הרכב מנצח קצת מחליפים

מאזן בעונה שעברה: 65-17

סיימו את העונה: במקום הראשון במערב וטבעת האליפות. הדרך לתואר: 1:4 על יוטה, 3:4 על יוסטון, 2:4 על דנבר ו-1:4 על אורלנדו

מה אתם יודעים, אחד ממועדוני הספורט המפוארים בעולם השיג עוד אליפות, הצמיח אגדה נוספת, ואיך אומרים? האליפות ה-15 היא תמיד הכי מתוקה. מתוקה במיוחד לאדם אחד ספציפי. מעט מאוד שחקנים בהיסטוריה ניתנים לזיהוי בזכות מספר החולצה שלהם, אבל אין ספק שאחרי העונה החולפת, מספר 24 הוא אחד מהם. ב-14 ביוני, עם סיום המשחק החמישי בסדרת הגמר, לאף אחד לא היה ספק למי שייכת העונה הזאת: קובי בריאנט. כן, האליפות כמובן חיסלה את הטיעון המרכזי של שונאיו (שהוא לא הוביל קבוצה לאליפות כשחקן הראשי), אך היא עשתה יותר מזה: עושה רושם שבעקבות הטבעת, כמו גם הודות לדרך הקשה שקובי עבר כדי לזכות בה, נוצר סביבו, הפעם הראשונה בחייו, קונצנזוס לא אופייני. גם מבקריו הגדולים ביותר התקשו שלא להעריך את מוסר העבודה, את השינוי ההדרגתי בדרך להפיכה למנהיג אמיתי ואת התחושה שלכל אורך הפלייאוף יש לו את הבגרות והביטחון של אלוף. לברון אמנם היה מלהיב יותר והציג מספרים מרשימים יותר, אבל אל תטעו: באביב שעבר לא היה ספק לרגע בשאלת השחקן הטוב בעולם.

לפיל ג'קסון, לעומת זאת, כבר לא נשאר מה להוכיח והוא הוכיח את זה על הקווים, כמו שאומרים. מי שמשום מה עדיין משוכנע שג'קסון הוא בסך הכל האיש הנכון במקום הנכון כל פעם מחדש יכול להמשיך לעשות כך גם אחרי הטבעת העשירית, אבל הטיעון הזה הופך למגוחך יותר כל אליפות. אין ספק, הלייקרס של העונה שעברה היתה קבוצה מאוד מוכשרת ועמוסה בכלים התקפיים, אלא שעל ההגנה, לעומת זאת, מגיע קרדיט קודם כל לצוות המאמנים. למרות מגבלות בולטות, הלייקרס הציגו את אחת ההגנות הטובות בליגה וכזו שרק השתפרה בפלייאוף. בפוסט סיזן הזן מאסטר הזכיר לכולנו את הגדולה האמיתית שלו - העבודה הפסיכולוגית עם השחקנים: פאו גאסול היה רכיכתי משהו לפני שפגש אותו, למאר אודום היה מטורף עם קבלות שנעלם במעמדים גדולים, טרבור אריזה קלע שלשות באחוזים מחרידים ודרק פישר נכנס למשבר קליעה דווקא לפני הפלייאוף. כל אחד מהארבעה הללו נתן פלייאוף גדול עם אחוזי קליעה מעולים ומהלכי קלאץ' אדירים. רוצים להמשיך לשייך את זה למזל? תפאדלו. המציאות, עם זאת, נמצאת במקום אחר לגמרי.

אחרי המחמאות, חשוב לזכור שהלייקרס עברו את אחת הדרכים הקלות ביותר לתואר שניתן לדמיין. היריבות הרציניות שהיו אמורות להיות להם נחלשו, נפצעו או שקשקו ברגעי האמת. מהסיבוב השני האלופה שבדרך פגשה קבוצות חסרות ניסיון שהפתיעו בעצם ההגעה למעמד. יוסטון לקחה את הלייקרס למשחק שביעי כשחצי סדרה היא ללא יאו מינג, דנבר הייתה שוות כוחות למשך חמישה משחקים, וגם הגמר מול אורלנדו לא היה חד צדדי כפי שהתוצאה מרמזת - שניים מהניצחונות היו בהארכה במשחקים שהמג'יק היו יכולים לנצח בזמן החוקי אם היו קולעים ליי-אפ, או פשוט מבצעים עבירה על דרק פישר.

בא: רון ארטסט (שחקן חופשי, מיוסטון)

עזב: טרבור אריזה (שחקן חופשי, ליוסטון)

שני שחקנים חשובים סיימו חוזה בקיץ הזה אצל הלייקרס: טרבור אריזה ולמאר אודום. בדרך כלל, לאלופה אין בעייה להשאיר אצלה שחקנים חשובים, בטח אם אין לה בעיית מזומנים. לא הפעם. הפעם שני השחקנים הנ"ל עשו בעיות, ויחד עם העזיבה של טורקוגלו את אורלנדו יצרו תופעה בה שחקנים מוותרים יותר מדי בקלות על תפקיד של שחקן מפתח בקונטנדרית.

