אדמה בוערת

המחזור התשיעי של העונה הסתיים לו, כשהחדשות הטובות באמת ממנו הן שהמדור, לראשונה העונה, לא נאלץ להסתכל על שלוש הקבוצות המזעזעות בליגה – אוקלנד, קליבלנד ובפאלו. זה היה כזה תענוג, עד שחבל שבשבוע הבא בולטימור תתארח אצל מנג'יני במשחק שצפוי להיות המאנדיי נייט המזעזע ביותר שנראה כאן בשנים האחרונות. אבל מה בכל זאת אפשר לקחת מהמחזור האחרון? ובכן, יש לנו עדיין שתי קבוצות בלתי מנוצחות (שרק אחת מהן נראית טוב), אין לנו יותר קבוצות ללא ניצחון במאזן, מובילה חדשה בבית הקשה בליגה, אבל בעיקר הרבה הבדלים בין הקבוצות ששייכות לקבוצת האיכות הראשונה של הליגה לבין אלו שרק חשבנו ששייכות לשם. הטבלה מתחילה להתאזן לה, כצפוי בחודש נובמבר, הבעיה היא שעדיין – ההתיישרות היא כלפי מטה. וזה עוד במחזור שבו לא שמענו כלום מאל דייויס ואריק מנג'יני, כן?

אטלנטה – וושינגטון (17:31)

ההבדל במשחק הזה היה – כצפוי – מייקל טרנר, שחרך את הגנת הסקינס ותרם לממוצע של 6.7 יארדים לנשיאה, במשחק נוסף שבו מאט ריאן היה חלש יחסית (4.6 יארדים בממוצע למסירה), וזה משהו שצריך להדאיג את ראשי הפאלקונס – שהביאו את טוני גונזאלס כאופציית מסירה נוספת. שתי הקבוצות נתנו משחק מאוזן לגמרי, כששתיהן למעשה הלכו על 50 אחוזי מסירה מול 50 אחוזי ריצה, אבל כשקלינטון פורטיס נפצע, לרדסקינס לא היה יותר מדי סיכוי להשלים את הקאמבק. גם הבעיה להגן על קמפבל (5 סאקים ל-32 יארדים) ובעיית המשמעת (10 עבירות ל-88 יארדים) לא עזרו. מנגד, אטלנטה ניצחה לאחר שני הפסדים רצופים, אך חייבת להשתפר במשחק המסירה ובהגנה, כי בשבועיים הקרובים היא פוגשת את קרוליינה והג'איינטס למשחקים לא קלים מול שתי קבוצות שנלחמות גם הן על כרטיס לפלייאוף.

שיקגו – אריזונה (41:21)

משהו מוזר עובר על הדובים, שלא מצליחים לעצור התקפות סבירות ומעלה, כשהפעם קורט וורנר הוריד עליהם גשם של טאצ'ים עם 7.5 יארדים למסירה, ומשחק הריצה של הדובים נתקע בתחתית הליגה (מקום 28). ככה אי אפשר לשלוט בשעון, ומי שלא שולט בשעון יתקשה מאוד לנצח משחקים, למרות משחק המסירות של קאטלר ואולסן. לאבי סמית' חייב ליצור משמעת אצל הקבוצה שלו, שלא רק נותנת סאקים במתנה, אלא גם צוברת עונשים בהתקפה (מקום 11 בליגה ביארדים על עבירות). הברס יכולים עדיין להתמודד על כרטיס לפלייאוף, אבל עם לו"ז לא פשוט שכולל את הניינרס, האיגלס, מינסוטה (פעמיים), גרין ביי ובולטימור – כולן עדיין מתמודדות על כרטיס לפלייאוף – זה לא יהיה פשוט. אריזונה, מנגד, מתחילה לפתוח פער בראשות הבית שלה. מה שכן, הקטע המצחיק של המשחק – וורנר מוסר לט"ד הרביעי שלו, וויזנהאנט מחליט להושיב אותו כדי לתת לו לנוח ומעלה את מאט ליינארט, שבמסירה הראשונה שלו נחטף. וורנר חוזר למשחק.

סינסינטי – בולטימור (7:17)

בשבוע שעבר חשבנו שראינו את הרייבנס חוזרים להיות הרייבנס האימתניים שציפינו שיהיו, אבל אז באו הבנגאלס והזכירו לנו שלפלאקו אין עם מי לשחק פרט לרייס, ולמה לרייבנס יש את ההתקפה שחוטפת הכי הרבה יארדים בעבירות (אתמול הם חטפו 7 ל-80 יארדים). אז הגנת העורבים עצרה את התקפת סינסי על 17 נקודות בלבד (5.1 יארדים בממוצע למהלך התקפי), אבל ההתקפה לא יכלה לעשות כלום והעורבים חוטפים סוויפ מהקבוצה המפתיעה של העונה, ולמעט התפרקות של סינסי או פיטסבורג במחצית השנייה של העונה, ג'ון הארבו יכול ללכת כבר עכשיו לחפש איזה טרייד טוב או החתמה שתביא לו רסיבר לעונה הבאה.

