קורנפיין, אתה עדיין לא מושיע

לפעמים, הרבה יותר קשה לקחת החלטות טובות כשאתה מצליח. ההישג קצת משכר אותך, האמונה בצדקת הדרך מעוורת אותך והביטחון העצמי המופרז עלול להכשיל אותך. מכבי חיפה, למשל, תחת שכרון דומה, הייתה צריכה לבחור מהר איך להשתמש בכסף שנכנס מליגת האלופות ואיך לחזק את הקבוצה לקראת העונה שהתארכה, ולדעת לא מעט אנשים היא גם פעלה נכון. מכבי חיפה לא בחרה להביא שחקנים שיעררו את המרקם המצליח בהרכב, רק שנדמה שהיא עשתה טעות אחת בדרך: הקריטריון הראשון שהנחה אותה היה הקלישאה, ורק אחר כך האיכות. השחקנים היו צריכים קודם כל להתאים לקונספציה, כי הרי הקונספציה הצליחה, ורק אחר כך להיות איכותיים. התוצאה: מתוך שלושת השחקנים שהגיעו, רק אחד משפיע איכשהו על הקבוצה, ושני הזרים הצעירים שהגיעו כביכול לטווח ארוך אמורים להיות מוחלפים בקרוב. כישלון, אין מילה אחרת.

אלישע לוי ספג לא מעט ביקורת על האופן שבו הוא בוחר זרים. המאמן אוהב תמיד לבחון אותם בדרך הישנה, לתת להם להתאמן מול עיניו הבוחנות במקום להתבסס בעיקר על סקאוטינג פיזי וטכנולוגי, אבל קשה גם להתווכח עם התוצאות. לוי לא מרבה ליפול עם זרים. הוא לא מביא יהלומים, אבל גם לא נפילות. הוא מביא שחקנים שאתה יודע מה תקבל מהם. הדרך אליה נגרר לוי בלחץ הזמן ושיגעון הקונספציה הובילו אותו להביא שחקנים שהם בעיקר סימני שאלה (דוטרה, שטרכמן), כשהיחיד שעוד משתלב הוא שחקן חצי מוכח בליגה. חיפה, ככל הנראה, הייתה צריכה להמר יותר על שחקנים כמו עלי עותמאן: כאלה שהם קודם כל מוכחים וגם לא מעררים את הביטחון של הקבוצה. כאלה שהם גם לטווח ארוך וגם לטווח הקצר. חיפה חוגגת עכשיו ניצחון תשיעי רצוף, אבל בקרוב מאוד היא תצטרך את שחקני הספסל שהייתה צריכה לטפח עכשיו. לא כל היריבות שלה יהיו כמו אשדוד.

מה שקורה העונה עם אריק בנאדו יכול להיות משל די מדויק להידרדרות המתמשכת של בית"ר ירושלים, החל ברפש הלא מוצדק שהוטח בו בקיץ וכלה בחילוף שלו בנתניה. בנאדו, לא הרבה אנשים אוהבים לומר זאת, היה סמל ההצלחה של בית"ר בעונה שעברה. הוא היה הלב של הקבוצה, הכוח שעזר לקבוצה להתגבר על כל בעיה שצצה. ראובן עטר אמר בסיטואציה מסוימת שהוא למד להעריך את בנאדו הרבה יותר כמאמן מאשר כשחקן שעמו שיחק. בנאדו קשר את עתידו עם בית"ר כי הוא ראה מועדון שמנסה לבנות לעצמו עתיד חדש, עתיד שכולל שחקנים כמוהו. בנאדו חיכה לבית"ר גם כשהמועדון לא ידע אם יוכל לפתוח את העונה, אבל במקום להעריך זאת, במקום לטפח כוחות כמוהו, בית"ר בחרה להיגרר לגל המתלהם נגדו, כאשר גורם מאוד אינטרסנטי הוציא לתקשורת שהוא קרוב לעבור דווקא להפועל תל אביב. לאנשים מסוימים זה כנראה לא שינה מי דאג להוציא את ההצעה ולמה, לבית"ר זה כנראה לא הזיז שבנאדו בסופו של דבר סירב ללבוש אדום. סרט הקפטן די נלקח ממנו, האופק המקצועי נגרע ממנו, ומהר מאוד בנאדו גילה שכל מה שהוא ניסה להקריב היה לחינם. הוא מצא את עצמו בסתם מועדון, מועדון שלא יודע איך לבנות את העתיד שלו, מועדון שלא מעריך שחקנים שרוצים לגדול יחד איתו.