במקרה של אריזה, ממש לא ברור מה הסיבה. הטענה המרכזית היא שהסוכן שלו נעלב מהלייקרס ושכנע אותו לחתום ביוסטון באותו סכום שהיה מרוויח אם היה נשאר באלופה המכהנת. לא הרבה זמן עבר, ואוהדי הלייקרס התעוררו משנתם, רק כדי לגלות שבמקום אריזה יש להם בקבוצה אחד, רון ארטסט. החתימה של ארטסט בלייקרס התרחשה כמעט במקביל לחתימה של אריזה ביוסטון ושניהם ירוויחו כ-34 מיליון דולר ב-5 שנים. אחת המשמעויות של המהלך הזה הייתה שהלייקרס השתמשו בכל ה-MLE שלהם ולא יכלו לבצע החתמות נוספות פרט לחוזי מינימום. הפרט הזה הפך למעניין במיוחד כאשר אודום התחיל לפלרטט עם מעבר למיאמי, עניין שאם היה מגיע לידי ביטוי, הלייקרס היו נתקעים עם ספסל ברמת יורוליג. אבל, כידוע, סוף טוב הכל טוב, ואודם נשאר ויקבל 33 מליון דולר בארבע שנים (השנה הרביעית לא מובטחת).

מכיוון שהלייקרס למעשה ביצעו רק שינוי אחד כל הקיץ, בואו נתחיל לדסקס אותו. אין ספק שרון-רון הוא שחקן מוכשר ושלם יותר מאריזה; הוא מסוגל לייצר לעצמו מצבי קליעה, מוסר טוב יותר ויכול לשחק גם עם הגב לסל. למרות טענה שנשמעה לא פעם לפיה ההגנה שלו נחלשה - בעיקר על שחקנים זריזים - הוא גם שומר אישי טוב יותר מאריזה. אם וכאשר הלייקרס יפגשו את לברון, פול פירס וכרמלו אנתוני, ארטסט הוא כנראה השומר היחיד בליגה שמסוגל להתמודד עם הפיזיות שלהם. הנוכחות שלו תגרום לכך שללייקרס יהיו רוב הזמן על הפרקט חמישה מוסרים מצוינים והוא יוכל לעזור להוריד עוד קצת מהעומס על קובי בעונה הרגילה.

אבל לפני שאתם מעבירים את השמפניות מהארון אל המקרר, בואו נעצור לרגע, ונזכור במי מדובר. ארטסט הוא משוגע אמיתי, שבפעם האחרונה שהיה בקבוצה עם חומר לאליפות החריב אותה במו אגרופיו. הוא עשה בעיות גם בסקרמנטו ולא היו חסרים סיפורים הזויים גם ביוסטון. איך הוא יסתדר עם רמת הריכוז הגבוהה ורמת ההרס העצמי הנמוכה הנדרשת לקונטנדרית בכירה? זו עשויה להיות שאלת מפתח בעונה של הלייקרס. ארטסט ייבחן לפי היכולת שלו בפלייאוף, ושם הנעליים של אריזה עתידות להפוך גדולות מאוד, שכן אריזה היה פחות או יותר הרול פלייר המושלם: עם 47 אחוזים מהשלוש, הגנה מצוינת, מהלכי קלאץ' וללא טעויות ונסיונות לעשות מה שהוא לא יודע, קשה למצוא שחקנים משלימים טובים ממנו. כך שבסופו של דבר, למרות שארטסט שחקן טוב יותר על הנייר, יהיה לו קשה מאוד לשחזר את הפלייאוף של אריזה. מה זה אומר בפועל, זה נצטרך לראות בסיום העונה.

ואיך האלופים עצמם העבירו את הקיץ, אתם שואלים? ובכן, קובי עשה את הבלתי ייאמן ונח, גאסול דאג שספרד תהיה אלופת אירופה המכהנת בכל ספורט אפשרי, סאשה וויאצ'יץ' הסתפר וארטסט לא הרג אף אחד. אבל את הכותרות גנב אודום, שהספיק לפגוש את קלואי קרדשיאן, הצעירה משלוש אחיות ידועות לשמצה בזכות איזו תוכנית ריאליטי, ולהתחתן איתה לפני פתיחת האימונים לאחר היכרות של חודש. האמריקאים מיהרו להתערב על כמה זמן זה יחזיק. חלקם כבר הפסידו.

חמישייה: דרק פישר, קובי בריאנט, רון ארטסט, פאו גאסול, אנדרו ביינום.

ספסל: ג'ורדן פארמר, שאנון בראון, סאשה וויאצ'יץ', לוק וולטון, אדם מוריסון, למאר אודום, ג'וש פאוול, די ג'יי אמבנגה.

מאמן: פיל ג'קסון (שנה חמישית מאז ההפסקה ועשירית בקבוצה).

