ארבע העונות

אני יודע שבחוגים מסוימים מאוד לא תקין לתמוך או לשמוח כשאימפריית רשע עשירה ופייבוריטית עם מלך אכזר מצליחה לנצח בסוף, אבל אני חייב להודות שהייתי בעד היאנקיז בפלייאוף השנה. גם משום שהם היו הקבוצה הטובה ביותר בבייסבול, גם כי הגיע להם להתחיל ולסיים את העשור הזה כאלופים, גם מכיוון שעד כמה שכסף הוא גורם, הוא לא גורם כזה מכריע בבייסבול - קבוצות קטנות לקחו אליפויות והגיעו לוורלד סירייס וגם משום שכמות ההעפלות של היאנקיז לפלייאוף בעשור וחצי האחרונים היא בלתי נתפסת (בייסבול, בניגוד לפוטבול וכדורסל, שולח אחוז קטן מאוד מהקבוצות שלו לפלייאוף(.

אבל הייתי בעד היאנקיז בעיקר בשל העובדה שהם לא היו זוכים באליפות ב-1996 בלי דרק ג'יטר, מריאנו ריברה, חורחה פוסאדה ואנדי פטיט. והם לא היו זוכים באליפות ב-2009 בלי ג'יטר, ריברה, פוסאדה ופטיט. 1.66 מיליארד דולר בזבזו היאנקיז על שחקנים חדשים בין האליפות הראשונה והאחרונה, אבל השלד נשאר דומה. ארבעת השחקנים הללו זכו הלילה באליפות החמישית שלהם. רק לשלושה יש יותר אליפויות בקבוצה אחת יותר מארבעת היאנקים - ווייטי פורד, מיקי מנטל ויוגי ברה--כולם זכו באליפויות שלהם עם הקבוצה. מגיש, תופס, שחקן באמצע המגרש וזה שבא לשמור שכל המאמצים שלהם לא ירדו לטמיון. סתיו, חורף, אביב, קיץ.

אני חושב שקוראים לזה מסורת.

יצא לי לקרוא השבוע ספר מצוין, המתאר את התפתחותו של המגזין האמריקאי "אסקווייר" בשנות השישים תחת העורך הרולד הייז. ספר מצוין, ולו בשביל החלקים שבהם מתואר הדו שיח בין נורמן מיילר לעורכים לגבי הטקסטים שלו במגזין. מיילר, זכר צדיק לברכה, עיתונאי שהיה יכול לתת פרספקטיבה למהדק, ניסה למתוח את הקווים של הכתיבה באמריקה ודאג ששום מילה לא תשונה ללא ידיעתו ("נורמן, בוא נוריד פאק אחד ונכניס במקומו שני שיט", היה הייז מתחנן אליו). אבל אני כותב כאן על "אסקווייר" והייז בגלל היחס שלהם לתקינות פוליטית.

אתן דוגמא אחת. בדצמבר 1963, קצת אחרי שמפגינים שחורים נהדפו על ידי זרנוקים וכלבי משטרה וקצת אחרי שהמשמר הלאומי נשלח לבירמינגהאם, אלבמה, כדי להדוף את הניסיון של ג'ורג' וואלאס לחסום את דרכם של שני סטודנטים שחורים לאוניברסיטת אלבמה, הייז החליט לשים על השער של המגזין את סוני ליסטון כשהוא לבוש כסנטה קלאוס, כשלצידו רק שם המגזין והתאריך. דצמבר היה החודש החם של המפרסמים. אגף המפרסמים של העיתון חשק בשער מגזין שיפתה את הקורא להיכנס ולראות את הפרסומות לאלכוהול, בשמים ואופנה. ליסטון, עם עבר של שוד מזוין, תקיפת שוטר, וקשרים הדוקים עם העולם התחתון, היה האדם האחרון שאמריקה רצתה לראות אותו מחליק במורד הארובה שלה לכריסמס. המכתבים הזועמים הגיעו, מפרסמים החליטו לבטל את המודעות שהם קנו, אסקווייר הפסיד מיליוני דולרים במושגים של היום. להייז זה לא הזיז.

אני כותב את זה אחרי שקראתי אתמול שה-NBA ורשת TNT הביעו צער והתנצלות על כך שהפרשן ריק קאמלה, בסיכום המשחק בין אורלנדו לניו ג'רזי, זיכה את יי ז'יאנליאן בכינוי "צ'יינה מאן". ההתנצלות של קאמלה מצטרפת להתנצלות של סטיב קר, שב-2004 נתן ליאו מינג את אותו כינוי ופרשן רשת CBS שכינה כך גולפאי סיני במאסטרס של 2008. קצת היסטוריה: מקור הכינוי "צ'יינה מאן" הוא בסוף המאה התשע עשרה, קצת אחרי בהלת הזהב ובאמצע הבום התעשייתי של אמריקה. איגודי עובדים אמריקאיים נלחמו בהבאת עובדים מסין, מאבק שהגיע לשיאו כשהנשיא צ'סטר ארתור חתם על חוק שאוסר על הגירה של משפחות סיניות לאמריקה ואוסר על חזרתם של תושבים סינים שכבר חיו בארצות הברית מלחזור למדינה אם יצאו לביקור. החוק נחתם ב-1882, ונותר בעינו עד 1943.

אני אנסה לקחת כאן, בכל הצניעות הדרושה, את הזווית של הייז: יאו מינג הובא מסין לאמריקה והוא מרוויח מיליוני דולרים בשנה. הוא סיני, הוא גבר, כמעט 80 אחוז ממוצרי הצריכה באמריקה מיוצרים בסין. הדברים שנאמרו על ז'ייאנליאן נאמרו בקונטקסט לגמרי שונה מהאמירה המקורית, ומי בכלל יכול לבטא את השם שלו (אולי קאמלה צריך לכנות אותו "עוד בחירת דראפט מבוזבזת"). אני לא רואה פה סיבה להתנצל. אני רואה פה אינטרסים כלכליים של הליגה בשוק מאוד גדול.

אז ככה: קודם דיק צ'ייני ירה בחבר שלו במסגרת מסע הציד, אחר כך פלקסיקו בורס ירה בעצמו בצנטרום של מועדון לילה ניו יורקי, ועכשיו מדריך קליעה, קצין מטרה בעברו, פלט כדור מהאקדח התקוע של ויסנטה פאדייה, הזורק של הלוס אנג'לס דודג'רס, ופצע את שניהם.

ואני שואל: כמה זמן ייקח עד שנקרא ידיעה לפיה צבי או יעל ירו בסלבריטי במהלך מסע ציד?