את האופק הזה, בלי קשר לעבודת האימון הגרועה עד כה של יצחק שום, היה צריך לספק איציק קורנפיין, אותו יו"ר שהעביר את סרט הקפטן לאבירם ברוכיאן והוא הוא האחראי העיקרי למפולת של בית"ר. לקורנפיין היה בקיץ גב מלא ללכת לקראת מהלך מהפכני שלא היה לאף יו"ר בית"ר קודם. לכולם היה ברור שצריך ללכת לתהליך הבראה, האוהדים הכינו את עצמם לעונות מעבר בהן המועדון ינסה לשקם את עצמו ולהיגמל מהתלות באנשי עסקים הזויים שהיום הם כאן ומחר הם במקום אחר. בסופו של דבר, עם כל ההערכה ללחצים בהם עמד קורנפיין בקיץ, היו"ר לא ניצל את ההזדמנות והפתרון אותו הגה ובו התרברב אחר כך נראה יותר כמו סתימה. המצב של המועדון נשאר סבוך, זמני, ארעי, תלוש – כל הסיבות לכך ששחקנים איבדו מהאמון שהיה להם במערכת. היום בבית"ר באים בטענות לשחקנים. מועדונים חולים (מכבי תל אביב, הפועל פתח תקווה) אוהבים להאשים שחקנים ולומר שהם לא מתאמצים, אבל מועדונים רציניים מאשימים את עצמם ומבינים שמה שהם משדרים לשחקנים חוזר אליהם אחר כך במגרש.

אפשר עוד להרחיב עם שרשרת המינויים ההזויה של קורנפיין במחלקות הנוער ולעמדות מסוימות בקבוצת הבוגרים, מינויים שלא תמיד נראים מקצועיים ולרוב נועדו להבטיח את מעמדו האישי של היו"ר, אבל לקורנפיין יש עדיין ארכה עד סוף העונה לספק פתרון מבריק למועדון ולא להסתתר כל הזמן תחת עבודת האימון הגרועה של שום. הוא ראש המערכת ואם באמת הוא רוצה להצטייר כמושיע לא רק בעיני כתביו הנאמנים, עליו לקחת אחריות על הטעויות. אחרת, בסיום העונה המפלה בנתניה תהיה קטנה על הקטסטרופה שמצפה למועדון.

שאנחנו אפילו לא באמצע נובמבר ורוב הקבוצות מתעסקות כבר בחלון ההעברות בינואר. כאלה אנחנו: טובים בדיבורים על רכש ופחות בתיקונים של הקיים.

גם היום, מותר וצריך לתהות על הסגל שגיא עזורי בנה בהפועל באר שבע. ברובו הגדול, סגל שלא כולל יותר מדי שחקנים שיהוו שלד לכמה שנים עבור הקבוצה, וחלקו נראה כמו פתרון ביניים שנועד לשרוד עוד עונה. רק דבר אחד אי אפשר לומר על הסגל הזה: גיא עזורי מוציא ממנו בדיוק מה שצריך. לא יותר, אבל גם לא פחות. פער התקציבים בין באר שבע לקבוצות במצבה בא לידי ביטוי במיצוי היכולת, ועזורי מצליח לגרום לשכירי החרב לא לשחק רק כמו שכירי חרב.

