פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רגל אחת בחוץ

        השנה ימלאו עשר שנים לסופרבול הגדול בין טנסי לסט. לואיס, ועידן מסר מתחקה בעקבותיו בסדרה חדשה. תחילה, המבוא

        קווין דייסון שחקן טנסי טייטאנס מתוקל על ידי מייק ג'ונס שחקן סט. לואיס ראמס (AP , Michael Conroy)
        כולם זוכרים את הסופרבול בזכות המהלך הזה, אבל היה בו הרבה יותר. מייק ג'ונס מתקל את קווין דייסון (צילום: AP)

        סולשיאר חי בסרט

        אולה גונאר סולשיאר לא האמין למראה עיניו. הוא עמד ליד עמדת החילופים על קו האורך של הקאמפ נואו והביט כיצד באיירן מינכן מבצעת את החילוף שלה. במרחק מטרים ספורים ממנו עמד אוטמר "המכשף" היצפלד, אלוף אירופה מלפני שנתיים עם בורוסיה דורטמונד, ונתן הוראות אחרונות למחליף, טורסטן פינק הקשוח. הידע של סולשיאר בגרמנית הספיק לו אולי לזהות את ההוראות הטקטיות של המאמן המצליח לקשר הדפנסיבי הבלונדיני שעמד לעלות לשחק. אבל זה לא מה שמשך את תשומת ליבו של סולשיאר: הוא ראה את המספר שהבזיק על הלוח שהניף השופט הרביעי: "10". דקה 80 בגמר ליגת האלופות, באיירן מובילה 0:1 על מנצ'סטר יונייטד, והיצפלד, בטוח בניצחון ובגביע אירופה שני בשלוש עונות, מוריד את הסמל האגדי לותר מתיאוס לספסל לדקות האחרונות. סולשיאר חשב רק על דבר אחד: ברחבה של באיירן לא יהיה בלם אחורי בדקות ההכרעה. נוכחותו האימתנית של מתיאוס תיחסך ממנו.

        דקה מאוחר יותר ישבו מתיאוס וחלוץ יונייטד אנדי קול על הספסלים, וסולשיאר, נורבגי חייכן ושתקן מעיירת הדייג הקטנה קריסטיאנסונד לחוף הים הנורבגי, תפס את מקומו בחוד של יונייטד לעשר הדקות האחרונות של העונה. השעון תקתק ללא מעצור, סולשיאר בקושי נגע בכדור, וניצחון הגרמנים נראה מובטח עם סיום הדקה התשעים.

        מייד עם הנפת השלט שבישר על שלוש דקות תוספת זמן קיבלה יונייטד קרן מצד שמאל. דייויד בקהאם ניגש כרגיל להגביה את הכדור. סולשיאר נסוג מעט מלב הרחבה, כדורי גובה מעולם לא היו הצד החזק במשחקו. הוא פינה את הדרך ל"מגדל" של ההתקפה, טדי שרינגהאם הוותיק, שעלה כמוהו מהספסל במחצית השניה, ובזווית עינו קלט "מגדל" נוסף מתקרב בריצה מגושמת מעט אל קו ה-16: השוער הדני הענק פטר שמייכל, שבמצב הנואש בו היתה יונייטד העדיף לנטוש את שערו. אחרי מבוכה קצרה עזב הבלם הגנאי המסיבי, סמואל קופור, את שרינגהאם ועבר לשמור על השוער.

        המהלך הבזיק לפני עיניו של סולשיאר לפני שהספיק להבין מה קורה: ההגבהה של בקהאם, ההתרוממות של שמייכל שזרע בהלה ברחבה הגרמנית אך החמיץ את הכדור, ההגבהה החוזרת של החלוץ השלישי דווייט יורק, ההרחקה הגרועה של פינק הטרי (לותר מתאוס צפה כלא מאמין מהספסל) היישר לרגליו של ריאן גיגס, הבעיטה המרושלת של גיגס לאמצע, ההחלקה של שרינגהאם החופשי...

        הקאמפ נואו התפוצץ סביב הנורבגי. אחרי מהלך שכאילו יצא ממכונת פינבול, השיגה יונייטד שוויון סנסציוני וכפתה הארכה. סולשיאר, שהשתדל בעיקר לא להפריע למהלך, כבר חשב על הפנדלים. האם המאמן פרגוסון ירשום אותו ברשימה? לאן כדאי לבעוט כדי להכניע את אוליבר קאן המפחיד?

