פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אנקה מתחת לשטיח

        מותו של רוברט אנקה הוא תוצר טרגי של המנטליות הגרמנית, שלא מאפשרת לגברים להודות בשבריריותם. הבלוג של אברהמי

        הידיעות האחרונות שקשורות להתאבדות של רוברט אנקה, שוערה בן ה-32 של האנובר ונבחרת גרמניה, מדברות על כך שהשוער נמנע כמעט בכל דרך מסיוע בטיפול פסיכולוגי. אנקה התמיד בסירובו משתי סיבות: הוא חשש שחשיפה של הדיכאון הכבד שלו לאחר מות בתו תגרום לרשויות לקחת ממנו ומאשתו את הבת המאומצת שלהם, והוא פחד ממה שיגידו עליו, בעיקר בעולם הספורט, ובעיקר הכותרות הפוגעות של ה"בילד צייטונג", אם יתגלה לעולם הספורט שאנקה שוכב על ספה ונחשף בפני איש מקצוע. הוא בטח זכר מה עשו הצהובונים לסבסטיאן דייסלר.

        את כל העניין הזה של גרמניה ופסיכולוגיה אני יכול לסכם בקביעה, לפיה לעולם לא תעלה בטלוויזיה הגרמנית תוכנית כמו ה"סופרנוס" (שלא ממש הצליחה בגרמניה גם בגרסתה המדובבת). חברה שהמין החזק שלה חייב להוכיח את המאצ'ואיות שלו ברמה המטאפיזית - בכביש, בעולם הספורט, בבאר - היא לא חברה שמסתכלת בהערצה על אנשים ששופכים את הלב שלהם לאנשי מקצוע, אפילו אם הם ראשי ארגון במאפיה. אני זוכר שידידה שלי, עורכת דין גרמניה שעבדה בבנק השקעות, תמיד סיפרה לי שהיא חלמה ללמוד פסיכולוגיה, אבל ויתרה בגלל הסטאטוס הנמוך של המקצוע בגרמניה.

        אני לא יודע אם אפשר היה להציל את אנקה, ואני בכלל לא בטוח ששיחות עם פסיכיאטרים מובילים יכולים איכשהו לשכך דיכאון שנוצר בעקבות אובדנה של תינוקת בת שנתיים. כאב טרי אני מהמר שלא. אבל כולם הרי ידעו - אשתו, חברים לקבוצה ולנבחרת, וכולם די שתקו, כולם עזבו את אנקה לדיכאונותיו.

        בעיניי, זו אחת מהטרגדיות הגדולות ביותר של העם הגרמני. לא, לא המוות של אנקה, אלא דפוסי התנהגות. פסיכולוגיה היא חולשה, וחולשה, בעיקר גברית, היא משהו שאתה אמור לשמור בבית, להילחם ב"דויטשה מנטליטט" שטבוע בכל גרמני. אני חושב שמדובר בטרגדיה מפני שגרמניה הוציאה לעולם את גדולי החוקרים של הנפש האנושית, אבות הפסיכואנליטיקה - ניטשה, גתה, ברכט. הטרגדיה נעוצה בעובדה ש"איקאה" עוד לא הוציאה חוברת הפעלה לנפש האנושית, ולכן הטרגדיה נמצאת ברווח שבין הידע וההיסטוריה התיאורטית, לבין חוסר היכולת להשתמש בה במציאות. היה לי הרבה יותר קל לכתוב שאנקה, בין היתר, היה קורבן של התרבות המאצ'ואיסטית והמנוכרת הזו, עד שראיתי את אוליבר בירהוף במסיבת העיתונאים.