פילי בחנות חרסינה

שבוע החופש של קבוצתו האהודה גרם ל"טיפוס שלילי" לשפוך קיטור, וגם פילדלפיה וזריקות דגלים מביאות לו את הנרווים

אריאל גרייזס

השבוע אני עצבני. זה נכון לכל שבוע, כידוע, אבל השבוע אני עצבני במיוחד ולא רק בגלל שהיאנקיז השנואים לקחו עוד אליפות. למה, תשאלו? ובכן, כי כל יום ראשון חיכיתי שהקבוצה שאני אוהד תשחק, אבל היא לא עלתה על הדשא אפילו פעם אחת בגלל הרעיון הגאוני הזה של שבוע הביי. שבוע הביי מרגיז אותי, מאוד מרגיז אותי. הוא מרגיז אותי כי הוא דופק אותי (ועוד מיליונים אחרים, אבל אותי במיוחד) בפנטזי כשאני צריך לזרוק שחקן טוב לווייברס בשביל איזה דייויד גרארד שיביא לי בסוף 4 נקודות, רק כי טום בריידי בביי. הוא מרגיז אותי כי לראות פוטבול כשאתה יודע שאין במחזור הזה שום משחק שבו יש לך מעורבות רגשית עמוקה גורם לך להרהר באפשרות לתת לאשתך להעביר ערוץ ביום ראשון ב-9 בערב (אפשרות שנפסלה על הסף, כמובן, אבל המחשבה בלבד מעוררת חלחלה) ובעיקר כי הוא לא הוגן.

עוד בוואלה!

תקיפו את עצמכם: מה זה ביטוח מקיף ומתי הוא מתגלה כקריטי?

לכתבה המלאה

יש הרבה מאוד דברים לא הוגנים בליגה הזאת, חלק גדול מהם נעשה בכוונה. קבוצות טובות מקבלות לו"ז יותר קשה מקבוצות שהיו גרועות בעונה שעברה, למשל (זה ממש עזר לנמושות הליגה, דטרויט, סט לואיס וקליבלנד, כמו שאתם רואים) אבל למה שקבוצות מסוימות יקבלו את הפריבילגיה לנוח בדיוק באמצע העונה בעוד קבוצות אחרות מקבלות את הביי שלהן בשבוע הרביעי וצריכות לשחק 12 משחקים ברצף בלא מנוחה? איפה עקרון השוויוניות פה? אם מתעקשים לתת לקבוצות לנוח שבוע באמצע העונה, בואו נעשה את זה באופן הגיוני – קחו שבוע אחד שבו לכל הקבוצות יש חופש ולא מתקיימים בו משחקים וככה כולם יהיו מרוצים. נכון, זה לא ישנה את המצב שהקבוצה שלי לא משחקת, אבל כמו אצל הערסים בשכונה – לפחות אם אני לא משחק, אף אחד לא ישחק.

שבוע הביי הוא לא הסיבה היחידה לעצבים שלי. בגלל הביי של הקבוצה שלי נאלצתי להתרכז בקבוצות האחרות ששיחקו ביום ראשון, ולמרות שמרבית העניין שלי רוכז במשחק המצוין בין דנבר לבולטימור, מדי פעם זפזפתי למשחק בין הג'איינטס לפילי. נדמה שכל פעם שהעברתי האיגלס שמו עוד ט"ד. אז למה זה עצבן אותי? כי הייתי צריך לראות את פילדלפיה, אולי הקבוצה הכי מעצבנת בעולם. יש קבוצות גרועות, יש קבוצות נוראיות ויש את טמפה ביי. אבל אף אחת מהן לא מעלה את הנרווים כמו פילדלפיה, קבוצה שמצליחה להגדיר מחדש כל שבוע את המושג סכיזופרניה.

באמת, איך הקבוצה הזאת שפירקה לג'איינטס את ההגנה ואימללה את איליי מאנינג הצליחה להפסיד רק לפני שבועיים לג'אמרקוס ראסל. בחייאת זומזום, לג'אמרקוס ראסל! אתם יודעים מתי בפעם האחרונה ראסל ניצח מישהו? אני חושב שזה היה בקולג'ים, כשניצח את נוטרדאם של בריידי קווין (ואם זה לא היה נורה אדומה לקליבלנד, אני לא יודע מה כן). אני מתנצל, אוהדי איגלס יקרים, יש לי הרבה סימפטיה אליכם, אבל הקבוצה שלכם פשוט בלתי נסבלת. וחוץ מזה, אנדי ריד שמן. ואני שונא מאמנים שמנים.

