ככה אנחנו אוהבים אותך

עוד מחזור עבר לו, ואיתו גם המאזן המושלם של הג'איינטס, ההייפ של הג'טס וסינסינטי, הסיכוי של סט. לואיס לניצחון במאזן, התרדמת של הענק מניו אינגלנד, וכמובן בל נשכח – הכבוד של טנסי. להזכירכם, הקבוצה שנאנסה באכזריות על ידי "ביל בליצ'יק גאנג-באנג הפקות", פתחה אשתקד במאזן של 10 ניצחונות רצופים וסיימה עם שלושה הפסדים, והשנה מתמודדת טנסי על הסיכוי להפוך לקבוצה הראשונה שממאזן של עשרה ניצחונות רצופים עוברת למאזן של עשרה הפסדים רצופים. ועדיין, עתידו של ג'ף פישר נראה ורוד יותר מזה של ג'ים זורן. מה שכן, אנחנו מתחילים לקבל טיפה יותר איזון בליגה הזו, לא בזכות תרומתו הרבה של אנדי ריד, שהביא לנו במו ידיו את הפתעת המחזור. מה, בכל זאת, אפשר להוציא מהשבוע שהיה?

מינסוטה – בולטימור (33: 31)

עשר הדקות שהיוו את הפער בהחזקת הכדור לטובת מינסוטה, הטו את הכף במקרה זה. השליטה בשעון הייתה בעייתית עבור פלאקו ושות' – הרבה בגלל העובדה שנקלעו לפיגור מוקדם ונאלצו למסור, מה שמסביר את 81 היארדים העלובים בריצה של הרייבנס. טוב, זה והגנת הריצה של מינסוטה (מקום 9 בליגה, לעומת מקום 24 במסירה). בולטימור מפסידה שוב בהפרש של פוזשן בודד, הפעם בשל החטאת שער שדה, ושוב מכיוון שאין ממש למי למסור שם. כל כך אין, שריי רייס היה השחקן הבולט בהתקפת הרייבנס – בריצה ובתפיסה. מינסוטה שוב מראה יציבות – בעיקר בהתקפה (6.8 יארדים למהלך, 8.1 במסירה, 5.4 בריצה) ובמשמעת הקבוצתית (שלוש עבירות בודדות ל-15 יארדים, לעומת 6 ל-74 מצד הרייבנס). בולטימור יוצאת לשבוע חופש אחרי שלושה הפסדים רצופים ולפני מפגשים מול דנבר וסינסינטי, ואילו מינסוטה יוצאת לשני משחקי חוץ קשים (בפיטסבורג ובגרין ביי) ותנסה לצאת בשן ועין עם מאזן מושלם לשבוע החופש.

ניו אורלינס – ניו יורק ג'איינטס (48: 27)

שתי הקבוצות החזקות בליגה (הגנת המסירה הטובה ביותר מול ההתקפה הטובה ב-NFL) נפגשו, ורק הסיינטס הראו מה הם מסוגלים לעשות. 28 דאונים ראשונים לעומת 17, 53 אחוזי המרת דאון שלישי לעומת 30, שש עבירות ל-55 יארדים לעומת תשע ל-110, שבע פעמים ברד-זון לעומת שלושה ביקורים בלבד ו-12 דקות החזקת כדור יותר מאשר היריבה, וזה עוד במשחק התקפה שהתבסס בעיקר על מסירות. אין מה לעשות – הסיינטס נראים היום כקבוצה החזקה בליגה (בפער ניכר מהשאר), ואילו איליי מאנינג הראה לנו את ההבדל בינו לבין אחיו הגדול. הג'איינטס עדיין ייקחו את הבית שלהם, ולנו נותר לראות אם יש מישהו שיכול לעצור את החברים של שון פייטון.

פיטסבורג – קליבלנד (27: 14)

זוכרים שאריק מנג'יני אמר שעם דרק אנדרסון יהיה להם יותר סיכוי לנצח? כן, בדיוק כך. אנדרסון סיים עוד משחק נעדר (הטעות במקור) של 9 מ-24, איבוד ושני פימבולים, ולמרות ארבעה איבודים של פיטסבורג, ביג-בן סיים עם מעל 400 יארדים במסירה. אני אחזור על זה: ביג-בן, מעל 400 יארדים, מסירה. זה, רק כדי שתבינו עד כמה הבראונס גרועים, יותר מפי שניים מאשר סך כל היארדים של כל התקפת הבראונס. 28 דאונים ראשונים לעומת 12, 7.3 יארדים במהלך התקפי לעומת 3.9 יארדים מצחינים של קליבלנד, ונראה שגם אם החומים היו אלה שמחזיקים בכדור כמעט רבע שעה יותר הם עדיין היו מפסידים לאלופה – שממשיכה להתעורר. מצד שני, כשההתקפה השנייה הכי גרועה בליגה (נחשו מי הראשונה?) פוגשת את התקפת המסירה השנייה בטיבה בליגה (מי היה מאמין?), ועל הקווים עומד אריק מנג'יני – מה עוד יכול לקרות?

סינסינטי – יוסטון (17: 28)

את זה שהבנגאלס לקחו את הסיבוב הראשון של ה-AFC צפון בגלל אימפוטנציה של יריבותיהם לבית כבר ידענו, והמשחק הזה הוכיח לנו שסינסי, בסופו של דבר, היא עדיין קבוצה ממוצעת. נכון, הם הרבה יותר טובים מהעונות האחרונות, אבל עדיין – ממוצעים, וכשהגנת המסירה ממוקמת במקום ה-28 בליגה, קצת קשה להתמודד מול התקפת המסירה הרביעית בליגה. ביום חלש במיוחד של התקפת הריצה של הטקסנס (2.8 יארדים לנשיאה), בא מאט שאוב והנהיג 9.2 יארדים בממוצע למסירה, ומתוך 26 דאונים ראשונים, 21 הושגו במסירה. לא פלא, אפוא, שסטיב סלייטון – שהיה זוועתי על הקרקע – חגג באוויר (שש תפיסות ל-102 יארד וט"ד). סינסי הולכת לקראת שני מפגשים קשים בשלושת השבועות הבאים (מול שיקגו, חופש, בולטימור) וכנראה שתראה את ראשות הבית חוזרת לאלופה, וליוסטון לא צפויים חיים קלים יותר (ניינרס, בפאלו, אינדי) במרדף אחר אינדי וג'קסונוויל.

גרין ביי – דטרויט (26: 0)

הליונס פצועים בעמדות המפתח שלהם (סטאפורד וקלווין ג'ונסון), מה שדי הקל על האורזים את העבודה – נסגור את קווין סמית' וסגרנו את המשחק. זה בדיוק מה שהם היו צריכים לעשות, זה בדיוק מה שהם עשו וזה בדיוק מה שקרה. תוסיפו את הפציעה של קולפפר, ותבינו למה הליונס "הצליחו" להשיג רק 10 דאונים ראשונים ב-3.1 יארדים עלובים למהלך התקפי. אפס עגול באחוז ההמרות בדאון שלישי (מתוך 10 ניסיונות) יסביר למה הכדור היה בשליטת גרין ביי קצת יותר מ-40 דקות, ואפילו ביום נוראי של עבירות (13 ל-130 יארדים) הצליחו ריאן גרנט ודונלד דרייבר לשים 107 יארדים כל אחד בנוסחה פשוטה: נטחן את השעון ונבעט לפילד גול.

טמפה ביי – קרוליינה (21: 28)

תצוגת תכלית של ג'ייק דלהום (9 מ-17 ל-65 יארדים, וד"ש לדרק אנדרסון, שני איבודים מתוכם אחד הוחזר לט"ד) לא מנעה מטמפה ביי – עם הגנת הריצה הממוקמת במקום הלפני אחרון בליגה – להפסיד לדאנג'לו וויליאמס וג'ונתן סטיוארט, שהשיגו עם משחק הריצה השמיני בליגה 16 דאונים ראשונים ואת הט"ד המנצח, במשחק שהיה קרוב בזכות יכולת עלובה של דלהום והספיישל טים של הפנתרים. ג'וש ג'ונסון כיכב גם הוא, עם לא פחות מחמישה פימבולים. למזלו רק אחד אבד, אחרת היינו עדים למשחק באמת מחריד.

וושינגטון – קנזס סיטי (6: 14)

כמה דוחה התקפת הרדסקינס? שבעה דאונים ראשונים, 14 אחוזי המרת דאון שלישי (2 מ-14), ואפס במאזן הניצחונות מול קבוצות ללא ניצחון במאזן. אחרי דטרויט וקרוליינה, הצליחו הצ'יפס – קבוצה של שני שחקנים (מאט קאסל ודוויין בואו) וללא קו התקפה – להשיג את ניצחונם הראשון (והאחרון?) העונה, במשחק ללא טאצ'דאונים. באמת, התקפת הרדסקינס כל כך דוחה, שאין פלא שהצ'יפס – להזכירכם, קבוצה ללא קו התקפה – החזיקו בכדור רבע שעה יותר. ג'ים זורן כבר לא יקרא מהלכי התקפה בוושינגטון (אם זה היה תלוי במדור, הדבר היחיד שהיו נותנים לו לקרוא זה את השעון), ועכשיו גם לא ברור מי ינהיג את האנמיה של ה-NFC מזרח.

סט. לואיס – ג'קסונוויל (20: 23 בהארכה)

בשנה שעברה הליונס כמעט ניצחו את אינדיאנפוליס וסיימו ללא ניצחון במאזן. העונה, הראמס כמעט ניצחו את ג'קסונוויל ונותרו המועמדים הראשיים שלנו לסיים עונה ללא ניצחון. הראמס פוגשים במה שנשאר מהעונה העלובה שלהם את: אינדי, דטרויט, ניו אורלינס, אריזונה, סיאטל, שיקגו, טנסי, יוסטון, אריזונה וסן פרנסיסקו. אין יותר מדי סיכויים (איפה וושינגטון בלו"ז כשצריך אותה?), בטח לא כשהראמס מצליחים לשים רק תשע נקודות בממוצע למשחק (מקום אחרון בליגה). גם עם שלושה איבודי כדור (שניים של גרארד – אחד הוחזר לט"ד – ואחד של ג'ונס דרו) לא הצליחו הראמס לשלוט בשעון, וכשלמארק בולג'ר אין עם מי לשחק - הראמס השיגו רק דאון ראשון בודד בריצה – הוא נאלץ לתת לג'ק דל ריו להמשיך להאמין שיוכל להוציא משהו מהקבוצה שלו.

אוקלנד – פילדלפיה (13: 9)

14 דאונים ראשונים ו-12 אחוזי המרת דאון שלישי מזעזעים מסבירים למה האיגלס הצליחו לתת לזוועה מהמפרץ את ניצחון הבית הראשון שלהם. למה האיגלס החליטו לתת למקנאב לזרוק 46 פעם ורצו רק 14 פעמים? לא מובן, ולחלוטין באשמת אנדי ריד. יכולת הגנתית טובה של אוקלנד, בהנהגת ריצ'רד סימור, עצרה את האיגלס על ממוצע של 4.3 יארדים למהלך התקפי והגיעה למקנאב שש פעמים (ל-53 יארדים). לאוקלנד יש הגנה סבירה, וכשההתקפה מצליחה לחבר כדור ליד של תופס זה עוזר. האיגלס, מצידם, צריכים איפוס לפני שהוויילד-קארד בורח להם, ושלושת המשחקים הקרובים מול היריבות מהבית, כמו גם המשך הלו"ז הקשה שלהם, מצריכים התעוררות של אנדי ריד לפני שיהיה מאוחר מדי.

סיאטל – אריזונה (3: 27)

חשבנו שסיאטל תצליח לתפוס תנופה אחרי שהשפילה את ג'קסונוויל בשבוע שעבר. אז חשבנו. במקום זה, הסיהוקס קיבלו השפלה מאריזונה, שהצליחה לחסל את משחק הריצה של סיאטל – בכל זאת, אריזונה מובילה את הליגה בהגנת הריצה – כשעצרה אותם על 14 יארדים בריצה (זה יוצא 1.3 יארדים בממוצע לנשיאה) ולא נתנה להם להשיג דאון ראשון אחד על הקרקע (הסיהוקס השיגו רק שבעה דאונים ראשונים – שישה באוויר ואחד בעבירה – ולא הצליחו להמיר דאון שלישי אף לא אחת). מנגד, קורט וורנר ממשיך במשחק האווירי שלו (16 דאונים ראשונים באוויר) והתקפת הקארדס נראית טוב מאוד (50 אחוזי המרת דאון שלישי ושליטה טוטאלית בשעון עם כמעט 43 דקות). סיאטל יוצאת לחופש כדי להבין לאן היא הולכת, ואילו אריזונה יוצאת לקרב קשה מול הג'איינטס במטרה להמשיך את המומנטום ולהחזיר לעצמה את המקום הראשון בבית.

ניו אינגלנד – טנסי (59: 0)

עד כמה הגנת הטיטאנים גרועה? עד כדי כך שברבע השני טום בריידי והרסיברים שלו עשו גאנג-באנג של חמישה טאצ'ים אוויריים ברבע בודד (הכי הרבה מאז 1950). עד כמה התקפת הטיטאנים גרועה? עד כדי כך ששני הק"בים של טנסי השיגו 2 מ-14 למינוס שבעה יארדים ושני איבודים, ממוצע של מינוס חצי יארד למסירה, שלושה איבודים בפאמבל, תשעה דאונים ראשונים (אחד במסירה, שישה בריצה, שניים בעבירות), 20 אחוזי המרת דאון שלישי ו-21 דקות בלבד בהן הכדור היה בשליטתה. והפאטס? מישהו - והמישהו הזה הוא כנראה מק'דניאלס – העיר את הענק, ובשבוע הבא הענק הזה ילבש את דמותו של ג'ק המרטש, כשיפגוש את טמפה ביי בלונדון. אם אני הייתי רחים מוריס, הייתי נשאר בדיוטי בהית'רו. לפחות יש שם מחירים טובים מאוד על בקבוקי וויסקי מצוינים.