אינדיאנפוליס- יוסטון (17:20)

זה היה משחק שבו תוצאה הולמת הייתה תיקו, כי לאף קבוצה לא ממש הגיע לנצח. הקולטס שוב לא מרשימים בהתקפה (למרות עוד משחק "שגרתי" של מאנינג באוויר), וטריק פליי זה דבר נחמד פעם בכמה זמן, אבל אותו מהלך – פחות או יותר – שבוע אחרי שבוע זה קצת בנאלי. יוסטון הראתה את החולשה שלה, כשבלי אואן דניאלס היא לא הצליחה לעשות כמעט כלום, ו-103 יארדים בעבירות יהרגו כמעט כל קבוצה. יוסטון חייבת לחזור לעצמה התקפית כדי לשמור לעצמה סיכוי לפלייאוף, אבל אינדי מקבלת תמרור אזהרה גדול מאוד, כי הפטריוטס באים ל"לוקאס אויל" בשבוע הבא, והפסד יצמצם את הפער בפסגת ה-AFC למשחק בודד עם לו"ז לא פשוט שעלול להיות מכריע בינואר. פה צריך ג'ים קאלדוול להראות למה הוא היה הבחירה הנכונה להחליף את דאנג'י, ובמה הוא יותר טוב ממנו.

ג'קסונוויל – קנזס סיטי (21:24)

הצ'יפס עשו – לראשונה העונה – משהו חיובי, כשהחתימו את כריס צ'יימברס ששוחרר מהצ'ארג'רס ושחררו את לארי ג'ונסון, ועכשיו למאט קאסל יש עוד מישהו לשחק איתו פרט לדוויין בואו (והנה – כבר במשחקו הראשון תפס צ'יימברס לשני טאצ'ים). פיולי, שחייב לחשוב "אופנסיב ליין" בדראפט הבא, לא היה רחוק מלהשיג ניצחון שני העונה, אבל מול טחינת היארדים של ג'ונס-דרו וסימס-וולקר והבדל בשעון של 13 דקות זה קשה, אבל היי – לפחות מאט קאסל אכל דשא "רק" שלוש פעמים. טוב, זה בכל זאת מול ג'קסונוויל, אבל כשאין ציפור שיר גם התחת הוא זמיר.

ניו אינגלנד – מיאמי (17:27)

יש גבול לכל תעלול, ובשלב מסוים הבין בליצ'יק שמשחק אמיתי הוא לא יראה מהתקפת הדולפינים, אז הוא פשוט שלח עוד ועוד שחקנים להסתער על צ'אד הני – או מי שזה לא יהיה שמקבל סנאפים שם במיאמי – ועצר את התקפת הריצה של ספראנו על 4.3 יארדים לנשיאה. לורנס מארוני – השחקן הכי אנדר-רייטד בפטריוטס, סחב את הכדור 20 פעם ועזר לבריידי באנץ' לשמור על מקום טוב במשחק הריצה שלה (אמצע הטבלה, למי שתהה) ובנקודות שהיא מקבלת מהרצים שלה (מקום 11 בליגה, מעל קבוצות כמו פיטסבורג, יוסטון, פילדלפיה ושאר שני שליש מהליגה), והפאטס – למרות משחק "פושר" של בריידי והתופסים שלו (מבחינת נקודות) – מגיעים במומנטום חיובי לקראת המפגש השנתי מול אינדי.

טמפה ביי – גרין ביי (28:38)

הללויה! יש ניצחון ראשון אצל רחים מוריס, שהושג אצל לא אחר מהרוקי ג'וש פרימן, שחגג על האורזים עם שלושה טאצ'ים. רוג'רס, מצד שני, ממשיך לסבול מהקו הקדמי שלו, כשהפעם הוא אוכל 32 מנות דשא בשש ארוחות ומאבד שלושה כדורים אוויריים. המדור היה ממשיך לעודד את הפיראטים, אבל אנחנו הרי יודעים שהמשחק הזה מעיד יותר על ההתפרקות של הפאקרס מאשר על התחייה מחודשת של טמפה, שתפסיד בשלושת המשחקים הקרובים למיאמי, ניו אורלינס ואטלנטה. ובכל זאת, מזל טוב לאוהדי הבאקס, שיכולים להוריד את השקית החומה מהראש, גם אם זה רק לרגע. הפאקרס, מצד שני, ממשיכים להראות שהם לא ממש רוצים להגיע לפלייאוף, ובשבועיים הקרובים הם פוגשים את דאלאס המחודשת וסאן פרנסיסקו המחפשת את עצמה.

