שולה המוקשים

עלי מוהר המנוח אמר פעם שאוהד ספורט אמיתי הוא אחד שמיד לוקח צד כשהוא יושב וצופה באירוע שבו אין לו, לכאורה, עניין. זה יכול להיות משחק בגמר המונדיאל, טניס מטורניר דוחא או קרלינג נשים בשלב המוקדם באולימפיאדה. ברגע שנצמדת למקלט, מבחינתך יש טובים ויש רעים, אין באמצע.

אבל יש גם את אותם רגעים נדירים שבהם אתה שם בצד את התחושות האישיות שלך, מפנה את האהדה האישית ומתאהב בהם, רגעים שמגדירים מחדש את המושג "התרגשות ספורטיבית". השער של מראדונה לרשת אנגליה ב-1986, משחק ה-42 נקודות של מג'יק נגד פילדלפיה, הצמד של מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות ב-1999, הזכייה ה-15 של פדרר בתואר גרנד סלאם וכל אותם מהלכים או אירועים אחרים שנלעסו לעייפה על ידי חובבי הנוסטלגיה. ביום חמישי הפועל תל אביב הכניסה את עצמה, בקנה מידה ישראלי, כמובן, למונחון הזה. היא עשתה את זה פחות ברמת הרגעיות ויותר ברמת התהליך. כי לא מדובר רק ב-0:3 המדהים בווינה, מדובר בקבוצה שעד עכשיו הבקיעה 12 (!) שערים בארבעה משחקים בליגה האירופית. שלושה שערים למשחק. המבורג, ראפיד וסלטיק, שמות דבר ביבשת, כבשו גם הן 12 שערים. ביחד.

מעבר להתרגשות, אנשי ספורט – אוהדים, מנהלים ומאמנים - עובדים בשיטת "מה עשית עבורי לאחרונה". אתמול היה טוב וכדאי מאוד שיהיה גם מחר, או שנעשה לך את המוות מחרתיים. ספק אם יש מישהו שחי את האתמול ויודע לשמור משהו מהטוב הזה למחר כמו אלי גוטמן. בלי לעשות השוואה בלתי הוגנת לקמפיינים של שתי הקבוצות, אלישע לוי יכול להמשיך לא להבקיע בליגת האלופות, הוא יודע שאת הגב מהבוס של מכבי חיפה הוא יקבל. גוטמן תלוי על בלימה מסיום העונה שעברה. הנה, רק בצהרי היום התראיין משה סיני לתוכנית "עושים ספורט" בגלי צה"ל ונשאל על מועמדותו להפועל תל אביב. עוזר מאמן הנבחרת לא הכחיש, ויתרה מזאת, אישר שהוא על הרדאר של אלי טביב: "אני רק מקווה שכשאגיע, אקבל את התמיכה שקיבלו המאמנים האחרים". לשאלה מתי יגיע ענה: "מי יודע מתי זה יקרה".

סיני הוא הצל הגדול ביותר, אבל לא היחיד מעל ראשו של גוטמן, שעד עכשיו פירק העונה מוקש אחר מוקש כמו חבלן מיומן. פרשת האישום באונס נגד איתי שכטר ודגלאס דה סילבה ריחפה לא רק מעל ראשם של השחקנים, אלא מעל ראשו של כל המועדון. כמה רחוק זה נראה אחרי הקונצרט באצטדיון "ארנסט האפל", שבו היו השניים שותפים בכירים. גוטמן יצא בנאום חוצב להבות נגד אוהדי הקבוצה שקיללו את ביברס נאתכו אחרי ה-1:1 מול מכבי פתח תקוה (נאום שכותב שורות אלה הגדיר כ"מסוכן עבורו"), והתוצאה הייתה עליה הדרגתית ביכולתו של הקשר, שהפגין יכולת מצוינת בדרבי וכבש את השער השלישי בווינה. ההגנה ספגה ביקורת קשה עד ה-2:2 הביתי עם אשדוד, ובדרבי ונגד ראפיד היא לא אפשרה ליריבות להגיע כמעט למצבים. וכל זאת, עוד לפני שהזכרנו את הפיכתו של גילי ורמוט למנהיג ושל אביחי ידין לדינמו. השער המדהים של האחרון הוא רק בונוס להתקדמות הזו.

לכל אורך התהליך הזה, כבר התרגלנו למשפט שעד לא מזמן נשמע כמו אוקסימורון – "הפועל תל אביב היא קבוצה מרגשת". מבין ארבעת המשחקים של האדומים בליגה האירופית העונה, לא היה אחד שלא היו בו רגעי שיא, אפילו בהפסד בהמבורג היו כמה כאלה. לכל אלה אחראי גוטמן, שבווינה הסיר מעצמו את תדמית המאמן הבונקריסט, זו שדבקה בו, לא מעט בצדק, במרוצת השנים, ועל הדרך הפך את הקבוצה שלו לאטרקציה. ההכנה המצוינת, חוסר הפחד מהיריב, התעוזה והמתפרצות הקטלניות (עם חלוץ אחר במקום יבואה זה נגמר ב-0:5 לפחות) הבהירו סופית שאכן, לפנינו עומד גוטמן חדש וניצבת הפועל תל אביב חדשה. אם זה משכנע את מוני הראל וטביב, מה טוב, ואם לא, לפחות בינתיים זו בעיה שלהם. בכל מקרה, סיני יצטרך להמשיך לחכות.