בלתי נסבלים, אין מילה אחרת (צילום: רויטרס)

בואו נדבר עוד קצת על מאמנים, ברשותכם. מי שקרא אותי בעבר יודע שלא פעם הבעתי את דעתי שקואצ'ינג הוא אוברייטד. לטעמי, ההשפעה של מאמן על המשחק והיכולת של הקבוצה שלו מוערכת יתר על המידה, לטוב ולרע. לא שהמאמן לא חשוב – בטח בפוטבול, שם המאמן הוא זה שקורא כל מהלך ומהלך (טוב, אלא אם הוא מאמן בוושינגטון), אבל אני חושב שהרבה יותר מדי פעמים נהוג לתלות בו את כל תחלואי הקבוצה פשוט כי זה הכי קל. קחו את קליבלנד, למשל. לרגע לא אטען שאריק מנג'יני הוא מאמן טוב – הוא לא (והוא גם שמן, שזה הכי גרוע), אבל הרבה יותר קל להאשים אותו בביצועים של הקבוצה שלו מאשר להתחיל להכנס לאיכויות של הקורנרבק או הלפט-תאקל שלו. אם אנחנו נוהגים להאשים מישהו בביצועים של קבוצה (או לשבח, לצורך הענין), המאמן יהיה המטרה הראשונה או מקסימום הקוורטרבק יספוג את האש. אבל צריך לזכור שמי שעושה את הפעולות במגרש הם השחקנים ולא המאמן, ואם יש לך קורנר שלא יודע לכסות את הרסיברים שלו או שחקן קו התקפה שלא מסוגל לחסום בליץ, יהיה קשה לקבוצה שלך לנצח, גם עם המאמן הכי טוב בעולם (ראו ערך דלתא אוניל וביל בליצ'יק בעונה שעברה, למשל. איכס, דלתא אוניל, איזה גועל נפש).

איפה בכל זאת נכנס המאמן לתמונה? ובכן, תפקידו של המאמן הוא לדעת את המגבלות של השחקנים שלו ולנסות לפצות עליהן. כמובן, לא תמיד יש לו את האפשרות לעשות זאת אבל יש מקרים שבהם חוסר היכולת של המאמן אפילו לנסות פשוט מתסכלת. מקרה כזה היה ביום ראשון במשחק של גרין ביי מול מינסוטה. לפני שלושה שבועות, ברט פארב ושאר החבר'ה בסגול חיסלו את גרין ביי באמצעות התקפת המסירה של פארב ובהגנה הם פשוט הרגו את אהרון רוג'רס כשקו ההתקפה שלו לא הצליח להגן עליו. היית חושב שמייק מקארת'י ילמד את הלקח, לא? כינים! פארב מוסר לארבעה ט"ד, רוג'רס חוטף שישה סאקים והפאקרס מפסידים ללא תנאי. והכי גרוע - שלושה מהסאקים מגיעים מהידיים של ג'רד אלן – השחקן ההגנתי אולי הטוב בליגה היום – שבשום שלב של המשחק מקארת'י לא חשב שאולי יהיה הגיוני לשים איזה חוסם נוסף שיעזור עליו והתעקש לנסות לחסום עם שחקן אחד בלבד. אז בשביל מה בדיוק אתה שם, אדון מקארת'י?

שמן, מעצבן, אבל לא אשם בהכל. מנג'יני (צילום: AP)

אם כל העצבים האלו לא הספיקו לכם, אז תרשו לי לחלוק איתכם עוד משהו קטן שכבר מזמן עולה לי על העצבים. אתם מכירים את הרסיברים האלו, ששניה אחרי שהם נכשלו מלתפוס כדור קופצים כאילו נחש הכיש אותם ומתחילים להניף את הידיים שלהם בטירוף בסימון לשופט שיזרקו דגל? אז יש רק דבר אחד שיותר מרגיז מהם – שופטים שמתרשמים מהסימנים האלו ועשר שניות אחרי שהמהלך נגמר הם פתאום נזכרים שהיה פאס אינטרפרנס ובאמת זורקים את הפלאג. במשחק של דנבר מול בולטימור היו כמה וכמה מקרים כאלו, אחד מתוכם אפילו זה היה השופט שבצד הרחוק של המגרש שהתרשם מהרסיבר הפגוע, ומפלס העצבים שלי, שגם ככה היה גבוה, בכלל הרקיע שחקים.

לסיום, למרות הכישלון של שבוע שעבר, אני לא מתייאש מלנסות לחזות את ההפתעה השבועית והשבוע אני הולך על באמת לונג-שוט – פייטון מאנינג נראה אנושי מול סן פרנסיסקו, מה שאומר שהשבוע הוא כנראה יתפוצץ על הטקסאנס, וזה עדיין לא מונע ממני להמר שיוסטון תסיים את רצף הניצחונות המדהים של אינדי בעונה הסדירה (כבר 16 כאלו).

ואיזה מגעיל הדלתא אוניל הזה, הא?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully