טיפוס שלילי

כשהייתי ילד, היו קוראים לי דרדס-קוטר. בצבא, הכינוי היה אלקטרון (בגלל הגודל, אבל בעיקר בגלל המטען). ובעבודה סתם אומרים ש"אני צריך להיות יותר חיובי". בקיצור,אם יש משהו שאני באמת טוב בו - זה להתלונן, והרבה. אז כשדגדג לחזור לכתוב על פוטבול השנה, אחרי חופשה ארוכה, הגענו למסקנה שאין טעם לבזבז כשרון נדיר כזה על סתם ניתוח משעמם, או חלילה – מחמאות לשחקן זה או אחר. בוא נעשה את זה פשוט וקל – אלו הדברים שעיצבנו אותי השבוע בליגה.

אם היה נדמה לכם שחוץ מהמשחק בין מינסוטה לפיטס בורג, ואולי זה בין אטלנטה לדאלאס, לא היה משחק אחד ששווה לפתוח את הטלוויזיה בשבילו השבוע, אז אתם לא טועים. מאז שנות השבעים הליגה לא ראתה שבוע שבו ההפרש הממוצע של התוצאות במשחקים היה כל כך גבוה כמו בשבוע האחרון. ההבדל הוא שעכשיו, בניגוד לשנות השבעים, יש לנו תקרת שכר שאמורה היתה להוריד את ההבדלים בין הקבוצות למינימום. אז היתה אמורה. המשחק בין אינדיאנפוליס לסט לואיס הזכיר יותר סיבוב ראשון של משחק גביע (לא של ריאל מדריד, כמובן), המשחק של טמפה ביי בלונדון בטח הבריח סופית את שאריות הבריטים שעוד מתענינים בפוטבול (רחמנות על הדיילים בטיסות מלונדון חזרה השבוע, הם בטח היו צריכים לעבוד שעות נוספות כדי לנקות את כל הקיא מהמעברים) ומארק סאנצ'ז אפילו הרשה לעצמו להרביץ נקניקיה (ויפה לראות שהוא לא שכח להוסיף חרדל), אחרי שהג'טס סיימו לנגב את הרצפה עם הג'מארקוס ראסלים.

אז איך זה שעם תקרת שכר וכשלכל קבוצה יש הזדמנות להחתים פרי אייג'נטס כאוות נפשו, אנחנו רואים כל כך הרבה תופעות טבע? חוץ מהחבר'ה שמניתי למעלה, גם את הרדסקינס האומללים, את קרוליינה המצחיקה (עזבו את ג'ייק דלהום, איך ג'ון פוקס עדיין מאמן בליגה הזאת? בעצם, אל תעזבו את ג'ייק דלהום, איזה בדיחה), את קנזס סיטי, קליבלנד, טנסי ודטרויט – ואלו רק הקבוצות הבאמת מחפירות (וכמעט כולן גם נהנו מבחירה גבוהה בדראפט האחרון)?

לצערי, אין לי תשובות חד משמעיות. קל להגיד שכל מה שצריך זה לבחור אנשי מקצוע מתאימים שינהלו לך את הקבוצה ולתת להם לעבוד – כמו שעושות בבירור קבוצות כמו פיטסבורג, אינדי או ניו אינגלנד – אבל השאלה שנשארת פתוחה היא איך בוחרים את אנשי המקצוע הללו? הרי הבראונס הלכו עם מאמנים מבית היוצר של המאמן הכי מצליח בליגה בעשור האחרון (מנג'יני וקורנל לפניו) וזה לא ממש עבד להם. קנזס סיטי לקחה את סקוט פיולי שעשה קסמים בניו אינגלנד ובינתיים ההחלטות שלו לא נראות מוצלחות במיוחד (תראו את מאט קאסל וחוזה המיליונים שלו), ואילו הקולטס החליפו את דאנג'י בג'ים קולדוול ולא הרגשנו בכלל בהבדל. מה שאני כן יודע להגיד הוא שאני לא רואה איך המצב משתפר בזמן הקרוב, אם כבר יש לי הרגשה שהוא רק יהיה יותר גרוע. אבל אולי זה רק אני, אתם יודעים – שלילי כזה.

