אתה מסתכל עליהם, על ברי המזל הקטנטנים הללו, ושואל את עצמך: האם הם מודעים למזל שנפל בחלקם? האם הם מודעים לגודלו של האיש הקטן שמלמד אותם כדורגל, זה ששמו נישא בערגה ובהערצה במקום בו היה שנה אחת בלבד, ושגם היום אין אחד בעיר באר שבע שלא יחייך למשמע שמו? לא רבים נכנסים פה אחד לפנתיאון של הקבוצה והעיר, בטח שלא כאלו שבילו בה בסך הכל עונה אחת, אפילו מעט פחות. הילדים האלו, הילדים הקטנים כל כך, האם הם יודעים מי האיש שניצב לפניהם?
זה התחיל קצת קודם, ערב לפני המשחק מול בית"ר ירושלים, כשבערוץ הקרואטי שבצלחת שידרו את המשחק בין דינמו זאגרב הנהדרת לורטקס. רבע שעה לפני הסיום התבצע חילוף בורטקס. שערות גופי (נו טוב, בראש אין) סמרו כשהקריין הכריז על שמו של אנדריאה בלאיץ', אחד המגנים השמאליים הטובים ששיחקו פה אי פעם וכובש שער הניצחון הדרמטי בדקה ה-119 של משחק הגביע הבלתי נשכח מול בית"ר ירושלים ב-2001.
נרעש מהגילוי, שלחתי הודעה במסנג'ר לחבר, שבתגובה המליץ לי לשבת, שלח לינק וביקש ממני לרדת לתמונה הלפני אחרונה. בתוך חבורת ילדים בני 9, נמוך מאלה מביניהם שעומדים על כיסאות, ניצב לו גדול הזרים ששיחקו בבאר שבע, אחד המופלאים שהליגה שלנו זכתה לראות, שחקן נבחרות בוסניה וקרואטיה לשעבר וזה שהגיע אלינו מויאדוליד שבלה-ליגה : סיאד חלילוביץ'. הוא ולא אחר, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, מאמן את הילדים בני ה-9 של דינמו זאגרב. חשבתי שאני עומד לבכות מאושר, שלא לדבר על לתת גיחה לקרואטיה (אומרים שיפה שם), לשיר לו את הקריאה ההיא "חלייייילוביץ'", כי מישהו חייב לספר לילדים האלו מה נפל בחלקם.
כמה ימים אחר-כך, חטפו נבחרות ישראל בגילאים השונים בראש מכל מיני פולנים ואזרים. ראשיהם של המאמנים נתלו בכיכר הוירטואלית של האינטרנט, שמות של מאמנים זרים לנבחרת הבוגרת עלו, והדיבור היה שאותו מאמן זר שיגיע יקבע מה יהיה בכל הנבחרות בכל הגילאים. כאילו שהבעיה נמצאת בפעם הזו בשבוע שבו מאמנים את הנערים ואת הנוער. כאילו שאין מועדונים, כאילו שבהם לא מאמנים כאלו שעושים זאת כשהשלמת הכנסה. אחרי הכל, צריך לזכור, ילד לומד כדורגל אצל אותם מאמנים חובבנים, אותם בוחרים לפי מי שמוכן להרוויח פחות.
לא אחת אנחנו שומעים על מאמנים שנוסעים להשתלמויות ברחבי אירופה הקלאסית. ברצלונה, ארסנל וצ'לסי הם אכן מועדונים נהדרים. למרבה הצער, נהדרים מדי מכדי שניקח מהם עצות פרקטיות. התקציבים שלהם עצומים, הפערים מהם בלתי נתפסים, מה אפשר באמת להביא משם? אם יש מועדונים שאפשר ללמוד מהם, הם נמצאים דווקא במדינות יוגוסלביה לשעבר. לכו לפרטיזן ולכוכב האדום, להיידוק ודינמו זאגרב, טוסו למריבור. זה פחות סקסי מוונגר, אבל הרבה יותר יעיל. וזה מתחיל, אני מניח, בעובדה שדמות כמו חלילוביץ' לא רואה פחיתות כבוד בלאמן ילדים בני 9. נסו לחשוב על שחקן נבחרת שמקבל כזו הצעה? אתם יכולים לנחש מה הוא יחשוב על האתגר הזה.
בקטנה
1. אין הרבה אנשים כמוני שיוצאים כנגד הדימוי התקשורתי שיצא להפועל באר שבע, אבל יש דברים שגם אני לא יכול לסנגר עליהם. בשבת ליוויתי חבר ליציע האורחים בווסרמיל, ונזכרתי בתרגיל האוגדה האחרון שלנו אי שם בנגב: חושך, אבק פודרתי , עליות וירידות מסוכנות. בעצם, אפילו בתרגיל האוגדה התנאים היו יותר טובים. כמה דקות לפני הפתיחה הגיע ראש העירייה רוביק דנילוביץ' ליציע הכבוד. שווה לו בהזדמנות לנסות ולעשות את הדרך שעושים האוהדים האורחים בווסרמיל, המפגע הנוראי הזה ממש לא תורם לשמה של העיר.
2. במחצית השנייה, דווקא כשהקבוצה הייתה בפיגור, חשתי צמרמורת כשכל האצטדיון, כולל שערים בהם בדרך כלל יושבים בשקט, עודד את הפועל באר שבע. בכלל, זה היה ערב נהדר מבחינת הקהל שלנו, עם מופע פתיחה מרהיב ועידוד בלתי פוסק. זה לא הפריע לטלויזיה לעשות כתבת "צבע" על ייסורי עזורי המסכן ולהתמקד דווקא בעשרה שמקללים. גם לא לאיטליופיל אחד (ולא מדובר בכתב ה"גאזטה" שישב לידנו), לברך את אוהדי באר שבע על שמחאו כפיים לשחקנים בסיום על "הצטרפותם לעולם התרבותי והספורטיבי", כאילו שבחיות אדם מדובר או אפילו כאילו שזו היתה הפעם הראשונה שזה קרה בווסרמיל. ב"קוריירה דלה סרה" בוודאי היו טוענים שמדובר ב"אינגנורזה", בורות. אני אטען שזו פשוט סתם התנשאות.