כל כך לא נכון. דיברו איתי על הקטע שאני כביכול צריך לתת חזרה למועדון על התקופה ששילמו לי כשהייתי פצוע, אז שאוריד מהדרישות הכספיות שלי. אמרתי 'בסדר, יש בזה משהו. אבל נתחיל מזה שאני לא צריך להתנצל על זה שהייתי פצוע, כי בסופו של דבר מי שסבל זה אני, ומי שהרגיש הכי רע בעולם זה אני ורק אני. וחוץ מזה, בואו לא נשכח את התקופות שהייתי שחקן חמישייה ואלוף אירופה וקיבלתי שכר מצחיק ביחס ליתר השחקנים'. אי אפשר להסתכל על הסיפור רק מצד אחד. אבל זה לא עניין אותם.

"הפריע לי שניסו להציג אותי כרודף בצע, כאילו עבורי הכל זה רק עניין של כסף. אנשים אמרו שאם הייתי נשאר, הייתי עולה למכבי מיליון דולר. אל"ף, זה לא נכון. אבל יודע מה, גם אם כן – אז מה? אין שחקנים במכבי שמקבלים סכומים כאלה. האמת לא קרובה לזה. תאמין לי, יש לא מעט שחקנים במכבי שמקבלים את הסכומים האלה, ולא רק שחקנים זרים. אבל אותי, דווקא אותי מכולם, הוציאו חמדן ורודף בצע. הרגשתי שזה משהו מגמתי. שלא משנה מה אני עושה, זה מה שיגידו. היו פרשנים שלא משנה מה עשיתי בשנתיים האחרונות, תמיד כתבו נגד. תפרו לי תיקים. כן פצוע, לא פצוע. זאת לא הייתה ביקורת מקצועית נטו.

"אתה יודע, לפני כמה חודשים קראתי ראיון עם גיא גודס", ממשיך בורשטיין בשצף. "גם הוא עבר פציעות קשות. גודס אמר בראיון שזה אחד הדברים שהכי פגעו בו; שלא משנה מה הוא עשה אחרי הפציעות שלו, תמיד דיברו רק עליהן. הוא אמר שאחרי הפציעות הוא חזר אפילו יותר טוב, שחקן יותר בשל וחכם, אבל על מה דיברו כולם? על הפציעות. באיזשהו מקום, זה מחלחל. גם אלי זה חלחל. כשכל היום חופרים לך בעניין הזה, לא משנה כמה אתה מנסה לאטום את עצמך, זה מחלחל פנימה".

עוד לפני שנגיע למאורעות הקיץ האחרון, מבקש בורשטיין לחזור אחורה במנהרת הזמן, אל עונת 2006/7, כששב למגרשים לאחר אותו קרע בגיד אכילס. הייתה זו עונתו של נוון ספאחיה, עליו אומר בורשטיין ש"היה אחד היחידים שהאמינו בי לאורך כל הדרך. כשחזרתי למגרשים במהלך העונה, הייתה לי חצי שנה פשוט מצוינת. שיחקתי טוב ומשוחרר וחופשי, והמשחק האחרון באותה עונה, נגד הפועל ירושלים (המשחק אותו ניצח למכבי ג'יימי ארנולד עם הבאזר, א.ג.) היה אחד המשחקים הטובים בקריירה שלי. אני חושב שבאותו משחק נתתי את האליפות למכבי. שנה לאחר מכן שוב נאלצתי להתמודד עם פציעה, הפעם בעקבים. אבל החזרה הייתה פחות טובה, כי לא הצלחתי להשתלב בקבוצה. צביקה (שרף) לא נתן לי כל כך את הדקות. אני לא יודע מה הייתה הסיבה, אבל אצל צביקה פשוט לא שיחקתי.

אל הקיץ האחרון, מודה בורשטיין, הגיע בלחץ. "ידעתי מה הולך להיות. היו כל מיני סוגים של לחצים. ידעתי שאחרי עונה שכמעט ולא שיחקתי בה ביורוליג, יהיה לי קשה למצוא קבוצה חזקה באירופה. ידעתי שאני הולך לקראת קיץ די ארוך, ואולי אקבל פחות דקות אפילו בנבחרת. חיכיתי למשחקי הנבחרת, חשבתי שזו יכולה להיות דרך להוכיח לכולם שאני עדיין כאן, שלא שכחתי לשחק כדורסל. אבל המשחקים נגמרו בשלב כל כך מאוחר, שרוב הקבוצות כבר היו סגורות. תוסיף לכך את העובדה שהקיץ הזה היה אחד הגרועים מבחינת שוק השחקנים, והרבה מאוד חבר'ה הסתובבו בלי קבוצות – עם שילוב של כל הדברים האלו יחד נוצרה סיטואציה שהיה לי קשה להתמודד איתה.