מועמד לפריצה:

לא בטוח שזה הסטטוס המדויק עבור אנדרו ביינום כרגע, אם כי כן בטוח שזו העונה בה הוא צריך להראות את היכולות שלו, הפעם למשך שנה שלמה ורצופה. זה שמדובר באחד הסנטרים המוכשרים והשלמים בליגה, עם פוטנציאל אולסטאר, משחק פוסט, קליעה סבירה, זריזות יחסית לגודלו, ריבאונדר מצוין, מוסר לא רע, חוסם טוב – את כל אלה אנחנו יודעים. בקיץ ביינום אפילו עבד על הגנה מול פיק אנד רול, החסרון המרכזי שלו. אלא שאז מגיעה הבעיה. בדומה לשחקנים רבים בגודל שלו, הרגליים קטנות משאר הגוף ומתקשות לסחוב. עד כה הברכיים של ביינום לא עמדו בעומס של עונה מלאה בכמות דקות רצינית, ופעמיים ברציפות קרסו באמצע העונה. בעייה נוספת היא שעד עתה הוא וגאסול התקשו לשחק טוב ביחד וציוות הגבוהים שעבד הכי טוב הוא גאסול ואודום. כאשר שני הסנטרים משחקים ביחד, גם בהתקפה וגם בהגנה, הם קצת יושבים אחד לשני על המשבצת. מכיוון שגאסול הוא אולי הסנטר ההתקפי הטוב בעולם כרגע, הבעייה היא יותר של ביינום ושל פיל ג'קסון, שיצטרך למצוא דרך לנצל את הצמד הזה, שבמצב אופטימאלי יכול להיות קטלני. בינתיים, לפחות, ביינום נראה מצוין במשחקי ההכנה. כרגע, גם זה משהו.

מועמד לדעיכה:

בפלייאוף הקודם נכנס דרק פישר רשמית לנישת רוברט הורי: זה שמקבל תפקיד משני בעונה הרגילה ומתעלה ברגעים החשובים. השאלה היא אם בגיל 35 יש לפיש מספיק כוחות לפלייאוף גדול נוסף או שבדומה להורי, פתאום יגיע הפלייאוף בו הוא כבר לא יצליח להביא את האקסטרה. השאלה הזאת עשויה להיות חשובה עוד יותר, שכן הפוינט גארד היא העמדה החלשה ביותר של האלופה - מאחורי פישר נמצא ג'ורדן פארמר, שמגיע אחרי עונה זוועתית, כאשר א. דאנקים, שאנון בראון, הוא לא יותר מאופציה נחמדה מהספסל.

אקס פקטור:

אין ספק שללייקרס יש קבוצה מצוינת ומגוונת, אבל אלופה חייבת להתעמק בחסרונות הקטנים כדי לעשות מה שאף אחת לא עשתה בשבע השנים האחרונות - ריפיט. לכן, יהיו ללייקרס מספר סימני שאלה בעונה הקרובה, ביניהם: היכולת לנצל את שלושת הגבוהים באפקטיביות (עד כה רק שניים תפקדו במקביל), הצורך בפוינט גארד שיהווה גיבוי לפישר המזדקן, הספסל שזקוק לעוד שחקן-שניים אמינים וההשתלבות המקצועית, ובעיקר המנטלית של רון ארטסט. לפני עשר שנים בעיות כאלה היו כסף קטן עבור פיל ג'קסון. זו אחת הסיבות לכך שהוא המאמן היחיד מאז ימי הביניים שהשיג ת'ריפיט, וגם עשה זאת שלוש פעמים. השאלה הגדולה היא האם למאמן שהפך את דניס רודמן לשחקן השלישי בחשיבותו באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה יש כוחות ואנרגיות לפרויקט נוסף, הפעם בדמותו של ארטסט, בנוסף לבעיות הרגילות של הקבוצה. מכיוון שבשנים האחרונות ג'קסון נראה מעט אדיש ועייף, בכלל לא בטוח שזה יהיה המקרה.

תסריט אופטימי:

יאללה, שיהיה: 75 ניצחונות ששוברים את השיא של ג'קסון עם שיקאגו, ארבעה אולסטארים, טיולי פלייאוף שמזכירים את הלייקרס של 2001 וקינוח מופלא, עם סוויפ בגמר על לברון ושאקיל המושפלים.

תסריט פסימי:

תסריט 1: גאסול קורס בגלל העומס, הגוף של ביינום לא מחזיק, ארטסט משתולל, קובי מתחיל לדעוך ופיל ג'קסון עייף. זה מספיק למקום שני במערב, אבל בפלייאוף פורטלנד מכריזה על חילופי דורות בסיבוב השני ורצה כל הדרך לגמר הליגה, שם היא מפסידה לבוסטון.

תסריט 2: הכל הולך די חלק עד הגמר, ושם מתפרק. לברון ושאקיל חוגגים אליפות בסטייפלס סנטר.

תחזית:

אין ספק שהלייקרס מועמדים מובילים להשיג את הריפיט הנכסף. אין גם ספק שהשנה, עם ארבע קבוצות נוספות שאם יהיו בריאות ויתחברו יכולות להיות לא פחות מפחידות, זה יהיה הרבה יותר קשה מהעונה שעברה. בינתיים, רק מכת פציעות תוכל לקחת מהם את המקום הראשון בעונה הרגילה במערב, אולי גם בליגה כולה. מה הלאה? שאלה טובה. מזל שהעונה מתחילה בעוד שבוע.