ניו אורלינס – קרוליינה (20:30)

רוב הפרשנים הימרו שכאן תבוא הפתעת המחזור, ואחרי המחצית הראשונה זה אכן נראה כך, אבל אז דרו בריס והקדושים הראו את מה שהם עושים כל השנה, וחזרו בשביל לנצח, לא מעט בזכות ההגנה המצוינת שלהם, שכפתה שלושה פאמבלים על התקפת הפנתרים, שמובילה את הליגה – מלמטה – באיבודים קרקעיים (ומקום שני ביחס האיבודים הכללי). למרות שההתקפה של ג'ון פוקס לא גרועה כמו שזה נראה (טוב, למעט האיבודים הרבים שלהם – באוויר וביבשה), זה נראה קצת כמו קרב אבוד מראש, ושלושה משחקים קשים בשבועות הקרובים – אטלנטה, מיאמי והג'איינטס – כנראה יגמרו את הסיפור. הסיינטס, מצד שני, ממשיכים לחזור בכל פעם מהקבר, ובכל פעם בדרך אחרת, ועדיין נראים כקבוצה הטובה בליגה.

סיאטל – דטרויט (20:32)

קלווין ג'ונסון אולי חזר, אבל עם חמישה איבודים אוויריים של מת'יו סטאפורד זה לא שינה במאום. הליונס עדיין לא מצליחים למסור, לרוץ או ליצור לחץ בהגנה, והשקיעה נמשכת. סיאטל, מצד שני, חייבת תודה גדולה לטנסי שניצחה את הניינרס והשאירה לסיהוקס סיכוי תיאורטי להגיע לפלייאוף, סיכוי שיגדל אם הסיהוקס יפתיעו בשבועיים הבאים את אריזונה ומינסוטה בחוץ. דטרויט עדיין מחפשת מושיע, ויכול מאוד להיות שהיא תאלץ לחפש אותו גם בבחירה הראשונה בדראפט הבא. טוב, זה לא יקרה כל עוד למנג'יני יש משהו להגיד בנושא.

ניו יורק ג'איינטס – סן דייגו (21:20)

הפסד רביעי ברציפות לג'איינטס, שרואים איך הבית בורח להם מהידיים, כששוב ההגנה לא מצליחה לייצר לחץ על ריברס (שני סאקים בודדים לעומת ממוצע של 5.1 יארדים למסירה), ו-104 יארדים בעבירות – בבית – זה משהו שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. רבע שעה יותר זמן עם הכדור, מול קבוצה שמצליחה לשים רק 2.3 יארדים עלובים בממוצע לנשיאה, שתי חטיפות אוויריות – ועדיין להפסיד. טום קאפלין חייב לשנות משהו ומהר, כי אם אחרי שבוע החופש הקרוב הכחולים לא ייראו אחרת, יהיה להם יום ארוך מאוד מול הפאלקונס המחפשים כרטיס לפלייאוף בעצמם. הצ'ארג'רס, מנגד, חייבים תודה לפיטסבורג, שפתחו מחדש את הבית עם הניצחון על דנבר, אבל בלי משחק ריצה ושליטה בשעון זה יהיה קשה מאוד, במיוחד בשבועיים הקרובים מול פילדלפיה ובמייל-היי.

סן פרנסיסקו – טנסי (34:27)

וינס יאנג כבר עם שני ניצחונות רצופים, וטנסי שוב מראה סימני חיים – כמו לפני שלוש שנים. הפעם מה שהביא לטייטאנס את הניצחון היה הלחץ על הק"ב, שזה לא הדבר הכי קשה בעולם מול קו ההתקפה של הניינרס, שאפשר ארבעה סאקים ל-36 יארדים, וההגנה של ג'ף פישר כפתה שלושה איבודים אוויריים (ואחד קרקעי), וגרמה לאלכס סמית' להיראות כמו האלכס סמית' שהכרנו בשנים האחרונות. הגנת הניינרס – שהייתה דווקא החלק היציב בקבוצה של סינגלטרי עד לא מזמן – נתנה לכריס ג'ונסון לחגוג עליה על הקרקע (וזה כשיש לה את הגנת הריצה הרביעית בטיבה בליגה, כן?), לא הצליחה לכפות שום איבוד על התקפת הטייטאנס והשיגה רק סאק בודד על יאנג. הניינרס, לכאורה, עדיין במרוץ לפלייאוף, אבל הגיע הזמן שסינגלטרי יוריד את המכנסיים או משהו, כי הוא מאבד את הדבר היחיד שהניינרס הציגו העונה – קשיחות. המדור היה רוצה להאמין שההפסד (הביתי) נבע מנפילת מתח לאחר ההפסד הכואב לקולטס בשבוע שעבר, אבל מישהו חייב להגיד את האמת, והיא שהניינרס חורקים כבר יותר מדי זמן.