        הוא לא הספיק לחשוב הרבה, כי לפתע נשמעה שריקה והוא ראה את בקהאם הולך שוב לאותה קרן. הברק לא מכה פעמיים באותו מקום, חשב הנורבגי. אין סיכוי למהפך, בטח לא שני שערים בתוספת זמן! מקרים כאלה קורים רק בסרטים, שם תמיד ההכרעה נופלת בשנייה האחרונה, שם תמיד המחליף שאף פעם לא קיבל הזדמנות בהרכב הראשון מבקיע את השער הכי חשוב, לא במציאות, לא בקמפ נואו עם 112 אלף איש ביציעים, צופים אמיתיים ולא מצוירים, לא עם קאן וסמואל קופור ותומאס לינקה ברחבה, לא עם קרסטן יאנקר הענק שירד להגנה. לא, בקהאם יבזבז עוד כמה שניות, יגביה כדור סתמי, ועם קצת מזל השופט הקירח קולינה ישרוק לסיום הזמן החוקי וייתן לנו עוד הזדמנות בהארכה.

        ובכל זאת. סולשיאר ראה בהקלה כי שמייקל נותר הפעם בשערו, ולא העז לעלות. טוב מאד, אבל המאסה האדירה שלו היתה חסרה בקרן הזו. הוא ראה את שרינגהאם תופס עמדה ליד הקורה הקרובה. מתוך אינטואיציה, ואולי בהיסח הדעת, החל לזחול לעבר הקורה הרחוקה. מה יכול להיות? הכדור של בקהאם ודאי יילך לשרינגהאם או יורק, ועל משמר הקורה הרחוקה עמד המגן השמאלי בעל רגל התותח מיכאל טרנט. אבל המחליף הנצחי של מנצ'סטר יונייטד המשיך להתגנב, עד שעמד בצילו של השער, מביט בגבו הרחב של קאן, מחכה למשהו בלתי צפוי.

        כשהגביה בקהאם את הכדור לעבר הקורה הקרובה, ראה סולשיאר כהרף עין שני דברים: הוא ראה את קאן יוצא לכדור ואת טרנט נתקע על קו השער, צמוד לקורה, כמהסס. לנורבגי לא היה זמן לחשוב: ראשו של שרינגהאם הוריד את הכדור מגובה עצום, מעבר לידיו של קאן, היישר לעברו. הוא הושיט רגל קצרה. טרנט קפא. הרשת זזה.

        ב-26 במאי 1999, בהיכל החלומות של הכדורגל העולמי, הקמפ נואו בברצלונה, אולה גונאר סולשיאר חי בסרט.

        טרזגה מוצא זהב

        דויד טרזגה לא האמין למראה עיניו. החלוץ הארגנטיני-גסקוני של נבחרת צרפת כבר היה בעיצומה של נהמת אכזבה מותשת, כשראה את הכדור שנגח במאמץ עליון עף ישר אל ראשו של פאביו קנבארו. הבלם האיטלקי היציב והקר כקרח ודאי לא יתקשה להרחיק, חשב טרזגה בתסכול. היתה זו הדקה ה-94 של המשחק, ההזדמנות האחרונה של אלופי העולם להשוות. טרזגה, שעלה כמחליף בדקה ה-76 במצב של 0:1 לאיטליה, לא הצליח לעשות דבר ב-18 הדקות שלו על המגרש. כמה דקות קודם לכן הגיע נער הזהב של האיטלקים, אלסנדרו דל פיירו, למצב של אחד על אחד מול השוער הקריזיונר פביאן בארטז, אך בעט לגופו והשאיר את היתרון האיטלקי על שער אחד. אבל שער אחד זה כל מה שנדרש לאיטלקים, חשב טרזגה, הם יישבו עכשיו על היתרון ולא יזוזו, עוד כמה שניות והשופט השבדי פריסק ישרוק לסיום, ואנחנו נחזור לפריס עם הזנב בין הרגליים. אולי לא צריך להיות חזירים, בכל זאת יש לנו בבית מדליות מגביע העולם.

