הו, קנדה

סטיב נאש:

אמרו שהוא זקן, שהוא איטי, שהגב שלו גמור, שבלי ד'אנטוני הוא לא שווה כלום. אז אמרו/ לאחר שנה כושלת במישור האישי והמקצועי שבו סבל מנוכחותם המעיקה של טרי פורטר ושאקיל, החזיר אלווין ג'נטרי את הקצב למשחק של פיניקס ואת נאש למעמד הרכז ההתקפי הכי טוב בליגה. בגיל 36 מוביל הרכז הקנדי את פיניקס לפתיחת עונה בלתי הגיונית של 8 נצחונות והפסד אחד, כולל נצחונות חוץ בבוסטון ובמיאמי שלא הפסידו שום משחק אחר העונה! ומה שהכי מרשים זה שנאש – וזה נאש, אל תטעו - עושה את זה כשאמארה סטודמאייר בכושר בינוני מינוס, ליאנדרו ברבוסה חצי פצוע וג'ייסון ריצ'ארדסון מתחיל את העונה באיחור. שבועיים לתוך העונה מעמיד נאש מספרים הזויים של 18.5 נקודות ו-13 אסיסטים למשחק (כולל 2 משחקים בהם מסר 20 אסיסטים), וגורם לגרנט היל ולצ'אנינג פריי להיראות כמו צמד מועמדים לגיטימיים לאולסטאר הקרוב. מבחינתי, אין ספק: סטיב נאש הנוכחי חזר להיות השחקן שהכי כיף לראות בליגה, והוא ה- MVP שלי לשבועיים הראשונים של העונה.

טרבור אריזה:

להבדיל מנאש, טרבור אריזה רחוק מלהיות אחד השחקנים הטובים בליגה. גם בכושרו המצוין הנוכחי מדובר בשחקן שספק אם יישקל בכלל כמועמד לאולסטאר השנה. הסיבה לכך שאני כולל את אריזה ברשימה יוקרתית זו היא שנכון לעכשיו נראה שטרבורק'ה שלנו מצליח לעשות את מה שרבים וטובים (ביניהם אני) פקפקו שיוכל לעשות, והפך בין קיץ מרול פלייר בקבוצה מנצחת למוציא לפועל העיקרי של קבוצת תחתית – ולאחד האחראים העיקריים לכך שיוסטון והסגל העלוב שלה נמצאים במאזן חיובי של 3:4, למרות לוח משחקים לא קל בכלל. האחוזים, כצפוי, מדשדשים באיזור ה-40, אבל נכון לרגע זה עומד אריזה על ממוצע של 18.5 נקודות למשחק (יותר מכפול מהעונה הקודמת) ותרומה נכבדה בכל אספקט אחר על המגרש. עוד קסם מבית היוצר של ריק אדלמן.

כריס קיימן:

גם אחרי קיץ שבו נראה שהכל הולך לטובתם, מסתבר שקללת הקליפרס זו חתיכת קללה. בלייק גריפין שבר את הברך עוד לפני שראה פרקט רשמי אחד, וכעת גם אריק גורדון המצוין השבית עצמו לתקופה לא מבוטלת עם מתיחה בשק האשכים או משהו בסגנון, אבל מבין המעטים שעוד עומדים בריאים ושלמים בחדר ההלבשה של הקבוצה בולט במיוחד כריס קיימן, שנראה כרגע כמו המפלצת שאפילו אמא קיימן לא חשבה שיהיה, עם 22 נקודות למשחק, כמעט 10 כ"ח, ושני בלוקים אימתניים שמגיעים מדי ערב בדייקנות המתחייבת מדרכונו הגרמני. עד כה מתקשים הקליפרס לתרגם את היכולת להצלחה עקב לוח משחקים קשה שמעמיד אותם של 5:3, אבל מבין שלל הפצועים שחזרו השנה לליגה, אין ספק שקיימן נראה בכושר הטוב ביותר.

אריק דאמפיר:

לפני שאתם מתחילים לצעוק/לוחצים על האיקס למעלה/קופצים מהחלון מחשש לבוא האפוקליפסה, יש לי שתי מילים עבורכם: שנת חוזה. כבר חמש שנים בהן דאמפ לא עושה כלום למעט להצחין את חדר ההלבשה בנפיחותיו, והנה, בפרוץ העונה השישית המכונה גם שנת חוזה, מבין אריק שלנו שהגיע הזמן להתאמץ, ובחוצפה שאין שנייה לה קוטף לא פחות מ- 11 כדורים למשחק יחד עם 10 נקודות ו-2.5 בלוקים וגורם לכולנו לחשוב מה לעזאזל הוא עשה בחמש השנים האחרונות בהן חשבנו שאינו מסוגל לנתר מעל לתפריט של פלאפל חתוכה. עד כדי כך טוב הוא משחק, שריק קרלייל הודיע שהוא אינו מסוגל להוריד את דאמפיר מהמגרש גם אם משמעות הדבר היא שחוזהו יוארך בעונה וב-13 מיליון דולר נוספים (הסנטר חתום על חוזה משונה שבו מובטחת לו עונה נוספת אם ישחק מכסה מסוימת של דקות העונה). בינתיים נראה שדאלאס קיבלה סוף כל סוף את הסנטר שכה ייחלה לו דווקא מהמקום הכי פחות צפוי. עכשיו רק נשאר לראות האם יבינו מנג'רי הליגה שאת דאמפיר מחתימים על חוזים חד עונתיים בלבד, או שמא נראה את המספרים האלה שוב רק ב-2027.

אלטון ברנד:

עונה אחת הלכה בגלל פציעה, את העונה השניה פטרו עקב שילוב של התאקלמות ופציעה חוזרת, בעונה השלישית אפשר כבר להגיד בוודאות – אלטון ברנד לעולם לא יחזור להיות השחקן שהיה לפני שלוש שנים. אפילו לא קרוב לזה. עד כה לא מוצא לעצמו ברנד מקום במערכת החדשה שבנה אדי ג'ורדן בפילדלפיה ונאלץ להסתפק ב-27 דקות למשחק (הנמוך ביותר בקריירה) תוך, שהוא רואה את מוריס ספייטס ואפילו את סם דאלמבר המושמץ מקבלים עדיפות על פניו בדקות ההכרעה. יש שטוענים שברנד פשוט לא מצליח להתרגל לשיטת המשחק של פילי, אולם המציאות היא שהפציעות הקשות שינו את צורת המשחק של אלטון, שללו ממנו את האתלטיות, וגורמות לו לשחק עם הפנים לסל, מה שהופך אותו לשחקן פנים בגובה 2.02 שלא יודע לקפוץ, ולאחד השחקנים הנחסמים ביותר בליגה למרבה ההשפלה. עם ממוצעים של 10 נקודות, 5 ריבאונדים ופחות מחסימה למשחק, קשה להאמין שאלטון ברנד יהיה פקטור בפילדלפיה - השנה, או בכלל.

אל ג'פרסון:

ואם בחזרה צולעת מקרע ברצועת הברך עסקינן, אז כל שנותר לאל ג'פרסון זה להסתכל על הקריירה הדועכת של ברנד ולהתחיל לעכל את מה שעלול להיות הגורל המאוד עצוב של מי שרק לפני שנה היה אחד משחקני הפנים הצעירים המבטיחים בליגה. נכון, ג'פרסון צעיר יותר ומסוגל בהחלט להתאושש מן הפציעה הקשה, אבל אין ספק שהסימנים בינתיים אינם מבשרים טובות. אם בסגל שבו השחקן השני בגובהו הוא הספסל מצליח ביג אל לקטוף 6 ריבאונדים עלובים למשחק (יחד עם 15 נקודות ופחות מחסימה פער), אז אין זה מן הנמנע ששחקן הפוסט הדומיננטי שהעמיד בעונה שעברה ממוצעים של 23 ו-11, לא יחזור לשלוט בצבע בזמן הקרוב, או לעולם. חזרתו הקרבה של קווין לאב למגרשים צפויה רק לנגוס עוד יותר בתפוקתו של הכוכב הדועך של הפרנצ'ייז האומלל ביותר בליגה נכון לעכשיו.

חוזה קלדרון:

במקרה של קלדרון המילה "רע" אולי אינה מתאימה כל כך; לאחר שבעה משחקים עושה רושם שהרכז הספרדי נמצא בדרכו לעונה בינונית שנייה ברציפות במדי טורונטו, ושזהו פשוט קצה גבול היכולת הבינונית של השחקן הזה, שרק לפני שנתיים נראה כמו אחד מרכזי העתיד של הליגה. קלדרון אולי עדיין מצליח להעמיד מספרים יפים של אסיסטים, אולם השפעתו על המשחק מוגבלת, בוודאי בהשוואה לרכזים האחרים שנמצאים בצמרת טבלת המוסרים של הליגה. עם זאת, ייתכן מאוד שהסיטואציה בה הוא נמצא בטורונטו פשוט אינה מתאימה לו, בעיקר עקב נוכחותו של בוש הסופר דומיננטי (מילה נרדפת לאגואיסט בלתי נסבל במקרה הזה), שמשמש העונה כחור שחור בהתקפה בדרך לחוזה המקסימום הבא שלו. קלדרון עוד עשוי להשתפר בהמשך העונה, אולם רכז על הוא כבר לא יהיה לעולם. לא בטורונטו לפחות.

צ'רלי וילנואבה:

"הפעם הוא מגיע לסיטואציה שונה" הם אמרו, "הפעם לא תהיה לו תחרות על ההרכב" הם ניסו לשכנע, "הפעם המאמן אוהב ומאמין בו" טענו בביטחון, בניסיונם לשכנע אותנו שהנה, סוף כל סוף מגיעה עונת הפריצה המיוחלת של צ'רלי וי, עוד אחד מאינספור הכשרונות העצלים והבלתי ממומשים שיש לליגה הזו להציע. למרות שטיישון פרינס וריפ המילטון פצועים, ולמרות שהתחרות בעמדות הפנים כוללת את בן וואלאס, קוואמי בראון, ופוסטר של ריק מהורן שנשכח בחדר ההלבשה, ממשיך וילנואבה להתעקש שלא למצוא את מקומו, ונראה גרוע מתמיד עם 11 נקודות ו-5 ריבאונדים עלובים ב-27 דקות יותר מדי שהוא רואה מדי ערב. בניגוד לאחרים שציינתי פה אני בהחלט מאמין שצ'רלי יעמיד מספרים טובים יותר בהמשך העונה, ואז גרועים יותר, ואז טובים יותר, וחוזר חלילה עד קץ היקום או דיקמבה מוטומבו.

אלן אייברסון:

לאף אחד לא היה ספק שזה מה שיקרה, אבל המהירות בה זה התרחש הפתיעה אפילו אותי. משחק אחד בלבד לקח לאייברסון עד שהתחיל לקטר על כך שהוא צריך לעלות בהרכב הפותח, ושני משחקים נוספים עד שהגיע אותו "מקרה אישי דחוף" שבו נאלץ לעזוב את הקבוצה בין לילה על מנת להציע נישואין לסטפון מרבורי. בזאת, ילדים, תמה הקריירה המאוד שנויה במחלוקת של אחד הטיפוסים היותר מעוררי רחמים שידעה הליגה. וכל שנותר לנו לעשות זה – ובכן, להודות לאל על כך.