פילדלפיה – דאלאס (20:16)

שימו לב מי מוביל את בית ה-NFC מזרח – טוני רומו, שבארבעת המשחקים האחרונים איבד רק כדור אחד. המשחק הזה היה שקול לכל אורכו, כששתי הקבוצות מציגות הגנות לוחצות (שהשיגו ארבעה סאקים כל אחת) והתקפות דומות: 23 מהלכי ריצה לשתיהן וכמעט אותו מספר מהלכי מסירה בממוצעים דומים אף הם (5.2 יארדים בממוצע למהלך התקפי של האיגלס, 5.9 לבוקרים), אך מה שהטה את הכף היה איבוד הכדור הנוסף של מקנאב, וכמובן ההחלטה של אנדי ריד ללכת על שער שדה בפיגור ועקב כך להשאיר את הכדור בידי התקפת דאלאס – שנראית מתואמת מאוד בחודש האחרון – שהשיגה ממוצעים טובים בהשגת יארדים ובהמרת דאון שלישי (46 אחוזים) במהלך המשחק. הקאובויס פותחים פער קטן בראשות הבית, בעיקר בזכות ניצחונה של סן דייגו על הג'איינטס, אך הלו"ז הלא פשוט (של כל הבית הזה) משאיר – לפחות כרגע – את כל האופציות פתוחות. אנדי ריד, מצד שני, מציג יכולת לא טובה של קבוצתו, ולולא התפרקות רבתי של הג'איינטס בחודש האחרון ומשחקים יחסית קלים (על הנייר) בחצי הראשון של העונה, לא היה מצליח לשמור על סיכוי לאליפות הבית. כדאי מאוד שמישהו שם בפילדלפיה יתעורר, כי אין סיבה שהקבוצה הזו תיראה טוב רק נגד קבוצות חלשות.

דנבר – פיטסבורג (28:10)

משחק המאנדיי נייט הראה לנו, שבוע שני ברציפות, שהברונקוס קבוצה סבירה, אבל לא הרבה יותר מזה. אחרי מחצית ראשונה טובה – במיוחד של הגנת הסוסונים, שעצרה את התקפת פיטסבורג על שלושה דרייבים מלאים בלבד בכל המחצית – ופתיחת המחצית השנייה בהחזרת הפאמבל לט"ד, התחיל ביג בן לפרק את דנבר לגורמים. על הקרקע (שישה יארדים לנשיאה) או באוויר (6.3 יארדים למסירה) – לדנבר לא הייתה תשובה להתקפה המוחצת של האלופה, כשגם התקפת דנבר לא הצליחה לעשות יותר מדי – שלושה איבודים אוויריים (וזה יכול היה להיות מספר גבוה יותר), 1.9 יארדים בממוצע לנשיאה ו-12 דאונים ראשונים בלבד (כולם, אגב, במסירה) מנעו מקייל אורטון וג'וש מקדניאלס לשלוט בשעון ולנסות לחזור למשחק. דיק לבו, מתאם ההגנה של האלופה, עשה – כצפוי – את ההתאמות הנחוצות במחצית, והצליח לשתק את התקפת הברונקוס לחלוטין. דנבר יוצאת למשחק רענון בוושינגטון, כשהיא יודעת שבעוד שבועיים יש לה משחק מכריע מול סן דייגו, שכבר נושפת בעורפה. המדור לא היה רץ להמר על הברונקוס במצב הזה, אבל מצד שני – כבר ראינו דברים מוזרים מזה קורים. פיטסבורג, מצד שני, נראית ממש כפי שנראתה באותה תקופה אשתקד (עם אותו מאזן), רק הרבה יותר ערנית, ואלה חדשות רעות לאוהדי סינסינטי, שנוסעת להיינס פילד בשבוע הבא.

אנחנו ממשיכים לבחון את המצב בשתי החטיבות לקראת הפלייאוף, אז בואו נראה מי, נכון להיום, הקבוצות שעולות לפלייאוף:

AFC

אינדיאנפוליס (0:8)
דנבר (2:6)
סינסינטי (2:6)
ניו אינגלנד (2:6)
פיטסבורג (2:6)
סן דייגו (3:5)

NFC

ניו אורלינס (0:8)
מינסוטה (1:7)
דאלאס (2:6)
אריזונה (3:5)
אטלנטה (3:5)
פילדלפיה (3:5)