פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דארלינג-קאפ

        איציק אלפסי קפץ למשחק גביע הליגה בין ארסנל לליברפול, אירוע ממנו אפשר ללמוד על מדיניות הקבוצות בכדורגל האנגלי

        כדי להבין את השינוי הדרמטי שעבר הכדורגל האנגלי בשני העשורים האחרונים, היה צריך לחוות אתמול (רביעי) בערב את הצפיפות בתחנות הרכבת התחתית שעל קו פיקדילי המוביל לתחנת ארסנל. את החוליגנים של פעם, שהיו מגיעים שעות ארוכות לפני המשחק ומשתכרים ומנהלים קרבות רחוב, מחליפים כיום פקידים מעונבים שמיהרו לצאת מהמשרדים ב'סיטי' בכדי להגיע בזמן לשריקת הפתיחה. העובדה שלמרות שחשיבות המשחק היא משנית והכוכבים הגדולים משתי הקבוצות אפילו לא התלבשו לא מנעה מ-60 אלך צופים למלא את איצטדיון האמירויות, מלמדת על העוצמה והמעמד הנוכחיים של הכדורגל באנגליה. למעשה, הכדורגל היום הוא מה שכל השנים היה התיאטרון עבור האנגלים- בידור איכותי לבני המעמד הבינוני ומעלה.

        משחקי גביע הליגה של ארסנל הם הזדמנות מצויינת להתרשם מהעבודה היסודית שעושה ארסן ונגר במועדון. הצעירים האלמוניים משחקים "The Arsenal way", כמו שאומרת ססמת השיווק של המועדון- כדורגל משוחרר ויצירתי שמבליט את האיכויות של האינדיבידואל בתוך מסגרת שתכליתה לאפשר את אותו חופש ביטוי עצמי. בליברפול, לעומת זאת, תמצאו אוסף מקרי של שחקנים בינוניים שנאספו מרחבי היבשת כסותמי חורים. אולי הדוגמא הטובה ביותר היא הבלם היווני סוטיריוס קירגיאקוס שהובא מא.א.ק אתונה בתחילת העונה, כשדניאל אגר ומרטין סקרטל היו פצועים ורפא בניטז, שמצא עצמו לפתע עם מצוקת בלמים, נלחץ. אלא שאגר וסקרטל חזרו לעניינים די מהר, וכך יוצא שליברפול מוצאת עצמה עכשיו עם בלם עודף שאין כל כך מה לעשות איתו. עד גביע הליגה.

        בהתחשב בעובדות הללו, אפשר היה לצפות למשחק הרבה יותר חד-צדדי מזה שהתפתח אמש באמירויות. אמנם הצעירים של ארסנל, למרות שנעדרו את ג'ק ווילשייר (אולי הג'ו קול הבא), אכן סיפקו את הסחורה, כולל שער מרהיב ביופיו של פראן מרידה - עוד גניבה של וונגר ממחלקת הנוער של ברצלונה (כמו במקרה של ססק פאברגאס), אבל דווקא האוסף האקלקטי של ליברפול הפתיע לטובה. פיליפ דגן, הפצוע התמידי שאוהדי ליברפול הוציאו מצלמה רק כדי להנציח אותו עומד (ואפילו רץ!) על שני רגליים, סיפק כמה פריצות מפתיעות באיכותן באגף הימני. באגף השמאלי אמילינו אינסואה, שמתחילת העונה כבר הספיק לתפוס מקום קבוע בהרכב הראשון, הרשה לעצמו אתמול להראות דווקא את האיכויות ההתקפיות שלו ושער השיוויון הנהדר שלו, שהיווה קונטרה ראוייה בהחלט לבונבון של מרידה, היה מזכרת ראויה לערב אישי מצויין מבחינתו. ואפילו ג'יי ספירינג, תוצרת מקומית נדירה, הראה שלפחות ללוקאס אין שום דבר שהוא לא יכול לתת.

        הסיפור העצוב היה, שוב, ריאן באבל, שמשחק מהסוג הזה היה אמור להיות הבמה שלו - בהרכב, בלי לחץ ומול יריבה שנותנת לשחק. אבל זה שוב לא היה זה. עדיף יהיה לו לעזוב בהזדמנות הקרובה ולהתחיל מחדש במקום אחר, שם אולי יוכל למצות את הפוטנציאל הגדול שלו, מאשר להמשיך ולבזבז את הקריירה בקבוצה של בניטז. החדשות הטובות ביותר מהמשחק עבור ליברפול הן הדקות הראשונות במשחק רשמי של אלברטו אקווילאני. הרבה מאוד מהעונה הזו של האדומים תקום ותיפול על היכולת של האיטלקי להיכנס לנעליים של צ'אבי אלונסו, ובעיקר להוסיף עוד מימד למשחק ההתקפה השבלוני-לעתים-קרובות-מדי שלה.

        עם שריקת הסיום הסכימו כולם שהיה זה ערב נפלא, של כדורגל ובכלל. גם אוהדי ליברפול. ערב במזג אוויר נעים (באופן מפתיע יחסית לסוף הסתיו בלונדון), באצטדיון נפלא ועם כדורגל אנגלי במיטבו (קצב מטורף, אבל בלי הטקטיקה המוגזמת שהורסת הרבה משחקים בפרמייר-ליג), בהחלט נכנס לקטגוריה של דברים שאפשר וצריך ליהנות מהם, גם אם הקבוצה שלך מפסידה. בידור, גם את זה לפעמים צריך בחיים.