        ואז קרה דבר מדהים, כמעט בלתי ייאמן: הכדור פגע בראשו של קנבארו, בדיוק בין הגבות המפורסמות, אך במקום לעוף חזרה לכיוון מרכז המגרש – החליק לאחור, מעל ראשו, ונחת בשטח ההפקר בצדה השמאלי של הרחבה. ולשטח המת הזה שעט המחליף הנוסף, סילבן וילטורד, שנכנס עשר דקות לפני טרזגה ולא הצליח גם הוא עד אותו רגע להרשים את השוער פרנסיסקו טולדו.

        לא ייתכן, חשב טרזגה. שער שוויון בדקה ה-94? ממבצע של שני מחליפים? זה קורה רק בסרטים. לא במציאות. לא באצטדיון "דה קיפ" ברוטרדם. לא בגמר יורו 2000 עם 50 אלף איש ביציעים. אך בזמן שמחשבות אלו חלפו במוחו, השתלט וילטורד על הכדור התועה, התקרב לעבר קו הרוחב, ובעט באלכסון לפינה הרחוקה, לפני שבופון הספיק להתאושש מהטעות של קנבארו הסולידי והאמין. הכדור החלש אך המדויק עבר מתחת לבטנו של השוער המזנק ונשק לרשת. ברעש העצום שהתפרץ ביציעי "דה קיפ", לא שמע טרזגה אפילו את שריקת הסיום של השופט פריסק, שניות מאוחר יותר. הוא לא נזקק לטיפול מיוחד בהפסקה הקצרה שבין השריקה לבין תחילת ההארכה. אחרי 18 דקות בלבד על המגרש היה עדיין טרי, כמו וילטורד והמחליף השלישי, רובר פירס. הוא הסתובב מלא אדרנלין, וכל העת חשב רק על דבר אחד: שער בכל שלב של ההארכה מסיים את המשחק במקום.

        החלק הראשון של ההארכה עבר במתח בלתי נסבל. לכל שחקני צרפת היה ברור, גם ללא התזכורות של הקפטן דשאן והכוכב העליון זידאן, כי אסור להגיע לבעיטות הכרעה מול האיטלקים הרגועים והבטוחים, שכבר העיפו בדרך זו את הולנד המוכשרת בחצי הגמר. אלופת העולם נזקקה לשער, שער זהב. בדקה ה-103 צלצל פעמון אזעקה במוחו של טרזגה: המחליף הנצחי של הנבחרת ראה את פירס מתחיל לצבור תאוצה באגף שמאל. בעוד הקיצוני השמאלי עובר את השחקן הראשון שניצב בדרכו, תפס טרזגה מקום ברחבה, מכוסה היטב בידי קנבארו ונסטה. פירס עבר את השחקן השני ופתח בתחרות ריצה נגד השלישי, בדרכו לקו הרוחב. טרזגה, דחוק בין שני הבלמים, ראה אותו מגיע כמעט עד הקו ומצליח להעביר את הכדור לאמצע. לא יכול להיות, חשב חלוץ מונקו. לא יכול להיות שברק יכה פעמיים באותו מקום. שוב שער של שני מחליפים? מהפך בהארכה? ועוד נגד ההגנה האגדית של איטליה? הוא ראה שהכדור שמסר פירס תוך כדי תנועה היה חד מאד, מכוון לא לעברו אלא לאזור נקודת העונשין. באינסטינקט של חלוץ רחבה, עשה צעד אחד לאחור והכין את רגלו לבעיטה עם כל הלב.

        עוד לפני שעזב הכדור את רגלו ידע טרזגה דבר אחד: גם אם לא ידרוך עוד לעולם על מגרש כדורגל, שמו ייזכר לנצח בדברי ימי אליפות אירופה.

        פרופסור ב' והתיאוריה של רוזל

        מעט יותר משלושה עשר חודשים הפרידו בין שני הרגעים המדהימים שתוארו כאן, בין גמר ליגת האלופות 99' לבין גמר יורו 2000. שלושה עשר חודשים שבהם למדו אוהדי הכדורגל להכיר בעובדה שלפעמים המציאות אכן עולה על כל דמיון, והקלישאות המוכרות מסרטי הספורט עשויות להתגשם מול עיניהם בשידור חי. ובאמצע אותה תקופה, בינואר 2000, מיד לאחר חגיגות ה"מילניום", הביא הפוטבול המקצועני הוכחה חותכת לא פחות: פלייאוף 99', שבסיומו סופרבול XXXIV.