עזורי עושה זאת בזכות היתרון הכי גדול שלו כמאמן: היכולת האנושית. היכולת לנהל אנשים. להתחבר אליהם. לגרום להם להיות מרוכזים, מחויבים, נאמנים. הוא קר רוח ויודע בדיוק איך לגעת בשחקנים שלו. הוא הוכיח את זה במספר תפקידים בבית"ר והוא מביא את זה גם לבאר שבע. עזורי רחוק מלהוכיח שהוא איש כדורגל איכותי במיוחד. זו הקבוצה הראשונה שהוא בונה, אבל לפחות המטרה לשמה נבנתה מושגת: להעביר עוד עונה מכובדת בליגת העל.

בית"ר ירושלים – הפועל עכו

אפשר לומר שאת גביע המדינה שלו עם בית"ר הרוויח ראובן עטר דווקא באותם ימים שבאו אחרי הרביעייה שחטף מהפועל תל אביב בבלומפילד. עטר לא נתן לרחוב להזיז לו. הוא סוכך על השחקנים כשהתייצב מול העיתונאים, לא מצמץ גם כאשר אוהדים ניסו לשבש לו את סדר היום כשפלשו לאימון. הוא לא נתן לביקורות האישיות להסיט אותו מתפקידו כמנהיג הקבוצה, והוא גם התנהג כמו שמאמן צריך להתנהג בעיתות משבר: כמו מנהיג הקבוצה. הוא דיבר קודם כל הקבוצה והתעסק אך ורק בקבוצה. זה הרגע שבו הוא כבש את טריטוריית השחקנים, שלמדו קודם כל להעריך את הבן אדם שאמור להוביל אותם כמו שהוא צריך לאמן אותם. הביטחון חלחל לכולם. אגב, זה אותו ראובן עטר שבחודש אחד הצליח להשפיע על מכבי נתניה יותר ממה שמחליפו בבית"ר, יצחק שום, לא הספיק לעשות בארבעה חודשים.

השבוע, אחרי ההפסד בנתניה, שום התייצב בפני משבר דומה אבל התנהג בדיוק ההיפך. במקום לדבר על הקבוצה, במקום לסוכך על הקבוצה, במקום לתת תשובות בטוחות לגבי העתיד שהקבוצה שלך צועדת לקראתו, שום התעסק באני. אני, אני ואני. אני ניצחתי יותר מכולם, אני הייתי הרבה יותר מוצלח בצ'מפיונס, אני ניצחתי משחקים גדולים יותר עבור הפועל תל אביב, אני הקורבן. אכלו לי, שתו לי, מה זה משנה שבכל משפט שני אני פוגע באנשים אחרים רק כדי להלל את עצמי ואת כבודי הפגוע כמו אחרון הכדורגלנים. וזאת בדיוק הייתה הגישה מאחורי נאומי ההגנה של שום. גישה של שחקן שחושב בעיקר על עצמו, לא גישה של מאמן שצריך לדעת שהוא לא הכוכב של ההצגה. שום דורש כבוד, אבל כל שחקן שלו שצריך להעריך אותו כשהוא שומע אותו כעת יודע שכבוד לא דורשים, כבוד מקבלים. בדבר אחד בלבד שום צדק, אם כי גם אותו מוטב שלא היה פולט: הוא באמת לא האשם היחידי במצב. הוא עדיין יכול לשנות התמונה מן הקצה אל הקצה, אבל לא על ידי התעסקות בעצמו אלא על ידי התעסקות בקבוצה. רעש חיצוני יש בשפע, המאמן לא צריך להוסיף עליו. בבית"ר, כאמור, כבר מנוסים בכך: משבר יכול להיות התחלה של פתרון, בטח כשאתה פוגש את הפועל עכו אחרי פגרה של כמעט שבועיים, השאלה היא מה אתה משדר ברגעי המשבר הללו.

הפועל באר שבע – מכבי תל אביב

יכול להיות שאבי נמני יגיע בעוד שבועיים לנקודת האל-חזור?