"זה לא היה נעים. פעם ראשונה בחיים שאני עובר דבר כזה. כל השנים זה היה מכבי, וידעתי שעוד חודש במו"מ, פחות חודש, זה לא משנה, כי אני ממשיך. אבל מטבעי אני אופטימיסט. דיברתי מראש עם אשתי על האפשרות לנסוע לחו"ל. אמרנו שאם נעזוב זה יהיה רק למקום טוב, שנוכל לגור בו כמו שצריך ושלבנות שלנו יהיה טוב, כי אני לא מוכן לעבור עונה בלי המשפחה שלי, שהיא יותר חשובה לי מהכל".

גם מספרד ממשיך בורשטיין לעקוב אחר הנעשה בקבוצתו לשעבר. הוא מודע היטב למשבר השחקנים המקומיים שפקד אותה; הוא יודע שבמשחק היורוליג הקודם מול צסק"א מוסקבה לא קלעו שחקניה הישראלים של מכבי ולו נקודה אחת, לראשונה בתולדות המועדון. "זה חבל לי", הוא אומר על כך. "אני חושב שכדי שקהל יזדהה עם הקבוצה, צריכים להיות לה ישראלים מובילים. אחרי הכל, מכבי היא כן סוג של סמל במדינה".

- לא מעט שחקנים שעזבו את מכבי בשנים האחרונות. כמעט כל הישראלים דיברו על כך שהם הרגישו כמעין שחקנים סוג ב'. גם אתה הרגשת כך?

"אני לא יודע אם לקרוא לזה שחקנים סוג ב', אבל אתן לך דוגמא למשהו שמאוד הפריע לי: שיחקתי בקבוצה תשע שנים, ואפילו מבחינת האוהדים אני לא חושב שחיברו לי שיר אי-פעם. אני מתכוון לשיר מצחיק, עם מנגינה. כל השנים צעקו "טל בורשטיין, טל בורשטיין", וזה כביכול היה השיר שלי. שחקנים זרים, עוד לפני שהם נוחתים כאן בכלל, כבר מחברים להם שירים, המנונים. ויש עוד הרבה דברים קטנים כאלה שאתה אומר לעצמך: 'רבאק, אני כאן כמעט עשור, נותן את הנשמה להצלחה של המועדון, ומה אני מקבל?'. זה מרגיז".

- ישראלים מעטים בלבד שרדו בקבוצה בתפקידי מפתח במשך תקופה כזאת, ועדיין קיימת תחושה שאף פעם לא הפכת באמת לחלק מהמשפחה.

"אני לא יודע מה זה אומר 'חלק מהמשפחה', אבל אולי מבחינת ההרגשה לא הפכתי לסמל כמו שאני חושב שהיתי יכול להיות, בתור צבר ששיחק תשע שנים במועדון וזכה בשלוש אליפויות אירופה ובאינספור תארים מקומיים. מבחינת הקבוצה עצמה, דווקא הרגשתי בבית. אבל האוהדים, למשל, רואים בדרק סמל אמיתי. אני לא הפכתי לכזה. לא יודע למה. אולי זו הייתה החמצה".

היום, כשהוא יושב על כס הפרשן ויכול לבחון את הדברים בדיעבד, אני מבקש מבורשטיין לשים את האצבע על הנקודה המדויקת על ציר הזמן בה הלכה מכבי לאיבוד. הוא בוחר בשנים 2004-2006; תור הזהב הידוע של המועדון. "אני חושב שהתקופה הזו השחיתה במובן מסוים את מכבי", סבור בורשטיין. "תמיד היה לחץ על מכבי להצליח, ותמיד הייתה ציפייה, אבל התקופה הזו גרמה ללחץ בלי פרופורציות בכלל. בתוך המערכת הייתה תחושה שאם אין פיינל פור, זה כישלון. זו משימה לא ריאלית.