        שני מיתוסים של סרטי ספורט התנגשו באותו חודש מופלא במלוא עוצמתם: ההכרעה הפלאית בשניות האחרונות, ונצחונו של האנדרדוג. סרטים כמו "רוקי", "רודי", "הטוב מכולם", בלתי מנוצח", "משחק חייהם", "הנס על הקרח", "אורות שישי בלילה", "היארד הארוך ביותר" ואחרים זכו להצלחה על גבם של המיתוסים האלה. פלייאוף 99' הביא אותם מהמסך הגדול ל"ספורט סנטר" על המסך הקטן. בשני התחומים, מדובר באירועים חסרי תקדים בפוטבול המקצועני ובספורט האמריקני בכלל. הצטלבות מושלמת כזו של שניהם לא ארעה מעולם, וספק אם תיראה שוב.

        פלייאוף 99' הביא להגשמה מלאה גם את חזונו של פיט רוזל, הקומישינר הכל יכול של הליגה במשך כ-30 שנה, שפעל ללא לאות להשגתו של שוויון בין קבוצות עשירות ועניות, בעלות מסורת וטריות, משווקים קטנים וגדולים. פעולותיו של רוזל, שהחלו בראשית שנות הששים, כששכנע את בעל הקבוצה העשירה ביותר, וולינגטון מארה מהג'איינטס, להתחלק בהכנסותיו עם יתר הקבוצות, ושל יורשו פול טגליאבו, שהנהיג את מוסד השחקן החופשי בצירוף לתקרת שכר, נועדו להביא בדיוק להשתלשלות אירועים כמו זו שתתואר כאן. אך ספק אם גם רוזל וטגליאבו העלו בדעתם את האופי הדרמטי והמרתק של התגשמות החלום.

        כדי להמחיש את המהפך שחל בליגה בזכות פלייאוף 99', אביא כאן עד מומחה, הלא הוא פרופסור ב' המסתורי. פרופסור ב' הוא חברי הטוב מזה 20 שנה, מרצה בכיר לכלכלה באחת האוניברסיטאות. הוא חובב ספורט מושבע (25 שנים של יד אליהו בימי חמישי) וכמו ישראלים רבים, מתעניין בפוטבול באופן אקראי ושטחי. התבגרנו בשנות השמונים עם שושלת הניינרס ולאחר מכן למדנו באוניברסיטה עם שושלת הקאובויס. לאורך רוב שנות התשעים התנהלה בינינו שיחה שנתית קבועה מדי ינואר, שנשמעה בערך כך:

        אני: אז מה, בא לך לראות איתי את הסופרבול?

        פרופסור ב': כן, נראה לי שאני אבוא. מתי זה?

        אני: ביום ראשון, כרגיל

        פרופסור ב': טוב, אני אבוא

        אני: אז תביא בירה, תגיע באזור 12

        פרופסור ב': 12 בלילה?!

        אני: מצדי תבוא קודם, אבל המשחק מתחיל באחת

        פרופסור ב': אחת בלילה?!

        אני: נו מה יהיה איתך? זה תמיד באותה שעה, שש בחוף המזרחי

        פרופסור ב': לא, לא, לא... זו שעה מוגזמת, אני לא אגיע

        והנה, בסוף שנות התשעים אירע מהפך בחייו של הפרופסור המפוזר, והוא מצא עצמו באזור הזמן של החוף המזרחי, מרצה אורח באוניברסיטה מ"ליגת הקיסוס". לפתע קיבל את הסופרבול בפריים טיים, וצפה בו בפאב מלא באוהדי דנבר, שחגגו את ניצחונם השני ברציפות, הפעם על אטלנטה האומללה. החוויה השפיעה עליו עמוקות, אך לטווח קצר. בשנה האקדמית הבאה עבר ללמד באוניברסיטה מסוג שונה לחלוטין: בית חרושת ענק לפוטבול במערב התיכון, בו הלימודים הם סרח עודף למתרחש באצטדיון העצום. פרופסור ב' שכר בית בסמוך לאצטדיון, ומדי שבת בסתיו ראה את ההמונים נוהרים ברבבותיהם אל השערים וחונים בחצרו הקדמית. אך לאורך כל עונת המכללות לא התפתה ולו פעם אחת להצטרף אליהם ולחוות מקרוב את האירוע המיוחד שהיווה את שיחת היום, החודש והשנה ברחבי הקמפוס.

