הדברים שיהרסו את העונה

הליגה עמוסה בכל מיני שמוליק ברנרים - שחקני לאומית מצוינים, שניצלו את הדעיכה הישראלית בעמדת הרכז כדי לעשות קריירה יפה בליגת העל. אבל מאלה לא יצמח ה-מ.י.ק.י שיגרום לילדים להקפיץ כדור. בעונה בה הכוכבים הישראלים משחקים בחו"ל, וטפירו וקוז'יקרו המקשישים משמשים כפנים של הליגה, ברור שחייב לבוא שינוי.

מכבי ת"א החתימה את מקל, ובירושלים הלכו רחוק ונתנו את מפתחות הקבוצה ליוגב "הוא עוד יהיה הטפירו הבא" אוחיון, וליובל "הכישרון שלו בלתי נגמר" נעימי. ללא הישראלים הבכירים, ובליגה עם חוק רוסי, יהיה עצוב לגלות שאיש מהשלושה לא הפך לכוכב מקומי. זאת השנה בה אוחיון חייב סוף סוף לקפוץ מדרגה, נעימי אמור לפזר ניצוצות ולהנהיג, ומקל צריך להתמיד בהתקדמותו. אם רגע לפני שחלון ההעברות נסגר ינחית גודס שני גארדים זרים בירושלים - ובסוף העונה נחזה בגל מקל מנופף במגבת בליגה, אחרי עוד שלשה של ויז'נייבסקי בגארבג' טיים - נדע שעוד דור הולך במדבר.

לא, עדיין לא התרגלנו. כן, הם בני אדם, הטעויות הן חלק מהמשחק, ונכון שלתלות בהם את האשמה להפסד זה התירוץ הספורטיבי העלוב והשחוק ביותר. אבל בעונה שעברה הליגה יצאה מדעתה, ולרוב בצדק. אם אנשים מאופקים כג'ינו וקטש התפרצו כלפי השופטים במלים קשות, מישהו באיגוד צריך להבין שזה כבר מעבר לחוסר אחידות, פנקסנות והיעדר שליטה במתרחש, אלא בעיה שפוגעת באופן אנוש בענף. התחושה היא כי דבר לא ישתנה גם העונה, ובסופה אנחנו נתחיל לבכות עם המאמנים.

אוי, גרשון הזה, איך הוא בייש אותנו בגארדן, הא? ככה מתנהגים? כמה גדול יכול להיות אגו של בן אדם? נו, די, מספיק עם הצביעות. תנו לנו אותם אמוציונלים, חולי שליטה, מביכים. אנחנו אוהבים לראות אותם משתוללים על הקווים, צורחים על השופטים, שועטים למזכירות ונועלים את חדר ההלבשה במבט זועף, רגע לפני שהם שוטפים את השחקנים על היכולת.

תעיפו מבט על רשימת המאמנים בליגה, ותבינו: יהיה משעמם. עמיר עוזי ודני גוט הם בחורים טובים; בית הלחמי וג'ינו יבשושיים; שמיר ורבי ממלכתיים מדי; וגם גודס וקטש, נסיכים מקומיים, תמיד יעמדו שלובי ידיים ויפלטו קלישאות. אחרי שנמוגו כל השרפים והאדלשטיינים, נותרנו עם אבי אשכנזי חמור הסבר. מתי אפי מארח את פיני?

הכדורסל הישראלי זרוע בקבוצות שניסו לאיים על שלטון מכבי ת"א, וגמרו כשלדים מפויחים בצד הדרך. במכבי חיפה מנסים לבנות קבוצה שנשענת על, תחזיקו טוב - בסיס כלכלי איתן וחשיבה לטווח ארוך. בעונה הקודמת הושקע הרבה כסף, והציפיות היו בהתאם, אך ההעפלות לגמר הגביע ולגמר הפיינל-פור נגמרו בידיים ריקות.

הכדורסל הישראלי משווע לקבוצה גדולה נוספת, שאינה תל אביבית או ירושלמית, כזו שתיצור משולש ציפיות קבוע, תתקע יתד באירופה ולא תהיה סינדרלה לרגע, כמו חולון של דורסמן. העונה הזאת היא המבחן הגדול של מכבי חיפה כמועדון. אם יתרסקו שם תחת הציפיות או בשל בעיות מקצועיות, יהיה מאכזב לגלות כי לג'ף רוזן נגמרה הסבלנות (או המזומנים), ואנחנו נמשיך לטייל בין מלחה ליד אליהו.

בואו נודה: הסיפור של הכדורסל הישראלי הוא פשוט, ונכתב מדי שנה על ידי הקבוצה של המדינה, זו שלעולם גדולה בכמה מספרים על יריבותיה, ללא קשר לטבלת התוצאות בסיום. אם מכבי תזכה באליפות ה-752 ותניף עוד גביע, העונה הזו תושלך מיד לפח האשפה של ההיסטוריה.

הפסד בגביע, גם אם הפך בשנים האחרונות לשכיח מדי, שולח ניחוחות רומנטיים לליגה הצפויה בעולם ומפיח תקוות בקוראות התיגר התורניות, כי הנה, מכבי הפסידה תואר. אם מכבי מפסידה אליפות, ועוד ביד אליהו, אז וואו, זה הסיפור הכי גדול בספורט הישראלי והעונה מוגדרת מיד כהיסטורית, מרגשת ובלתי נשכחת.

הפסד של גביע ואליפות באותה עונה קרה רק פעמיים ב-40 השנים האחרונות, האחרונה לפני שתי עונות, כך שלחובבי הכדורסל הישראלי אסור לשקוע בתקוות שווא. כל עצם שמכבי תזרוק ליריבותיה תנציח את העונה הזאת. מדכדך, אבל עדיף על החלופה האחרת.