טוב, הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם וברור. אני שונא את הוויילדקאט. אני חושב שזה אנטי פוטבול וההמצאה הכי גרועה שהגיע לעולם הפוטבול מאז האיצטדיונים המקורים. יש כאלה שחושבים שזה נורא מקורי ומרענן וגורם להגנות לחשוב, לטעמי זאת סתם דרך להצניע את העובדה שיש לך ק"ב ששווה לתחת. מה הבעיה עם זה, תשאלו, שהרי לא לכל הקבוצות יש פייטון מאנינג או דרו בריס בקבוצה שלהם? זה נכון, אבל כמו שמיאמי מראה לנו השנה, הווילד קארד (טעות במקור) הזה ממכר, ובמקום לפתח את הק"ב שלך ולתת לו ביטחון, אתה ממשיך להריץ את המהלכים האלו – שיעבדו מצוין מול קבוצות גרועות, אבל מול קבוצות טובות (ולראיה, הפלייאוף שנה שעברה) לא יספיקו לך. ואז כשתרצה שהק"ב שלך אשכרה ימסור את הכדור ולא יתפוס או יחסום, תגלה שנשארת בידיים ריקות. טוני ספראנו עשה עבודת קודש במיאמי, ועם חומר שחקנים די מוגבל הגיע למקומות שאף אחד לא ציפה ממנו. עכשיו הזמן לעשות את הצעד הבא – תחליט אם צ'אד הני הוא אכן ק"ב העתיד שלך (ואם לא, תמצא אחד שכן) ותהפוך אותו לק"ב אמיתי. בלי וויילדקאט ובלי שטויות. ובחיאת, רק אל תביאו את טים טיבו לליגה ותתנו לו לשחק וויילדקאט, כן, גם אותו אני לא סובל, למקרה שזה לא היה ברור.

ואם כבר מדברים על חתולים, שימו לב לסטטיסטיקות המרשימות של מייקל ויק בפילדלפיה עד עכשיו אחרי ארבעה משחקים: שתי השלמות משישה ניסיונות לשישה יארד שלמים ועוד 22 יארד בריצה בתשעה ניסיונות. מה אני אגיד לכם – שווה כל אגורה מה-1.6 מיליון דולר שהאיגלס משלמים לו. ברצינות, אנדי ריד, בשביל עשירית מהסכום הזה אני חושב שהייתי נותן לך סטטיסטיקות דומות, לא עדיף לתת לי אותם?

אני מוכרח לשאול משהו - למה שדרניות של גלגל"צ תמיד נשמעות מדוכאות כאילו הן הכירו אישית את הנפגעים, כשהן מדווחות על פקק שנגרם מתאונה? אני יודע, זה לא קשור לפוטבול, אבל זה עדיין משגע אותי.

קרל מרקס אמר פעם שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים – פעם אחת כטרגדיה, פעם שניה כפארסה. האמת, במקרה של לארי ג'ונסון, גם הפעם הראשונה היתה פארסה, שלא לדבר על הפעם השישית. אבל אני לא פה לדבר על לארי ג'ונסון, האיש שלתת לו מקלדת וטוויטר זה כמו להניח אקדח טעון בידיים של ילד בן שלוש, אלא דווקא על הקבוצה שלו – שבבירור נמאס לה ממנו. רק מה, זה לא שהיא יכולה לעשות הרבה בנושא, כי הטרייד דד ליין חלף עבר לו ו-LJ יישאר תקוע לצ'יפס כמו עצם בגרון עד סוף העונה. כמו במקרים של טרל אואנס ופילדלפיה או טמפה ביי וקישון ג'ונסון, גם לקנזס סיטי האופציה היחידה שעומדת על הפרק היא להשעות את ג'ונסון בתשלום, כי להמשיך לשחק איתו נשמע מופרך (אתם רואים את טוד היילי נותן לג'ונסון הוראות באימונים?) וכל זה רק בגלל שמשום מה, בניגוד לכל ליגה נורמלית, הטרייד דד ליין של ה-NFL נופל בשלב כל כך מוקדם של העונה. בבייסבול, למשל, הטרייד דד ליין משמש קבוצות מתמודדות להתחזק על חשבון קבוצות שכבר יצאו מהמירוץ, שהן בתורן מסוגלות לאסוף שחקנים צעירים ומבטיחים או בחירות דראפט (וגם להקל על מאזן התשלומים שלהם). ב-NFL, לעומת זאת, טריידים באים בקמצנות ורובם חסרי עניין, פשוט כי בתחילת העונה קבוצות עוד לא יודעות לאן הולכות ומה חסר להן, ועד שהן מחליטות – כבר מאוחר מדי. רוג'ר גודל – לטיפולך.

לסיום, תרשמו לעצמכם את ההימור השבועי שלי – אטלנטה הולכת לסיים השבוע את רצף הניצחונות של ניו אורלינס. למה? כי כשרג'י בוש, אולי השחקן ה-20 בחשיבותו של הסיינטס, מתחיל לדבר על עונה מושלמת, אתה יודע שזה אוטוטו נגמר.

אה, כן. אני שונא גשם!