        בסוף ינואר 00' התנהלה בינינו השיחה הבאה באדיבות הטלפון הטרנס אטלנטי:

        אני: נו, אז אתה עושה שידור חוזר לשנה שעברה?

        פרופסור ב': מה?

        אני: מצאת כבר פאב מתאים לראות את הסופרבול?

        פרופסור ב': אה, זה... לא, לא נראה לי

        אני: למה? היתה לך חוויה מצוינת בשנה שעברה!

        פרופסור ב': כן, אבל זה היה אלוויי... עכשיו אלו שתי קבוצות שאני לא מכיר בכלל, מה אכפת לי מהן?

        אני: אבל סוף סוף יש משחק פתוח לגמרי, אין פייבוריטית, אין לך מושג מה יתפתח, איך זה ייגמר. זה יהיה משחק גמר אמיתי, לא משחק ראווה כמו בשנה שעברה

        פרופסור ב': טוב, אני אחשוב על זה

        הוא לא ראה, כמובן את הסופרבול, והחמיץ חוויית חינוך מחדש יקרה מפז עבור כל אוהד ספורט באשר הוא.

        ארוכה הדרך לתהילה

        היו טורנירי פלייאוף נוספים עם משחקים דרמטיים שנכנסו להיסטוריה. פלייאוף 81', למשל, כלל את ה"פריזר בול", ה"אפוס במיאמי", ו"התפיסה". אבל הסופרבול שבסיומו היה משחק מאכזב וחד צדדי, ויצר תחושת אנטי קליימקס. פלייאוף 99', מכל הבחינות, היה חוויית הפוטבול המושלמת: הוא החל בפיצוץ ונגמר בפיצוץ, והמתח והרמה לא נפלו גם באמצע. במלאת עשר שנים לאותו חודש קסום, אנסה בסדרה זו להביא טעימה על קצה המזלג מהאירועים והאנשים שהפכו אותו לחוויה חד פעמית.

        מאחר שלא ניתן להקיף באמת את כל עונת 99' בסדרה אחת, בחרתי להתמקד בשני האנשים שסימלו את הפלייאוף והסופרבול יותר מכל: קורט וורנר וסטיב מקנייר המנוח. החלק הראשון של הסדרה, שיתפרסם עד לתחילת הפלייאוף השנה, יעקוב אחרי הדרך המפותלת שעברו עד לינואר 00'. החלק השני, שיתפרסם במהלך הפלייאוף הקרוב, יסקור את פלייאוף 99' עצמו, שבוע אחר שבוע, לפי הסדר, ויבחן את שני הגיבורים ברגעי השיא שלהם. אני יכול רק לקוות שאצליח להעביר לגולשים ולו מעט מהחוויה שחוויתי לפני עשור. כרגיל, אני מבקש מכל הקוראים לשתף פעולה ולהגיב (כולל תגובות בוטות ועצבניות) כדי לשפר את הסדרה תוך כדי תנועה.

        *הערת המחבר: את הרעיון לסדרה זו גיבשתי בסוף שנת 2007, זמן קצר לאחר פרסום "פוטבול מאפור לזהוב". בשלב הראשוני היה עליי להחליט מאיזה כיוון לתקוף את הנושא, והתמקדתי בוורנר ומקנייר. החלטתי כבר אז לפרסם את הסדרה במדור במקביל לפלייאוף 09'. באותו זמן לא העלה איש בדעתו כי כמה חודשים לפני כן יגיעו חייו של מקנייר (בגיל 36 בלבד) לסיום כה דרמטי וסנסציוני. כשנודע דבר הרצח הייתי בעיצומו של התחקיר לסדרה, והתלבטתי אם לשנות את הכיוון שבחרתי מראש ולהפוך אותה לאנדרטה לנרצח. בסופו של דבר החלטתי לא לשנות דבר, לכתוב בדיוק לפי התכנית המקורית, ולהניח לגולשים ליצור את הפרספקטיבה עבור עצמם. אם כתוצאה מסדרה זו יעלו באוהדים הוותיקים יותר זיכרונות פוטבול טהורים הקשורים למקנייר, ואם האוהדים הצעירים ילמדו ממנה שהאיש נתן למשחק יותר מכותרת צעקנית וצהובה על רצח והתאבדות – דיינו.