"בכל שנה ראינו קבוצות עם תקציבים הרבה יותר גדולים מאיתנו שלא מצליחות להגיע לשם. לא בכל שנה הקבוצה מתחברת. ונדיר שיש חיבור כפי שהיה לנו אז, בתקופה הגדולה. להחליף בכל קיץ סגל כמעט שלם ולצפות שהכל יתחבר, זה פשוט לא ריאלי. נוצרה במכבי מערכת ציפיות לא הגיונית. החבר'ה הוותיקים, המנוסים יותר, כמוני, ניסו להכניס את החבר'ה החדשים לעניינים כמה שיותר מהר, אבל גם זה לא קורה ברגע".

- התקופה הזו השחיתה את כלי התקשורת, שהשפיעו על מכבי, או שהשחיתה את מכבי, שיצרה ציפיות מוגזמות בקרב העיתונאים?

"זאת שאלת הביצה והתרנגולת. אני לא יודע אם הלחץ הגיע מבחוץ ואז חלחל פנימה, או שבעבע בפנים ויצא החוצה. ברור ששני הגורמים השפיעו אחד על השני. שנת 2006/7 של ספאחיה הייתה השנה בה דברים באמת יצאו מפרופורציה. זאת הייתה שנה קשה מאוד, עם מלחמת לבנון השנייה, וגם ככה כל הסגל כמעט התחלף. נכון, הפסדנו את הגביע, אבל זה קורה. לקחנו אליפות. ביורוליג הפסדנו ברבע הגמר לצסק"א, בשלושה משחקים, וזאת קבוצה שהייתה הרבה יותר טובה מאיתנו, וגם היה לה יתרון ביתיות. לפגוש את צסק"א הגדולה בכזאת סיטואציה, זה בלתי אפשרי. אבל באמת, חוץ מהקטע של הגביע, זאת לא הייתה עונה רעה. ועדיין, אחר כך פיטרו את נוון. נכון, מבחינתו של נוון, גם בויטוריה הוא לקח אליפות ועדיין פיטרו אותו, אז זה ככה לא רק במכבי. ועדיין, הלחץ עלינו הפך לאדיר. קשה לשרוד לאורך זמן ברמת לחצים כזאת".

בורשטיין טוען שאולי אלו הם הלחצים הבלתי-אפשריים שגורמים לאנשים להגיד דברים חסרי אחריות; נאמר, הראיון של רביב לימונד ב"מעריב" במהלך הקיץ, בו הודיע כי "אם בורשטיין מבקש ממכבי חצי מיליון דולר, אני שווה שני מיליון". בורשטיין לא הגיב אז על הדברים. כעת הוא מספר שהיה בזמנו מאוד קרוב לכך. "באותו יום הייתי קרוב להתפוצץ עליו. אחרי שחשבתי בהיגיון, אמרתי לעצמי שלימונד כבר עשה לעצמו את הנזק. זה היה ראיון הזוי. כשראיתי אותו בנבחרת לא דיברתי איתו, עד שהוא התנצל בפני מול כולם. גם הוא הבין, קצת מאוחר מדי, שהוא הזיק לעצמו ולא לאף אחד אחר. לא התאים לי לרדת לרמה הזאת. אני רק יודע שכשאני הייתי שחקן צעיר, בחיים לא חלמתי להגיד משהו על החבר'ה הוותיקים, כמו נדב (הנפלד) או גור, שעשו דבר אחד או שניים יותר ממני בקריירה".

- אישית, איך השפיעו עליך העונות האחרונות?

"הייתי קרוב לפרוש מכדורסל. אני זוכר שהיו תקופות שאמרתי לעצמי 'וואלה, אני לא אצא מזה'. חשבתי כבר על פרישה, על הליגה למקומות עבודה. היום, אחרי אימון או משחק לא טוב, מיד קופץ לי לראש שלא הייתי רחוק מלסיים את הקריירה. זה מאזן אותי".

- אתה רואה את עצמך חוזר בעתיד למכבי?

"למה לא? לא צריך לצייר את הדברים כאילו דרכינו נפרדו לעד. השחקן היחיד שעזב את מכבי בחיבוקים ובנשיקות היה ניקולה (וויצ'יץ'). וגם אם לא, יש אופציות אחרות. בקיץ היה לי דיבור עם הפועל ירושלים. גם בני השרון מאוד רצו אותי. ובני השרון זה גם בית בשבילי. אמרתי להם שזה לא הזמן, אבל אמרתי שאשמח לחזור לשם בעוד כמה שנים. אולי אפילו לסיים שם את הקריירה".

ohad@walla.net.il