ניו יורק ג'טס – בפאלו (13: 16 בהארכה)

עוד זוועתון מבית המדרש של הקבוצה שאפילו לא מקבלת ויזה לקנדה (למתקשים: לא צריך ויזה לקנדה), כשהפעם הבילס נעזרים בהתקפת האוויר של מארק סאנצ'ז ובתרומתו הנדיבה של בריאן שוטנהיימר, המתאם ההתקפי שמצליח לחרב כל חלקה טובה בג'טס. מה שהמדור לא מצליח להבין זה למה, אם הריצה שלך משיגה שמונה יארדים בממוצע לנשיאה ורק שלושה יארדים במסירה, אתה ממשיך למסור? למה, אם השגת רק חמישה דאונים ראשונים במסירה ו-10 בריצה, אתה ממשיך למסור? למה, אם הק"ב שלך מוסר לחמישה איבודים, אתה ממשיך למסור? למה, אם התקפת הריצה שלך ממוקמת במקום השני בליגה והתקפת המסירה במקום ה-30, אתה ממשיך למסור? ובהגנה? הגנת הג'טס אמנם הגיעה לאדוארדס (ופצעה אותו), אבל רק פעם בודדת, והעבירות? אלוהים ישמור – 14 עבירות ל-96 יארדים. אחרי שלושה ניצחונות רצופים, הצליחו הג'טס להפסיד שלושה ברציפות, כשהאחרון שבהם היה לבפאלו. לבפאלו, מקום ראשון בליגה בירייה ברגל. כן, ברוך שובכם, התגעגענו. גבירותיי ורבותיי – הניו יורק ג'טס.

אטלנטה – שיקגו (21: 14)

הפאלקונס החזיקו פחות זמן בכדור מאשר הברס (26 דקות לעומת 34), השיגו פחות דאונים ראשונים (16 לעומת 21), המירו דאון שלישי באחוזים פחות טובים (41 לעומת 56), השיגו פחות יארדים בממוצע למהלך התקפי (4.5 לעומת 5.5) והיו להם פחות מהלכים התקפיים (56 לעומת 68). אז איך בכל זאת הם ניצחו? כמו שאומר המשפט בכדורגל – מי שלא כובש סופג. אטלנטה הגיעו פעמיים לרד-זון, ובשתי הפעמים הצליחו לשים ט"ד. הברס, לעומת זאת, הגיעו ארבע פעמים לרד-זון, אבל הצליחו לשים ט"ד רק פעם אחת. זה מה שנקרא ניצול מצבים, וזה חשוב עבור אטלנטה, שממשיכה לתת פייט לסיינטס (אותם יפגשו בעוד שבועיים). שיקגו, מנגד, צריכה לנסות להשיג עוד מטרות עבור קאטלר בכדי להילחם מול גרין ביי על כרטיס לפלייאוף.

סן דייגו – דנבר (23: 34)

המדור עדיין לא משוכנע באמיתיותה של דנבר, אבל עם ניצחון ומאזן מושלם קשה להתווכח. עם הגנת הברונקוס, לעומת זאת, אין בכלל מה להתווכח. חמש פעמים הגיעו שחקני של מקדניאלס לפיליפ ריברס (36 יארדים) ועצרו את התקפת הצ'ארג'רס על 18 אחוזי המרת דאון שלישי (לעומת 56 שלהם). זה יחסית פשוט כשהתקפת הריצה האימתנית של פעם נראית כמו כלום ושום דבר, אבל בואו לא נמעיט בבריאן דוקינס וחבורתו, שגם הצליחו לכפות ארבעה פאמבלים (שלושה של ריברס), למרות שרק אחד עבר צד. מה לעשות – מדובר בקבוצה שסופגת הכי מעט בליגה, מקום שני בספיגת יארדים, שביעי במסירה ורביעי בריצה. מול התקפת הריצה הגרועה בליגה והגנה שסופגת כמעט הכי הרבה בליגה (מקום 28), זה נראה כמו נו-בריינר. אבל בסופו של דבר, וכבר הזכרנו את זה לא פעם במדור, מדובר במשחק של יעילות – דנבר הגיעו ארבע פעמים לרד-זון ופעמיים שמו נקודות ואילו הצ'ארג'רס הגיעו רק פעמיים ושמו רק פעם אחת נקודות על הלוח.